אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן מ
ענין חסר אונא טריפתו משום מה. א' הנה הרמב"ם בפי' המשניות מפרש הריאה שנקבה או שחסרה היינו חסרון אונא. וכן בהלכותיו כתב חסר אונא תחת סוג חסרה. ומבואר דהוא טריפות בפ"ע וכן כתב הרשב"א בתה"ב הקצר זה לשונו חסרה כיצד ב' מינים יש בחסרה ואלו הן הריאה שחסר מנין האינון שלה וחסרת רגלים. אולם דעת התוס' נראה דחסר אונא לא משום ריאה שחסרה. שכתבו דלרבנן דר"ש בציר מי"ח טריפות. ועיין בתב"ש (ריש סי' ל"ה) דלדעת התוס' חסר אונא משום דסופו לנקוב. והנה מצינו עוד מחלוקת התוס' והרמב"ם בקמט בריאה דהרמב"ם פוסל משום חסרון והתוס' הוכיחו דכשר מדלא משני מתני' דחסרה בקמט. ודברי התוס' אלו במה דמכשירים קמט ולא חשבי לי' חסרון יש לפרש. משום דלשון הש"ס אבל בנקב דאית בי' חסרון מודה ר' שמעון משמע דר' שמעון פוסל משום נקב ג"כ כמו רבנן בדלית בי' חסרון. ובזה פליג ר' שמעון עד שתנקב לבית הסמפונות ובחסרון מודה דנקב פוסל. [איברא דקשה על זה לפמ"ש בחי' הר"ן במה דלא חשיב פסוקת הגרגרת ברובו בלית בי' חסרון ובאית בי' חסרון כאיסר משום דבחד אבר ודרך שבירה לא חשיב אלא טריפות אחת. וקשה דהא חשיב לר' שמעון נקב בריאה עד שתנקב לבית הסמפונות ונקב דאית בי' חסרון בשנים. ועל כרחין לחלק דדוקא התם דטריפות אחת רק באית חסרון שיעור אחר אבל הכא זה משום נקב וזה משום חסרון, אך למ"ש בדעת התוס' דבריאה נמי אין חסרון פסול אלא בניקב קשה. אך התוס' לשיטתם דתירצו בגרגרת תירוץ אחר דטעם חסרון כאיסר משום דסופו ליפסק. וע"כ י"ל דרמב"ם דפוסל קמט כדעת הר"ן ס"ל. ועל כרחין הכי ס"ל שהרי פוסק דחסרון כאיסר נבילה. ואי רק משום דסופו ליפסק יחשב רק טריפה כמו וושט שנתחלף במראי' דהוי רק טריפה מטעם זה. ומוכרח דחסרון פוסל בלא נקב] אבל בלא נקב אין חסרון פוסל:
ב) איברא דקשה התינח לפי' הש"ס דמתני' לר' שמעון ובניקב. ממילא אין ראי' לפסול בלא נקב. אבל קשה מנ"ל להש"ס להקשות למ"ד חסרון בפנים לא שמי' חסרון. הא י"ל דמודה בחסרון בחוץ פוסל בלא נקב כי היכי דפוסל אידך חסרון בפנים בלא נקב:
ג) ואפשר לומר דטעמא דחסרון בפנים לא שמי' חסרון כמ"ש הרשב"ץ בס' יבין שמועה אחר שכתב דחסרון בפנים לא שמי' חסרון וז"ל ודע כי הסכמת הרופאים שאין לבשר הריאה הרגש על כן אפי' יהי' בו מורסא לא יגיע ממנו כאב לבעלי חיים אלא מחמת הקרום שאפילו הוא מורסא גדולה לא יכאב מקום המורסא אלא הקרום במקום תליית הריאה שחושש בה כאב מכביד מפני המורסא שהיא כבידה. אבל מפני המורסא שהיא בבשר לא ירגיש צער כלל עכ"ל. על כן קמט בריאה והעור שלם כיון שאין חסרון אלא בבשר חשיב חסרון בפנים:
ד) ותדע דהא קי"ל בבכורות (ל"ט). לענין קדשים חסרון בפנים שמי' חסרון. על כרחין דהכא טעמים אחרים איכא. וס"ל לתוס' הטעם כנ"ל דאין חסרון פוסל בבשר וכדברי הרשב"ץ הנ"ל. ולא מצי הש"ס לאוקמי בנחסר קרום אחד. דבזה באמת כשר דהיינו ריאה דאיגלד כאהינא סומקא ע"כ מוכרח דאין חסרון פוסל אלא בניקבה ועל כן מקשה היינו ניקבה. ומשני דבנקב דחסרון מודה ר' שמעון והיינו חסרון דעור עם נקב. דחסרון דעור גרידא היינו ריאה דאיגלד וחסרון דבשר היינו חסרון בפנים אפי' בקמט רק בחסרון דנקב:)
ה) ודע שראיתי לבעל העיטור שהביא הטור בשמו דקמט כשר שפירש הטעם משום דנבראת כך. אולם י"ל שהוצרך לכך לשיטתו דחסר אונא בכלל ריאה שחסרה על כרחין דחסרון פוסל בלא נקב. אבל התוס' לשיטתם דלרבנן לא משכחת טריפות ריאה שחסרה על כרחין דחסר אונא לא מקרי חסרון ע"כ דחסרון לא הוי בלא נקב:
ו) ונוכל לבאר עוד ולומר דלבעה"ע דחשיב חסרון בלא נקב על כרחין ריאה שחסרה היינו בבשר. דאי בעור קשיא הא דריאה דאיגלד כאהינא סומקא כשירה. וע"כ ריאה שחסרה בבשר וע"כ קמט לולי שתולין שמתולדה הי' טריפה. אבל להתוס' שפיר י"ל כנ"ל דטעמא דחסרון בפנים דאין חסרון מזיק אלא בעור ומ"מ איגלד כשר משום דליכא נקב ודו"ק:
ז) ודע דטעם בעה"ע דכשנברא כך לא הוי חסרון אף דחסר אונא חשיב חסרון אף דמתולדה. משום דדרך הריאה ליגדל בקמט ואין בא מחמת חולי כלל אלא דהיינו רביתה. אבל בציר מחמש אונות קים להו לרבנן דלאו רביחה וחסרון הוא:
ח) ונוכל לפרש עוד דטעם התוס' ג"כ משום דחסרון דמתולדה לא חשיב חסרון ולא כמ"ש בפי' הבעה"ע רק כפשוטו דלא חשיב חסר רק כשהי' בו תחילה ונחסר אח"כ. וכהאי גוונא בבכורות לענין חסרון אבר בקדשים בנולדה בכוליא אחת לא חשיב חסרון. כן איתא להדיא בבכורות (דף ל"ט) עי"ש וכן משמע בפרש"י בריאה שנשפכה כקיחון וחסרון הוא שמתחילה הי' כולה מליאה ועכשיו חצי' ריקנית. ולמה לי' לפרש שמתחילה הי' כולה מליאה. די לומר שחצי' ריקנית. אלא משום דלא חשיב חסרון אלא בהי' בו תחילה וכש"ס בכורות הנ"ל:
ט) ובזה יתבארו דברי רש"י (דף מ"ג.) חליף בכלל ריאה שחסרה ממקום שראוי' להיות. וקשה למה לא פירש חסר אונא בכלל ריאה שחסרה. דאין לומר דזה פי' חסרה דמתני' ואצ"ל. דהא הש"ס לא פי' הכי המתני' וא"כ הוא רק נכלל ולמה לא פי' כן:
י) אולם להנ"ל נכון היטב. דחסר אונא לא הוי חסרה כיון שמתולדתו. אבל חליף דמבואר שם ברש"י בחליף דוושט וז"ל שניהם נטולים ממקום שראוים להיות. והנה לא פירש שניהם חסרים רק נטולים והיינו דחסר מתולדה לא מקרי רק כשאינו כלל. משא"כ כשיש רק שגרם חולי שיהי' במקום אחר. ע"כ שפיר חשיב חסרון ונטול דמה לי שניטל ביד מה לי שהחולי גרם להיות במקום אחר. ודוקא כשנברא חסר לגמרי דאז נראה שלא הי' כלל ביצירה כח האבר ההוא לא מקרי חסרון. וע"כ פי' רש"י דוקא בחליף דהוי חסר. אבל חסר אונא ממש לא הוי בכלל חסרה ועל כרחין טעמא אחרינא איכא. וכן משמע שם עוד ברש"י שכתב וחתכו רגלי' בכלל חסירה. ולמה לא אמר חסר רגל בכלל חסירה וע"כ הטעם משום דהוא מתולדה. והא דטריפה חסר רגל היינו משום קו"ח דהשתא בנחתכו רגלי' דחסר רק מקצת האבר. כ"ש כשאין כאן כל האבר. אבל בחסר רק מקצת לא מפסל אלא בנתסר אח"כ. אבל הרמב"ם לטעמי' דפסק בהלכות אסורי מזבח נברא בכוליא אחת פסול. והוא מפרש הש"ס דלמ"ד יש ברי' באחת כשר היינו דדרכו להיבראות בכוליא אחת. וכבר כתבנו לעיל מזה. ע"כ סובר שפיר חסר אונא בכלל חסרה ופוסל ג"כ קמט בריאה משום חסרה:
יא) ועתה נבאר חסר אונא לדעת רש"י ותוס' הנ"ל מאי טעמא פסול. וכבר כתבנו שהתב"ש כתב משום דסופו לנקוב. והנה הפרמ"ג כתב בפתיחה משום ק"ו מניקב כ"ש חסר. ואף דלכאורה יש להשיב דבניקב כל הריאה בטילה ממלאכתה מ"מ כן כתב בחי' הרמב"ן (דף נ"ו) בד"ה הא דתנן ועוד ראי' מהתה"ד (סי' צ"ט) באתרוג שנעשה בה נקב ע"י קוצים לא הוי חסרון. והביא ראי' מקמט בריאה דלא הוה חסרון כיון שעורו ובשרו קיים. והקשה מחסר אונא. ותירץ דשאני התם שבהמה חסרה אבר אחד. ומדלא קאמר שהריאה חסרה אבר אחד. ש"מ דלאו משום חסרון דריאה ולאו משום דסופו לנקוב הריאה. אלא דהבהמה אינה יכולה לחיות בחסרון אונא כשם שאינה יכולה לחיות בחסרון כל הריאה. ואף ששאר הריאה בריאה ושלימה. מ"מ טריפה דהוי חסר כולו וקו"ח מניקב. ודו"ק היטב כי הוא ענין דק:
יב) ובזה יתיישב קושית הב"י שהקשה על רש"י דלוקי הש"ס בנתחלפו האונות. ולהנ"ל ניחא דמזה הטעם שנטרף חסר אונא מקו"ח דניקב כן טריפה חליף. ואכתי קשה היינו ניקבה. ורש"י כתב רק טעמא דחסרה ולא טעמא דחסר קו"ח מניקב דנוכל לומר ג"כ קו"ח מחסרה וכמו בחסר רגל כנ"ל. רק בחליף דהוא חסרה ממש כנ"ל. כתב רש"י שבכלל חסרה:
יג) העולה מכל זה דלדעת הר"ן בחי' וכן הרשב"א שתירצו הא דלא חשיב חסרון גרגרת טריפות בפ"ע וכן לשמואל תורבץ הוושט ברובו טריפות בפ"ע [הר"ן מגרגרת ורשב"א תורבץ] משום דבחד אבר ודרך שבירה. ומוכרת לומר דחסרון דריאה פוסל בלא נקב. אי אפשר לאכשורי קמט אלא דאמרינן שנבראת כך כדברי בעה"ע. ובדעת התוס' איכא לספוקי אם טעמם ג"כ משום דנבראת כך. או דס"ל דאין חסרון פוסל כלל בלא נקב:
יד) ובש"ך (סי' ל"ו ס"ק כ"ט) בשם מהרש"ל בטעם צמקה אונא שלימה דטריפה לבה"ג דהוי כחסרה אונא אבל צמקה מקצתה כשר משום דחשיב חסרון בפנים עיי"ש. וקשה טובא דא"כ צמקה מקצתה להרמב"ם דמטריף בקמט למה כשר. ואפי' להמכשירים בקמט קשה לפמ"ש בעה"ע בטעם ההכשר דכך נבראת. וא"כ בצמקה דלא שייך טעם זה למה כשר. אלא ודאי הדבר ברור דצמקה לאו כאילו אינו לגמרי דיינינן לי' שהרי הוא טריפות בפ"ע חרותה. אלמא דלאו כאילו אינו חשבינן לי'. אלא טעם בה"ג עפימ"ש בשם הרמב"ן דחסר אונא נלמד מקו"ח מניקב. הגם דבניקב כל הריאה בטילה ממלאכתה. הרי דאונא אחת ככל ריאה דיינינן לה. ע"כ פוסל צמקה אונא אחת כמו צמקה כל הריאה, אבל צמקה מקצת ריאה כשר דצמוק לאו כחסרון דיינינן לה. וע"כ אף דקמט פסול להרמב"ם דהוי חסרון וכן יבש מקצת ריאה פוסל הרמב"ם משום חסרון כמבואר בדבריו. מ"מ צמקה מקצת ריאה כשר:
טו) וראיתי להכרו"פ (סי' ל"ו) שכתב דבחסרון מבחוץ לא מהני סתימת הדופן. ובזה מיישב הרמב"ם עי"ש. והנה הדבר פשוט דלפמ"ש בדעת התוס' דאין חסרון פוסל בלא נקב דמהני סתימת הדופן לנקב ושוב חסרון לבד הוא וכשר. אולם אין מזה תפיסה על הכרו"פ שהוא כתב להרמב"ם:
טז) אמנם לפענ"ד נראה דאפי' להרמב"ם כיון שהדופן סותם והוא במקום עור הריאה חשיב רק כחסרון בפנים. וראי' לזה לפי דעת היש"ש פרק אלו טריפות (סי' מ"ח) והפר"ח דסירכא פוסלת בשאר איברים ומ"מ בטחול בסומכי' ובלב אינו פוסל דמאן לימא לן שהגיע הנקב לחללו יע"ש. א"כ קשה לר' שמעון דמכשיר עד שהגיע הנקב לבית הסמפונות. א"כ כשר כל סירכא ובטל בדיקת הריאה. והאיך פליג ר"ש על דבר מקובל מבזמן המקדש כמ"ש הריב"ש שאף בזמן המקדש הי' בודקין ריאות. ועוד דבזוה"ק שחיבר רשב"י מבואר בכמה מקומות וכן בתיקוני זוהר במקומות אין מספר דסירכא פוסלת. ואין לומר דבמקום הסירכא אין הריאה יכול לפרוש למעלה להניף על הלב וכעין סברת הפ"ת בדעת הרמב"ם דהו"ל כחסרון מאחר שאין יכול להניף וכן משמע קצת בזוהר (פ' צו). רק דחסרון לבד לא הי' פוסל כמו צמקה מקצתה דהוה חסרון בפנים. ומשום שבא ע"י נקב הוי נקב דחסרון. ליתא דהא הסירכא סותמת הנקב רק דסופו לסתור ולאחר שתסתר יהי' נקב בלא חסרון דכשר לר"ש. ואי משום חסרון לבד פוסל א"כ למה לי טעמא דנקב והסירכא קרום מחמת מכה או דסופו להתפרק תיפוק לי' דפוסל משום חסרון. ומוכרח לומר דטעמא דסירכא לר' שמעון דחיישינן שבא הנקב בחסרון. וא"כ סירכא כסדרן אמאי כשר לרש"י דאין סירכא בלא נקב אלא שאונא אברתה סותמתה הא אמרת אין סתימה מועלת לחסרון. אלא ודאי דסתימה מועלת גם לחסרון ודו"ק. ועיין בפ"ת סי' ל"ט בעובדא דמחט שנמצא בין חתוכי האונות וסירכא מקיפתן שהאריך למצוא טעמים להטריף. ולדעת הכרו"פ הי' טריפה בפשיטות דהא מפורש בש"ס דמחט שנמצאת בתוך הריאה הוי חסרון בפנים. וא"כ ביצא לחוץ הוי חסרון בחוץ ולא מהני סתימת אונא חברתה. משמע דס"ל ג"כ דמועיל סתימה אפי' בחסרון: