אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קמ
א) הנה מקושית הש"ס (דף ע"א) דפריך וכיון דלוה בתר ערבא אזיל אשתכח דישראל שקיל רביתא. למדו הפוסקים דאם ישראל נעשה ערב שלוף דוץ לגוי עבור ישראל אסור. ובערב קבלן סתם נחלקו הפוסקים שהרשב"א ז"ל סובר דאין איסור אלא בשלוף דוץ. ולא עוד אלא שהתיר לישראל להיות ע"ק לישראל עבור גוי כמ"ש בתשו' המיוחסת (סי' רכ"ג) בתוך התשובה עיי"ש:
ב) אבל דעת רש"י ודעמי' דאין היתר אפי' בערב ישראל לגוי עבור ישראל אלא כשלא יוכל לתבוע מן הערב עד שיתבע הלוה ולא יהי' מקום לפרוע ממנו:
ג) [ובאמת מקושית הש"ס דפריך וכיון דלוה בתר ערבא אזיל דפירש"י בדיניהם אינו תובע אלא הערב. משמע לכאורה להיפוך דאין איסור אלא בשלוף דוץ. וקשה על הב"י שכתב בפשיטות לדעת רש"י דבקבלן גרידא ג"כ אסור:
ד) ונלפע"ד לדעת רש"י דהנה קי"ל עכו"ם וישראל שבאו לדון אם אתה יכול לזכותו בדינינו מוטב ואם לאו אומרים לו כך דינכם. וע"כ הוקשה לרש"י דמה בכך שבדיניהם תובע את הערב. מ"מ נאמר לו כך דינינו. ע"כ פירש שבדיניהם לא יוכל לתבוע הלוה. וע"כ אם יבא עם הלוה לדין לא יוכל לכופו שנאמר לו כך דינכם שלא יוכל לתבוע הלוה. וממילא יוכל לתבוע הערב ולא יוכל לומר כך דינינו. שגם בדינינו יכול לתבוע הערב כשאינו מוצא אצל הלוה מקום לפרוע. והכא הוי כאין לו ללוה. שהרי הלוה יאמר לו כך דינכם. אבל כשבדיניהם יוכל לגבות גם מן הלוה ממילא אינו יכול לגבות מן הערב קודם שתבע הלוה. והוי כערב דעלמא. וזה ברור):
ה) ודעת הר"ן הובא בנמק"י דבישראל שנעשה ערב לישראל עבור עכו"ם אפי' בקבלן סתם אסור. שהרי ממונו של ישראל גם אצל ישראל נתרבה. אבל בערב לגוי עבור ישראל מותר בקבלן סתם. שבשעה שנתחייב ישראל הלוה לערב. היינו בשעה שפורע הערב למלוה כבר נתחייב הלוה למלוה בהרבית שפורע הערב בשבילו ואין כאן רבית. ואין איסור אלא בשלוף דוץ שממונו של לוה רק אצל ישראל נתרבה:
ו) והנה שיטת הרשב"א הנ"ל מבואר בתשו' להרמב"ן דקבלן ג"כ חשיב שעיקר שיעבודו על הלוה אלא שמתנה שיוכל לתבוע הערב תחילה מה שנתחייב לו הלוה עיי"ש. אבל דעת הר"ן דבאמת קבלן ג"כ חשיב כלוה. ומ"מ לא חשיב רבית. שהרי הלוה אינו מפסיד כלום בשעה שנתחייב לערב הרבית שכבר נתחייב הכל אצל הגוי. וע"כ אוסר להיות ישראל קבלן לישראל דהוי כישראל הלוה מישראל. ואין היתר אלא בערב גרידא דלא חשיב לוה כלל:
ז) ובט"ז (סי' ק"ע סק"ג) הביא שאלה אם מותר לישראל ליטול שכר מישראל חבירו להיות ע"ק בעדו. והביא תשו' הרא"ש שמותר ליטול שכר מישראל חבירו להיות ערב בעדו. ומזה למד לדעת הרשב"א ודעמי' שמותר להיות ע"ק לגוי עבור ישראל. דממילא ה"ה דמותר ליטול שכר מישראל להיות קבלן בעדו עיי"ש:
ח) ולפמ"ש דבריו צודקים בצד זולת צד. דודאי לדעת הרשב"א דמתיר ישראל להיות קבלן לישראל דלא חשיב לוה כלל. ממילא ה"ה דלא חשיב מלוה. אבל לדעת הר"ן דחשיב הקבלן לוה. אלא מ"מ מותר להיות קבלן עבור ישראל משום שהישראל אינו מפסיד שכבר נתחייב לגוי כל הרבית. אבל הכא שנותן לקבלן מה שלא נתחייב לגוי. שוב אסור. כיון שהקבלן חשיב לוה ממילא חשיב מלוה. ולא דמי לערב גרידא דלא חשיב לוה כלל. שהרי מותר להיות ערב לישראל עבור גוי. וע"כ כיון שפסק המחבר דלהיות ערב לישראל אפי' אינו שלוף דוץ אסור. ממילא אין היתר לקבלן עבור ישראל ליטול שכר מלוה:
ט) ולפמ"ש נ"ל ליישב קושיית התוס' (ס"ב. ד"ה לא) אהא דר' נחמי' ור' אלעזר בן יעקב פוטרים המלוה והערב דס"ד דבלאו דאל תקח קאי. והקשו התוס' דהא הערב אינו עובר אלא משום לא תשימון בלבד. והנה הריטב"א תירץ דבקבלן איירי וכבר כתבנו דלדעת הי"א (בסימן ק"ע) דאין איסור אלא בשלוף דוץ. אכתי קשה דנהי דלדעת הר"ן קבלן עובר משום לא תשיך כשערב לישראל. מ"מ משום בל תקח אינו עובר. ולפמ"ש כשערב לישראל גם משום בל תקח עובר. דבזה לא שייך לומר שאינו מפסיד שכבר נתחייב הכל לישראל המלוה. שהרי הי' פטור מן הדין ליתן לישראל רבית. וע"כ שפיר חשיב רבית כשנותן לע"ק. ודוקא ערב אינו עובר אלא בלא תשימון דלא חשיב לוה ולא מלוה. אבל קבלן לישראל עבור ישראל לדעת הר"ן עובר גם משום אל תקח:
נחזור לנדון הט"ז אם מותר ליטול שכר להיות ע"ק. והנה הט"ז כתב עוד היתר אפי' לדעת רש"י ודעמי' דאסור להיות ע"ק לגוי עבור ישראל. משום דאין השכירות שייך להלואה שתבא אח"כ:
יא) ובחוות דעת תמה דאנה השכל שיגזור כן דליטול מלוה מה שנתן עבורו למלוה אסור וליטול שכר בחנם מותר. ומסברא נראה דאסור. ועיי"ש בחוו"ד שהסיע דבריו לדעת אחרת מה שאין הלשון סובל כלל. ולפענ"ד דברי הט"ז פשוטים דכי חשיב הע"ק כמלוה נגד הלוה היינו כשפורע לבסוף הע"ק למלוה דאז מחויב הלוה לשלם לע"ק מחמת שנעשה ע"ק עבורו. והחיוב חל על הלוה משעה ראשונה שנעשה ע"ק עבורו. וע"כ חשיב הקבלן מלוה נגד הלוה דכשפרע הע"ק אגלאי מילתא שהוא הי' הלוה והלוה ללוה. וע"כ אסור משום רבית שנותן הלוה לקבלן עבור מה שהלוה לו שהרי אם לא פרע הע"ק נמלוה ולא הי' נחשב הקבלן מלוה לא הי' נותן לו הלוה כלום. אבל בהבטיח לו שכר שנותן לו השכר אף אם לא יפרע הקבלן. נמצא שהשכר אינו עבור הלואה. שהרי אף אם לא יחשב מלוה יתחייב לו שכר ההוא. אך בנותן שטר עבורו. בזה אוסר הט"ז. והש"ך מתיר גם בזה בנקה"כ ועיי"ש שכתב שנהגו להקל ובזה תמה החוו"ד ביותר:
יב) ולפענ"ד צודקים דברי הש"ך והוא עפימ"ש הט"ז שם (סק"ב) ליישב דברי הר"י קורקוזא שסובר דאפי' בערב שלוף דוץ אם כבר פרע לנכרי צריך הלוה לשלם לו. וכתב הט"ז דחשיב צד אחד ברבית דשמא יפרענו הלוה עצמו לנכרי. והר"י קורקוזא סובר צד אחד ברבית דרבנן. וע"כ כיון דפסיד מחמתי' חשיב כאילו כבר שילם לו וחייב לכתחילה לפרוע לו. וע"כ העלה הט"ז בישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מן הנכרי ברבית דאין הנכרי מכיר המשלח כלל. דבכהאי גוונא לא הוה המשלח לוה כלל. אף הר"י קורקוזא מודה. ועיי"ש שגם הטור מודה דחשיב רק צד אחד ברבית. אלא דהטור לטעמי' דס"ל צד אחד ברבית חשיב רבית קצוצה:
יג) ולכאורה דבריו צ"ע דאפי' יפרע הלוה לנכרי יחשב רבית מה שפורע הלוה לנכרי עבור הקבלן כיון שאין הלוה חייב לנכרי כלום נמצא שפורע לו רק בשביל המלוה. וצ"ל דערב שלוף דוץ הברירה תלוי ביד הלוה אם ירצה הוא הלוה אלא שאם רוצה הוא דוחה אותו אל הערב. וע"כ כשפורע לנכרי הוא פורע לו בשביל עצמו. וממילא ניחא דברי הנקה"כ כיון דאפי' אם יפרע בעצמו לגוי ונמצא שלא נתחייב לערב כיון דאגלאי מילתא שהוא הלוה ואעפי"כ ישלם לו שכר נמצא שאינו פורע עבור הלוואתו ודו"ק:
יד) ונראה לי ראי' לדעת הט"ז וכפירושו דהא דאמרינן דערב דידהו שלוף דוץ הוא היינו שהלוה יכול לדחותו אל הערב. אבל אם הלוה פורעו הוא הלוה למפרע ולא נתחייב כלל להערב. דהא כתב בתה"ד (סי' ש"א) בישראל שנתערב לישראל עבור נכרי ברבית דאם הנכרי פורע הרבית לישראל המלוה שפיר דמי. ואם נאמר דאינו לוה של המלוה כלל. א"כ כשפורע למלוה הוא פורע מה שהערב חייב. אלא ודאי כשהלוה פורע למלוה לא נתחייב לערב כלום:
טו) ואין לדחות דנהי דהוא לא הוה לוה כלל. מ"מ לא נתחייב לערב עד שיפרע למלוה כמו בשאר ערב דאין הלוה מחויב לשלם לערב או לקבלן עד שיפרע למלוה. וא"כ כשהגוי הלוה משלם למלוה. נהי שהוא אינו חייב למלוה. מ"מ לא ממונו של ישראל הערב הוא פורע. שהרי לא נתחייב לישראל כלום. דליתא דאם איתא דהלוה לא חשיב לוה כלל ואפי' רוצה לפורעו אח"כ. א"כ הוה לי' דין ערב שנשא ונתן ביד דמחויב הלוה לשלם לערב תיכף. וכמ"ש בקצה"ח (סי' קכ"ט) להשיג על התומים עיי"ש. אלא ודאי אם ירצה הלוה לפורעו בשביל עצמו הוא פורע. ולא בשביל הערב. וא"כ דברי הט"ז נכונים דאפי' בישראל שנתערב לגוי עבור ישראל מותר לישראל לשלם לגוי:
טז) אמנם מדברי המחבר שכתב נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעכו"ם. משמע דאפי' קודם שפרע הערב לעכו"ם ועדיין חייב בה לעכו"ם מחויב הלוה לשלם לערב. מיהו אפשר לפרש דברי המחבר עפ"י דברי הרשב"א בתשו' בטעם היתר לקבלן עבור ישראל משום דכשפורע הע"ק חובו של לוה הוא פורע ולא בשביל עצמו דעיקר חיובו ואסמכתו על הלוה. וע"כ כתב המחבר האיסור בערב שלוף דוץ לשיטה הב'. או אפי' בקבלן סתם לשיטה הא' משום דהלוה פורע מה שהערב חייב לעכו"ם. פי' שאין הלוה משלם להערב משום שפרע בשבילו. שהרי הפרעון בשביל עצמו רק משום שחייב לעכו"ם: