אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן צג

סימן צב

א) סעיף ב'. במחבר. יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת מנחתום עכו"ם במקום שאין שם נחתום ישראל מפני שהוא שעת הדחק. והוא לשון הרמב"ם שתלוי במקומות. והוא בירושלמי (פ"ב דפסחים) חמץ של עכו"ם מותר בהנאה הא באכילה אסור. מתניתא במקום שלא נהגו לאכול פת של עכו"ם. אבל במקום שנהגו לאכול פת של עכו"ם מותר אפי' באכילה וס"ל להרמב"ם דאף מקום שנהגו אינו אלא במקום שאין פת ישראל מצוי'. וס"ל דהאמור בירושלמי (פ"ק דשבת) במקום שאין פת ישראל מצוי'. הדין שתהא פת נכרי אסורה. והתירוה מפני חיי נפש. היינו במקום שנהגו היתר. וכן בגמ' דידן אפי' למ"ד התיר רבי את הפת שמקומות יש דס"ל התיר רבי את הפת ונהגו היתר. מ"מ אין היתר זה רק במקום שאין פלטר ישראל. ועי' רא"ה בבדה"ב דכיון שנהגו היתר מחמת שחשבו שהתיר רבי וחכמים לא מיחו בידם. זה הסכמת חכמים להתיר. וע"כ תלוי במנהג מקומות. דמקומות שנהגו היתר אף שהי' מחמת טעות. מ"מ כיון שחכמים הניחו אותם במנהגם זה הסכמתם להתיר באותם מקומות שהניחו אותם במנהגם. ובשאר מקומות נשאר באיסורו. זה שיטת הרמב"ם שתלוי במקומות:

ב) אבל הרשב"א בתה"ב כתב דנהי דרבי לא התיר את הפת. מ"מ אמוראים התירוהו מפני חיי נפש במקום שאין פת ישראל מצוי' כדאיתא בירושלמי ט"כ סתם להתיר פת פלטר. ולא תלו במנהג המקומות. ולפי"ז צ"ל דהא דירושלמי (דפ"ב דפסחים) מתניתא במקום שלא נהגו היתר כו' מבואר דאף בזמן המשנה הי' מקומות שנהגו היתר בפת של עכו"ם. לאו מחמת ההיתר שהרי ההיתר הי' מאמוראים רק צ"ל שאותם מקומות לא נתפשטה הגזירה כלל משום שהי' גזירה שאין רוב ציבור יכולים לעמוד בה. ובאותם מקומות שנתפשטה הגזירה עמדו האמוראים והתירוהו במקום שאין פלטר ישראל. ולפי"ז י"ל באותם מקומות שלא נתפשטה הגזירה אף שיש שם פלטר ישראל מותר. וזה דעת י"א שברמ"א הוא המרדכי והטור דאפי' במקום שפלטר ישראל מצוי' שרי. שאנן מן המקומות שלא נתפשטה הגזירה. ואפי' פת בעה"ב נראה דמותר באותם המקומות כמ"ש הש"ך (סק"ח) ועי' מ"ש לקמן (סי' צ"ה אות ט'):

ג) ובש"ך (סק"ח) דאינהו דאסרו פת פלטר גוי בדאיכא פלטר ישראל משום דס"ל שנתפשט האיסור בכל המקומות. לשון זה צ"ע דגזירת פת לא פשטה ברוב ציבור. אף שהם הסוברים שאין היתר רק בדליכא פלטר ישראל. אך טעם המרדכי דאין הכי נמי במקום שפשט איסור אסור בדאיכא פלטר ישראל. ויכלו לבטל אף במקום שפשט משום שלא פשט ברוב ישראל. ובאותם מקומות אין היתר רק בדאיכא פלטר ישראל. אבל במדינת אשכנז לא פשט האיסור וע"כ מותר לעולם אפי' באיכא פת ישראל. דבאותם מקומות א"צ היתר כלל. ואולי רוצה הש"ך לומר שנתפשט האיסור בכל מקומות שלנו. והמרדכי סובר גם במקומות שלנו יש מקומות שלא נתפשט. ונוכל לומר אנחנו לא נתפשט אצלינו וספק דרבנן להקל:

ד) ש"ך (ס"ק י"ב) הקשה על המחבר דס"ל דפת פלטר שקנאו בעה"ב גוי מותר משום דבתר תחילתו אזלינן. א"כ למה אוסר היכא דאזמני' פלטר גוי. ולפענ"ד יש ליתן טעם בדבר לדעת היש"ש דיש ברירה בדרבנן גם לחומרא ומסתמא הפלטר שאופה דעתו לאכול הוא וב"ב ג"כ מן הפת. וא"כ הפת שמשייר לעצמו וב"ב. הוברר למפרע שלעצמו וב"ב אפאו ודינו כמו פת בעה"ב:

ה) ש"ך (סקי"ג) שאם כבר לקחו ישראל ובא אח"כ לשם פלטר ישראל לא יצא מהתירו. והם דברי משמרת הבית. ואף שבמה"ב משמע שהרא"ה אוסר גם בזה. מ"מ ברא"ה עצמו לא משמע. זה כוונת הש"ך:

ו) ויש לעיין בזה ממ"ש התוס' ברכות (ל"ט:) אם יש לו פת קיבר של ישראל ונקי של גוי יברך על איזה שירצה. והביאו ראי' מירושלמי פת טהור קיבר וטמא נקי יע"ש. ואי אמרת בשלמא שאם בא פלטר ישראל חוזר ונאסר. היינו דקרי לי' טמא שטומאתו ואיסורו עליו. דכהאי גוונא אמרינן בבכורות (ד' כ"ג.) למ"ד חוזר וניעור חשיב לי' אף קודם שחזר וניער כמאן דאיתא. אך אם נאמר ששוב אינו נאסר טהור גמור הוא:

ז) ויש ליישב שאם ימכרנו לגוי וחזר ולקחו ממנו יאסר. דומה להא דאמרו בגיטין (ד' ע"א). בקלא דבתר נשואין לא חיישינן אם מת הכהן ונשאה כהן שני תצא דלגבי' הוי קלא דקמי נשואין. ויען שהרשב"א במשמרת הבית למד דין זה מנשאת בהיתר א התירוה להנשא. יש ללמוד משם לנ"ד כמ"ש וא"כ שפיר מקרי טמא לענין זה. דפת של ישראל אם לקחו גוי מותר דהא קי"ל בתר תחילתו אזלינן. משא"כ זה שהותר רק משום שבא ליד ישראל אם חזר לגוי פסק ההיתר. ואפי' אם יקחנו יאסר כנ"ל. ומקרי שפיר פת טמא כיון שהאיסור יכול להיות חוזר וניעור

ח) ולפי זה יש ליישב קצת הא דמשמע במה"ב דרא"ה פליג בזה. ולכאורה לא משמע מידי כמ"ש הש"ך ופר"ח. אך יען שהרא"ה סובר בתר סופו אזלינן. ואי אפשר לפרש דברי התוס' דמש"ה מקרי פת טמא. דהא אפי' של ישראל גמור אם מכרו לגוי נאסר. וא"כ כיון שאין חילוק בין פת זה לשל ישראל למה יקרא טמא. על כרחין לפרש שאם בא פלטר ישראל נאסר. אך הרשב"א לפי שיטתו בתר תחולתו אזלינן. אין ראי' מתוס' לאסור והביא ראי' להתיר:

ט) ובעיקר הדין שאם כבר לקחו בהיתר שוב אינו נאסר צ"ע לדינא כי זה לשון הרשב"א במה"ב דומה למה שאמרו בשנים שאמרו לאשה מת בעלה והתירוה לינשא ונשאת ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת לא תצא ואסיקנא לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון כו' ע"ש. וכפי הנראה לא דימהו הרשב"א לנשאת ממש. דשניא להוציא אשה מבעלה מלהוציא פת מבעלי' רק ראייתו מהתירוה. ובאמת בגמ' לא מצינו דין זה דהתירוה לינשא בתרי ותרי רק בעד ועד. ומשום דכל מקום שהאמינתה תורה ע"א הרי הוא כמו שנים וחכם אחד בתשו' הריב"ש רצה לומר כן והשיג עליו הריב"ש (בסי' שע"ט) הביאהו הב"ש (סי' י"ז ס"ק קכ"ח) באין חולק. וא"כ דין נ"ד צ"ע וגם הפרי תואר מפקפק בזה יע"ש:

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה