אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן עה

סימן עד

לרב אחד

א) בדבר האווזים אשר הובאו לווארשא ממדינות הרחוקים זוסיא ובהם שינוים מאווזים שלנו. והם אווזים מאווזים שונים. יש מהם מחולקים משלנו במה שצווארם ארוך משלנו. ויש מהם עוד שיש להם גבשושית בראשם והוא שינוי גדול. ויש מהם עוד שחרטומם שחור כעין בר אווזא. ובמקומות ההם אוכלים אותם. אך אכילתם אינו משום מסורת כלל. כי היא ארץ שלא הי' בה ישראל מתחלה ומקרוב נתישבו בה ישראל. וגדולה מזה ראיתי בס' צדה לדרך [מר' מנחם תלמיד ר"י בן הרא"ש] ז"ל וכל ארץ שהם בני תורה והורגלו בה ת"ח ונהגו לאכול עוף שהוא מסופק לנו יש לסמוך על מנהגם וקבלתם. עוד שם כל מקום שמקובלים במין עוף שהוא טהור אם ראוים לסמוך על קבלתם כו' ובאווזים אלו אין דבר מזה שבמקומות שאכלו לא הורגלו ת"ח. גם אין ידוע שיש להם מסורת כלל וצריכין לדון אם המסורת שיש לנו באווזות שלנו יועיל באווזים אלו:

ב) ונראה דאותם אווזים שאין בהם שינוי רק מה שצווארם ארוך משלנו יש להתירם. מהא דב"ק (נ"ה.) אווז ואווז הבר כלאים זה בזה אתקיף לה רבא בר ר' חנן מ"ט אילימא משום דהאי ארוך קועי' והאי זוטר קועי' אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טייעא דהא אלים קועי' והאי קטן קועי' ה"נ דהוי כלאים זה בזה. פירש"י אלים קועי' צוארו עב. והנה למד הש"ס מדצוארו עב לא חשיב שינוי ה"ה ארוך קועי' לא חשיב שינוי. האמנם דארוך ועי' פרש"י קועי' חרטומו. אך קו"ח שנלמד מזה שארוך צוארו לא הוי שינוי דכיון שלמדין מעב לארוך מצואר לחרטום. כ"ש שלמדין מעב צואר לארוך צואר וכיון דלא הוי כלאים זב"ז ומין אחד הוא ממילא מועיל המסורת שיש לנו באווזים שלנו לאווזות אלו דמין טהור היא. וכ"כ חת"ס (סי' ע"ד) דכיון דאין שינוי להחשב כלאים מועיל המסורת מאלו לאלו עיי"ש. ואף דבחולין מפורש דבעינן שכן ונדמה. ונדמה לחוד אינו מועיל. האי נדמה כהא דתנן ריש כלאים אעפ"י שדומים זה לזה כלאים זה בזה. היינו שיש קצת דמיון מ"מ יש בהם שינוי גדול להחשב כלאים ואינו מין אחד. אבל כשאין בהם שינוי להחשב כלאים חשיב מין טהור:

ג) אך כ"ת כתב שיש בהם עוד שינוי שקולם משונה משלנו. היינו שהם הייזעריג קצת, ואולי זה שינוי גדול להחשב כלאים ולא יועיל המסורת של אווזים אלו

ד) אך כתב כ"ת עוד כי בכפרים לוקחים אווזים אלו להרביעם עם אווזות שלנו. והנה יש להביא ראי' מזה שטהורים הם מש"ס בכורות (ז'.) מעדותו של ריב"ל לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהור כו' ולא חי' מן בהמה חוץ מר"א ומחלוקתו שהי' אומר חי' מתעברת מבהמה. ואף דבחי' עם בהמה קיי"ל כר"א. מ"מ בטהור עם טמא קיי"ל כריב"ל. וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' מא"ס הל' י"ג) וז"ל ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל אך צ"ע אם כלל זה גם בעוף ובח"ס (סי' ע"ד) מבואר עיקר דעתו שגם בעוף יש כלל זה. אך מפקפק קצת

ה) וכדי לבאר זה נקדים לבאר אם נניח שבעוף מתעברים ומולידים זה מזה אם הולד מותר משום זוז"ג דקי"ל בע"ז (מ"ט.) הלכה כר' יוסי דאמר זוז"ג מותר. ובפ"ק דבכורות (ז'.) מבואר דכשהולד בא מאב טמא ואמו טהורה תליא בזוז"ג, ואפי' עבורן מן הטהור ואמוקיהם מין טמא ומהא דמספקא לן אם חוששין לזרע אב לענין זוז"ג אין נ"מ כמ"ש בתוס' חולין (ד' נ"ח.) גבי ולד טריפה דמותר משום זוז"ג שאביו אינו טריפה, וכתבו בתוס' אע"ג דפסקינן דספיקא אי חוששין לזרע אב. היינו במילתא דשרי כל חד באפי נפשי' ולא שייך זוז"ג. אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי לי' זוז"ג עכ"ל. וה"נ בעופות אלו דחד טהור וחד טמא הו"ל זוז"ג אפי' אמו טמאה ואביו טהור דמ"מ גורם הוי אביו:

ו) אך באמת זה אינו דחילוק התוס' הנ"ל בין פרדה לענין כלאים דאיסורו מחמת עצמו וכן לענין אותו ואת בנו דאיסורו מחמת עצמו שהוא בהמה ואסור לשוחטו עם בנה וכן כיסוי שחיובו מחמת שהיא חי' ואין איסורם מחמת המולידים בזה תליא אם חוששין לזרע אב חשיב חצי ממין זה. אבל ולד טריפה איסורו מחמת שנולדה מטריפה ויוצא מן האיסור. שבעצמות הולד אין איסור שהרי חי' היא. רק מחמת אמו באת לאסרו. בזה מתירין מחמת זוז"ג. וכן בבכורות בעבורו מן הטמא דיינינן בזוז"ג. דשם הכלל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור (ואף דקאי התם למ"ד חמור שנולד מן הפרה מ"מ במקצת סמנים דומה לאמו מותר] רק האיסור הוא משום המוליד שמוצאו מן הטמא דיינינן זוז"ג. אבל בעוף דמבואר בתוס' נדה (ג':) דאין באפרוח משום יוצא מן הטהור ולא משום יוצא מן הטמא כיון דאפרוח גדיל מביצה דעפרא בעלמא הוא כי גביל ועוף טהור התירו מחמת עצמו שהוא מין טהור ועוף טמא איסורו מחמת שהוא מין טמא לא שייך כלל דין זוז"ג, ודינו כמו לענין אותו ואת בנו וכסוי וכלאים, דלמ"ד אין חוששין לזרע אב חשיב כולו מין אם. אם טמא טמא אם טהור טהור ולמ"ד חוששין לעולם חשיב חציו טמא חציו טהור

ז) אך הא דאמרינן דזוז"ג לא שייך בעופות היא מחמת דברי תוס' נדה דבעופות לא שייך לא יוצא מן הטהור ולא יוצא מן הטמא. שהרי האם לא ילדה האפרוח רק ביצה ואפרוח מעפרא גדיל. אבל דעת התוס' חולין (ס"ב: בד"ה תרנגולא) שגם בעופות הדין כל היוצא מן הטהור טהור. ואף דתוס' נדה טעמא יהבו כנ"ל. ולכאורה כך הם דברי הש"ס תמורה (ל"א.) באפרוח ביצת טריפה שמותרת אימת גדלה לכי מסרחא כי מסרחא עפרא בעלמא הוא. יש לחלק דשאני התם שאי אפשר לנו לאסור האפרוח מחמת האם טריפה שהטילה הביצה שהרי טריפה אינה מתעברת. וע"כ בשנתעברה מהביצה היתה כשירה [רק הביצה אסורה דכי נטרפה נאסר הביצה ממה דירך אמו היא וגופה היא] נמצא האפרוח בא מכח כשירה רק שבאנו לאסור משום שבא מכח ביצה שנאסרה משום טריפה וע"ז אנו אומרים דביצה כשבא ממנה האפרוח מסרחא. אבל אפרוח שבא מטמאה שפיר תאמר בה היוצא מן הטמא מחמת אם שהטילה הביצה והיא טמאה. וכן יוצא מן הטהור כשהאם טהורה:

ח) ותדע דאל"כ לא נוכל לדון גורם גם בבהמה רק באם ולא באב. שהולד בא מחמת הש"ז דהוי כנבילה מוסרחת כמ"ש התוס' חולין (ס"ד) ד"ה שאם ריקמה דש"ז הוי כנבילה מוסרחת וא"כ למה באין לאסור בבכורות (ז') הנולד מן הטהור שעבורו מן הטמא למ"ד דזוז"ג אסור. אלא ודאי מ"מ חשיב גורם כיון שהאב בעצמו טמא ה"נ בעופות חשיב זוז"ג האם והאב שהולידו הביצה אף דביצה מוסרח. ונראין דברי תוס' חולין. ולפי"ז כל המורכבים מותרין אפי' אמותיהם מאותם שאין להם מסורת ואבותיהם משלנו אפי' למ"ד אין חוששין לזרע אב כיון דחד אסור וחד שרי כמ"ש תוס' חולין (נ"ח.) ד"ה מכאן ואילך):

ט) עתה נשוב לבאר אם גם בעופות אין טמא וטהור מתעברין זה מזה. ונאמר דלשיטת התוס' נדה הנ"ל יש להוכיח דאין מתעברין זמ"ז מהא דטומאת נבילת עוף בבית הבליעה דמפורש בכ"מ דוקא נבילת עוף טהור מטמא אבל עוף טמא אין לו טומאה כלום ומוכח כן מדכתיב נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה. מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבילה. דאין איסור נבילה חל על איסור עוף טמא. כן מפורש בחולין (ק':). והנה אי נימא דבעוף טמא וטהור מתעברין ומולידין זה מזה והולד המורכב משניהם אינו נדון בזוז"ג כיון דמעפרא גביל לשיטת התוס' נדה כנ"ל באריכות. רק למ"ד חוששין לזרע אב הוי לי' מקצתו טהור ומקצתו טמא. כמו לענין מתנות דהבא מבהמה וחי' חייב בחצי מתנות, וכן כתבו בתוס' והרשב"א שם (ע"ט:) לענין כסוי חשיב חציו דם בהמה וחציו דם חי'. שהקשו למה מותר לכסותו ביו"ט יחשב כדם בהמה וחי' שנתערבו זה בזה. [ותירצו דכיון שיוכל לכסותו בדקירה אחת מותר וה"נ חשיב חציו טמא וחציו טהור. ואי נתנבלה הא חייל איסור נבילה (על איסור טמא בכולל מיגו דחייל על חציו טהור חייל על חציו טמא. וא"כ הרי משכחת נבילת עוף טמא מטמא בבית הבליעה. ולא מצינו כזאת:

י) אך הנה בחולין (דף ע"ט.) בהא דהנולדים מן הסוס ומן החמור מותרין לבוא זה בזה מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קמ"ל. ופירש"י הא לא אמרינן שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין מזכירין כאן צדדין דהא מבלבל זרעי' ומינא באפי נפשי' היא דמקרי והוא מין בפ"ע מעין סוס וחמור עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם ליישב הקושיא דמ"ש דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דאסור לישא חציו שפחה חצי' ב"ח דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות. וז"ל י"ל דהתם דאיכא צד עבדות וצד חירות ממש אבל הכא אע"ג דמסוס וחמור אתי אין כאן צד סוס וצד חמור אלא ברי' שנעשית משניהם. ולשיטתם צ"ל הא דקרי לכוי מקצת שה. הוא באיכות שכולו שה במקצת. והא דחייב בחצי מתנות דכיון דכולו חי' במקצת אינו בדין שיטול הכהן כולו והטבח ולא כלום. ויחלקו ביניהם. ולשיטתם אין קושיא כלל דאין כאן חלק שיהי' מותר ויחול עליו איסור נבילה שכולו אסור מחמת צד טומאה שבו:

יא) אך מדברי התוס' והרשב"א שהקשו איך מכסין דמו ביו"ט יחשב כנתערב דם בהמה ודם חי' מבואר דחשיב ממש חציו כך וחציו כך. ולענין הקושיא ממי שחציו עבד כו' צ"ל כמ"ש הרשב"א שם עיי"ש. ותוכן חילוקו נ"ל דכלאים בשני מינין תלה רחמנא וכיון דבין הזכר בין הנקיבה יש בו מסוס וחמור חשיב חד מינא. משא"כ איסור ב"ח בשפחה לאו משום חילוק מינין. וע"כ אסור לצד חירות להשתמש בשפחה]. ולשיטתם ראייתנו קיימת דא"כ מצינו עוף טמא מטמא בבית הבליעה. ונ"מ דאלו משום חלק טהור שבו לא יטמא רק אם יאכל שני זיתים שיהי' בו כזית מן הטהור [כהא דנדרים (ד' ס"ח) גבי בעל מיגז גייז נ"מ שנדרה מתרי זיתין. וכהא דתוס' סוכה (ד' ל"ה) גבי מצה של טבל לפי מה דס"ד שיצא בו אינו יוצא רק אם יאכל כל כך שיהי' בחלק בעלים כזית]. ואי חלק טמא שבו ג"כ יטמא תסגי בכזית:

יב) אך אפי' לדעת רש"י ור"ן יקשה לאיסי בן יהודה שאוסר לרכוב על הפרדה משום כלאים מקו"ח דכלאי בגדים דבפ"ע מותר ותערובתם אסור כו'] אלמא חשיב לי' שני מינים ממש מעורבים זה בזה. ולשיטתם ארווח לן הוכחתנו טפי. דהא התוס' זבחים (ס"ט:) הקשו עוף קדשים שמת לא יטמא בבית הבליעה דאין איסור נבילה חל על איסור מוקדשין. ותירצו דיש במינו משום בל תאכל נבילה. וא"כ כל עוף טמא יחשב יש במינו משום בל תאכל נבילה היינו מורכב דיש בו חציו מין טמא ויש בו בל תאכל נבילה כנ"ל. ולרבנן דלא חשיב להו פרדה כלאים אלמא חד מינא היא מורכב. א"כ מין טמא עם המורכב שני מינים נינהו ולא חשיב יש במינו כו'. אבל לאיסי דחשיב לי' שני מינים מעורבים זה בזה. חשיב חציו מין טמא ממש. ועוף טמא חשיב חד מינא עם חציו. ויחשב יש במינו בל תאכל נבילה:

יג) מיהו כל הוכחה זאת אינו לדעת ר"ת דס"ל טעם כעיקר נהפך היתר להיות איסור. א"כ עוף זה המעורב בו טהור וטמא והא טהור וטמא הוי אינו מינו ויש בו טעם טמא נהפך כולו להיות איסור ולא חייל איסור נבילה. מיהו אנן קיי"ל דלא כר"ת כמבואר באו"ח (סי' ר"ח) בתערובת אינו חייב בבהמ"ז אלא א"כ אכל כזית דגן. וכ"כ הפמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א דלא אמרינן נהפך וא"כ הוכחתנו קיימת:

(ע' בהשמטות).

יד) אך לדעת תוס' חולין והרב המגיד המורכב מותר משום זוז"ג והו"ל עוף טהור גמור אין ראי' כלל מנבילת עוף טהור. אך מ"מ יש ללמוד מזה. העוף המורכב ממין שידוע שהוא עוף טהור וממין שאין לו מסורת ממ"נ טהור. דלשיטת תוס' חולין מותר משום זוז"ג ולשיטת תוס' נדה הא מוכח דאין טמא וטהור מתעברים זה מזה. ונתברר שגם העוף שאין לו מסורת היא מין טהור. אך שיהי' כל המין שאין לו מסורת נחרת ע"י כך אי אפשר. דשמא כתוס' חולין והרב המגיד ואין ראי' מנבילת עוף טמא ושפיר יש לומר שבעוף מתעברים זה מזה:

טו) אך מאחר שבח"ס (סי' ע"ד) מבואר שעיקר דעתו שגם בעוף אין מתעברים טהור מטמא ביצים לגדל אפרוחים כי אף שחימום הזכר לא יגרע מספנא מארעא מ"מ אותם הביצים לא יצליחו לגדל אפרוחים. ואם אולי יש לפקפק דילמא לא אמר ריב"ל אלא בבהמה כו' עכ"ד, מבואר שעיקר דעתו שגם בעוף כן רק שיש חשש פקפוק:

טז) ונ"ל להסיר חשש הזה מלשון ריב"ל עצמו לעולם אינה מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא ולא גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה. ויש להתבונן למה בחילוק בין טמא וטהור קרא האם בלשון נקיבה טמאה והאב בלשון זכר טמא כמשפט. ואלו בחילוק דק וגס קרא שניהם בלשון נקיבה דקה גסה. והי' לו לומר ג"כ אין דקה מתעברת מן הגס ולא גסה מן הדק. כי שייך לשון זכר גם בזה. כהא דאלו טריפות דרוסת הנץ בעוף הדק והגס בעוף הגס. ועי' בתוס' זבחים (ע':) ד"ה אבל:

יז) ונראה דהנה כלל בהמה אף הזכר נקרא בלשון נקיבה ולהיפך כלל עוף אף הנקיבה בלשון זכר ומקרא מלא הוא מן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו. הנה גם הזכר בלשון נקיבה כי שם בהמה לשון נקיבה. וכן זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה איל צבי וגו' הנה שנכללו הזכרים בלשון נקיבה זאת הבהמה. ובעוף שם עוף הכל לשון זכר כל עוף טהור תאכלו. ובפרשת נח כל עוף למינהו ומכל הבהמה למינה מפורש דעוף לשון זכר ובהמה לשון נקיבה. ובמשנה (חולין קל"ח:) עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח. והא ע"כ מיירי בעוף נקיבה. דזכר אפי' טהור על ביצי עוף טהור פטור. ואף למה דמוקי לה (בדף ק"מ:) בקורא. היינו בקורא נקיבה כמו שפירש"י שם דקורא זכר הא חכמים פוטרין. וע"כ מתני' בנקיבה. ואעפי"כ נקרא בלשון המשנה בלשון זכר. עוף טהור רובץ בלשון זכר עוף טמא רובץ בלשון זכר. והיינו משום שמדבר משם עוף נקרא הכל בלשון זכר כי עוף לשון זכר:

יח) ולפי האמור מיושב שא"א לריב"ל למנקט רק בלשון טמאה מטהור כו' שאם הי' מדבר בלשון טמאה מטהורה הי' קאי על בהמה לבד. דעוף הא נקרא הכל בלשון זכר. וכן אם הי' מדבר בלשון טמא מטהור. הי' קאי על עוף לבד. דבהמה הא הכל בלשון נקיבה. ע"כ נקט טמאה מטהור. ופירושו נקיבה טמאה מזכר טהור. בין בהמה בין עוף. אך כשבא לגסה ודקה. דבעוף באמת מתעבר דקה מגסה. כדאיתא בזבחים בזבחים (סוף פ' חטאת העוף) בעי ר' ירמי' ערף עז [על החלל במקום עגלה ערופה] מהו אווזין ותרנגולין טעמא מאי דמינא דעופות נינהו אבל עז לאו מינא דעגלה הוא. ופירש"י לאו מינא דעגלה הוא שזו מין גסה וזו מין דקה. ובתוס' אף דאווזין ותרנגולים לאו מינא דתורים ובני יונה ומטהרין. לא דמי דהכא עגלה בהמה גסה ועז בהמה דקה. אבל בעופות לא שייך למימר מין גסה ודקה אע"ג דמצינו בלשון משנה עוף הגס ועוף הדק עכ"ל. הנה דבעוף גס ודק הוא מין אחד ודאי מתעברים זה מזה. ע"כ כשמדבר ריב"ל מגסה ודקה שיכל את ידיו ולא קאמר גסה מדק. דא"כ הי' גם עוף בכלל. ובאמת עוף אינו בכלל זה כנ"ל. ע"כ קאמר בלשון גסה ודקה הכל בלשון נקיבה. ואין בכלל רק בהמה שנקרא הכל בלשון נקיבה:

יט) והנה מזה ראי' ברורה שגם בעוף אין טהור מתעבר מטמא. דאל"כ למה שינה ריב"ל ושנה טמאה מטהור ונתן בזה מכשול לטעות לומר שגם עוף בכלל. שלשון זה הא פרושו נקיבה טמאה מזכר טהור ויכול לכלול בזה עוף. ואם הי' שונה טמאה מטהורה בודאי לא הי' נכלל בזה עוף. אלא ודאי באמת גם בעוף אינו מתעבר טהור מטמא. ונוסח זה דטמאה מטהור גסה מדקה גם הרמב"ן בהלכותיו כתבו בלשון זה. ואמנם כי הרא"ש נקט טמאה מטהורה. לא דק המעתיק בלשני' ונקט דומיא דדקה וגסה. אך ברמב"ן א"א דלא דק דא"כ גם עליו קשה למה שינה בלשון בין טמאה לגסה. וגם ברא"ש חולין (פ' אותו ואת בנו) נקט טמאה מטהור טהורה מטמאה. ונראה בעליל שהוא שגגת המעתיק ונוסחא שבידינו בגמ' מדוקדק. ומוכח מלשון ריב"ל שגם בעוף אין מתעברים זה מזה:

כ) נשוב לנ"ד שכתב כ"ת כי נקת בכפרים מהם להרביעם עם האווזות הלא הם שווים יותר מכפלים מאווזות שלנו עכ"ד. ואם באמת כן הוא שמתעברים זה מזה ומולידים ביצים ומגדלים אפרוחים יהי' ראי' שכולם כשרים. והלאבענדזיס לא נוכל לחשוב עליהם שיש מסורת שהם טמאים. כי מאין נדע מסורת עליהם כי מה שאין אוכלים אין ראי' וכל שאין מסורת להיתר אין אוכלין. והב"י (סי' פ"ד) בשם תשובת הרא"ש ז"ל אבל בעוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא כו'. נראה שאין פירושו שאין אוכלין לבד קבלה ממש [או שראו שביטלו קידושין שהעדים הי' אנשים שאכלו אווזות אלו] זולת זה מה שאין אוכלין לבד אין זה מסורת טומאה. וכן כתב הרשב"א בפה"ב הארוך בענין עופות שאוכלין אותם במקצת מקומות במכירת ובמקצת מקומות אין אוכלין אותם סומכין על אותם מקומות שפשט התירן שכיון שאוכלין אותם ודאי קבלו מסורת מאבותיהם שהוא טהור ואין מביאין ראי' ממקומות שאין אוכלין אותן שמניעת אכילתן אין ראי' על איסורן אלא שלא קיבלו מסורת בהתירן מאבותיהם ע"כ. לכן נראה לי שאם ידוע שמתעברים זה מזה ומולידים ביצים ומגדלים אפרוחים אין לפקפק על התירן:

כא) ובענין אווזים אלו שאמרו משמי. מעשה שהי' כך הי' שהגידו לי משם ר' זנוויל מווארשא שהתיר אותם ששנויים מחמת גודל צווארם לבד. אמרתי שיפה התיר מחמת ש"ס ב"ק הנ"ל. אח"כ דיבר עמי מהר"י הכהן מווארשא ואמרתי לו ג"כ כנ"ל. וכעת שכתב כ"ת דיש שינוי ג"כ בקולם אין לו להתיר רק מחמת עבורם זה מזה שכתב כ"ת:

כב) ולענין מה שכתב כ"ת דאפי' אותם עופות טמאים דלא כתיב בהו למינהו יש להם מינים דומים להם. ע' חי' ר"ן ריש שמעתא דנשר סוף ד"ה אף כל כיוצא בו מפורש להיפך. אך לנ"ד אין נ"מ בזה:

דברי הדו"ש הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה