אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן כב

סימן כא

ב"ה יום ד' נח תרנ"ו לפ"ק פה סאכאטשוב. שלום וכ"ט לכבוד אהובי הרב הגדול המפורסם משכיל ומפואר כש"ת מו"ה אלכסנדר זיסקינד הכהן נ"י האבד"ק אזעדקאוו. דבר האווזות הפטומות אשר המנהג בעירכם לפטם ולסמוך על הט"ז, ועוד יותר מזה חשודים העוסקים בזה כי ישליכו קצה וושט הסמוך לקורקבן אשר שמה שכיחי הריעותות, ועוד הי' כמה מכשלות, ע"כ רצונו לאסור הלעטה כאשר נשמע ברוב תפוצות ישראל, אך עומד לנגדו כבוד הרבנים הגדולים אשר קדמוהו ולא אסרו, וביותר כי כמה משפחות למאות זה פרנסתם ע"כ דבריו, והנה נחקור אם יסוד ההיתר שסמכו על הט"ז (סי' ל"ג ס"ק י"ח) טוב הוא:

א) והנה היתר הרמ"א שסומכין על הפוסקים כעולא דלא חיישינן שמא הבריא. ובו החזיק בתשו' פנים מאירות. קשה טובא עליו דהתינח אם נמצא קוץ בפנימי. [ובזה לא שייך היתר הט"ז] אך וושטים אלו נמצאים נקובים בלא קוץ בפנימי. ובזה גם לעולא אסור כמ"ש הרא"ש וז"ל דלשיטת רש"י שגם לנקב אין בדיקה בחוץ קשה ניקב זה בלא זה דכשר היכי משכחת לה דאם ניקב בפנים יש לחוש שניקב גם החיצון ואפי' למאן דלא חייש בקוץ [הוא עולא] היינו לפי שמוצאין אותו תחוב בעור פנימי לבד אבל כשמוצאין נקב בפנימי יש לחוש שמא גם חיצון ניקב ואין לו בדיקה עכ"ל. וא"כ האווזות שיש בהם נקבים גרידא בלי קוץ גם לעולא אסור ואין לנו רק היתר הט"ז דמדמי לה לניקב מחמת חולי עי"ש שהשיגו עליו הנה"כ והפ"מ:

ב) והנה ז"ל נה"כ. כיון שבא ע"י דברים קשים שמלעיטין אותם הוי כניקב תמיד ע"י קוץ או מחט מה לי ניקב נקב בפעם אחת מה לי ניקב מעט מעט עכ"ל נה"כ. ולענ"ד נראה דודאי חילוק גדול בין בפעם אחת בין מעט מעט. והוא עפ"י דברי ר"י בעל התוספות ביבמות (ל:) וז"ל דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכח מילתא לאיסורא טפי מדלהיתרא וכן ההוא דישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא למאן דחייש לספק דרוסה עכ"ל. והתינח בפעם אחת אמרינן דשכיח יותר שעבר כל הושט. כי דבר דק היא ובתחיבה אחת עובר את כולו. אבל בניקב מעט מעט מאין הרגלים שניקב בה כל כך נקיבות עד שעבר את כולה. והרי שאר עור הושט לא ניקב בו כלל ומאין הרגלים שבמקום זה ניקב כל כך נקיבות עד שעבר את כולו. וא"א לחושבו יותר מספק שקול וכשר לדעת התוס'. והש"ך פסק כמותם (בסי' נ') בהפ"מ:

ואפי' לדעת הרשב"א וה"ר יונה וסייעתם דכל ששכיח לאיסור כמו להיתר אסור. מ"מ בנ"ד נראה דשרי. דהנה יש סתירה גדולה בדברי הרשב"א דס"ל כל ששכיח לאיסור כמו להיתר אסור. ובתשו' הובא בש"ע (סי' ל"ט סעי' ה') בספק אם הוא בגב או בחתוך כשירה ולמה. עוד זאת בנפלה לאור כתב הרשב"א דצריך בדיקה אם נחמרו בני מעי'. ממילא אם לא בדק טריפה דע"כ ששכיח לאיסור כמו להיתר. דאל"כ היינו תולין להיתר כמו באמרתא דהוי משגרן כרעי' בתרייתא כיון דשגרונא שכיח תלינן בשגרונא ואין צריך בדיקה. וה"נ אם לא נחמרו שכיח יותר לא הי' צריך בדיקה. וע"כ ששקולין. וא"כ הבדיקה מעכבת לשיטת הרשב"א דבמקום ששקולין הבהמה אסורה. וא"כ קשה טובא בהא דכתב הרשב"א בעוף בייתי שיש במינו מדברי שנפלה לאור ונמצא ה ירוקה כשירה דאפשר שכך הוא מתולדתו כיון שהמדברי לעולם כבדו ירוקה. וקשה מ"מ הבדיקה נעדרת. עוד תימה שהרשב"א הוכיח שכל שנחמרו בני מעי' אף שלא ידעינן שנפלה לאור טריפה. שאם הי' אפשר לתלות בדבר אחר גם בידוע שנפלה לעור נתלה בדבר אחר עיי"ש בתוה"ב הארוך באריכות. ותימא דנהי שאפשר לתלות בדבר אחר. מ"מ הבדיקה נעדרת:

ד) ונראה ליישב דהנה צריך להבין דברי ה"ר יונה שהביאו הרשב"א ור"ן שהוכיחו מהא דכל ספק בשחיטה פסולה להיכא דנשברה רגלי' ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אזלינן לחומרא. וה"ה לשאר טרפיות היכא דשכיח לאיסור כמו להיתר אזלינן לחומרא עיי"ש באריכות. ותמוה טובא דמה זה ענין לספק בשחיטה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה. ומה זה ענין לנשחטה כראוי ונולד ספק טריפות:

ה) אך הנה בסנהדרין (קי"ב) בהמה חצי' של עיר הנדחת אסורה, ופירשו הר"ן והריטב"א בחידושיהם משום דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה להתירה באכילה ואותו סימן של חלק עיר הנדחת היא שחיטה שאינה ראוי' ואינו מתיר עיי"ש היטב. והנה לפ"ז כל טריפה כיון דהוי שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה להתיר באכילה. ומלבד איסור טריפה יש בה עשה שאינה זבוחה. וא"כ ספק טריפה הוי ספק בשחיטה ג"כ. ושפיר דייק ה"ר יונה מספק שחיטה לספק טריפה:

אך יש לדחות דכיון דאין לאוסרה משום טריפה דבחזקת היתר קיימא לגבי איסור טריפה. ממילא הוי שחיטה ראוי' בודאי. ולא הוי ספק בשחיטה כלל. אך ההכרעה הנכונה בזה שאם היא ספק שאי אפשר לעמוד עליו שהיא טריפה. בזה אמרינן כיון שמן הדין אינה אסורה משום טריפה הוי שחיטה ראוי' בודאי. אך אם אפשר לעמוד עליו בשעת שחיטה כגון נשברה רגלו ספק קודם שחיטה. הרי אם באמת הי' קודם שחיטה הי' אפשר לבדוק תיכף ומיד לאחר שחיטה. והי' רואין כי רגלו שבורה קודם שחיטה. ושפיר הוי שחיטה שאינה ראוי'. וכן בכל ספק טריפות שאפשר בבדיקה הוי ספק שחיטה שאינה ראוי':

ז) ודומה לזה מצינו בסוגיא דתקפו כהן בספיקות נכנסין לדיר להתעשר. ומוכיח מזה דתקפה כהן מוציאין מידו. וע"כ גם לענין קדושת מעשר מהני דחשיב ודאי ממון ישראל. משא"כ אם תקפו אין מוציאין חשיב פוטר ממונו בממון כהן אם הוא בכור. ה"נ בנ"ד אם א"א לעמוד עליו ולעולם לא תיאסר משום טריפה חשיבה כשירה ודאי ושחיטה ראוי'. משא"כ אם תיאסר ע"י בדיקה חשיבה אינה ראוי' אם טריפה הוא. והוי ספק בשחיטה:

ח) מעתה כל דברי הרשב"א מיושבים בסירכא שא"א לעמוד עלי' אם הוא בגב או בחתוך. שאם נופחין הרבה נראה בחתוך וכשאין נופחין הרבה נראה שהיא בגב. כיון שא"א לעמוד עליו אין בו איסור טריפות כלל ושחיטה ראוי' היא. וכן בעוף בייתי שיש במינו מדברי וכבדו ירוק א"א לעמוד על האיסור כיון שאפשר לתלות שכך הוא מתולדתה ממילא הוי שחיטה ראוי' ומותר והשתא שפיר דייק הרשב"א שאף אם לא נודע שנפלה לאור אסורה. שאם הי' אפשר לתלות השנוי מראה בדבר אחר גם בידוע שנפלה לאור נתלה בדבר אחר. והוא נכון לפי הנ"ל שאם יכולין לתלות בדבר אחר א"כ לעולם אי אפשר לעמוד על הטריפות ולא הוי ספק בשחיטה אך לפי האמת שא"א לתלות השנוי בדבר אחר ואפשר לעמוד על טריפתו הבדיקה מעכבת דהוי ספק בשחיטה. ודו"ק היטב שהיא מפתח גדול לכל ספיקי טריפות):

ט) ולפמ"ש שפיר י"ל בנ"ד. דאין לחוש שמא ניקב החיצון ואי אפשר לבודקו. דכיון דמ"מ אינו ניכר נקב מבחוץ ואי אפשר לעמוד על טריפתו בשעת שחיטה. אין איסור בשקולים להרשב"א. ואין להקשות דא"כ להרשב"א מה מקשה בגמ' לעולא מ"ש מספק דרוסה. הא בספק דרוסה אפשר לבודקו לראות שהיא טריפה משא"כ זה אינו ניכר. לק"מ שהרי הרשב"א מפרש אין חוששין שמא הבריא שאינו צריך בדיקה ולזה מקשה שפיר דמ"מ יצטרך לבדוק שמא יראו שניקב בחוץ:

י) אך לכאורה כ"ז אינו בנידן דידן שהוא חשש נקובת הוושט שהרי כתבו הרמב"ם והש"ע נקובת הוושט נבילה. וא"כ לעולם הוי ספק בשחיטה ואפילו בשקולים אסור. ואף שהתוס' פ' ד' אחין כתבו גם בישב לו קוץ משום דשכיח לאיסור יותר. אפשר לומר שמפרשים הבריא נתרפא. ובזה אפשר דס"ל כיון שעכשיו אינו נקוב רק שסופו לסתור לא הוי נבילה. [דלא סבירא להו כרמב"ם פ"ג] ע"כ צריכין לטעם שכיח יותר. אבל במסופקים שמא החיצון נקוב ואינו ניכר הוי ספק בשחיטה:

יא) אך הא דנקובת הוושט נבילה אף שכתבו רמב"ם ובש"ע בלי חולק. לענ"ד רוב הפוסקים חולקים ע"ז. והנה הרא"ש (פרק ב' ס"ו) בבעיא דשהה במיעוט סמנים פי' בשם ר"ת דהיינו ששחט מיעוט וושט ושהה דילמא לא גמרי שהי' אלא במידי דמנבלא בי' היינו אחר רוב סימן. וכן הוא בס' הישר לר"ת (סי' שנ"ז) יעיי"ש. וראיתי בתשו' צמח צדק החדש הביא דברים אלו. והביא ראי' ג"כ מתוס' ריש אלו טריפות דאפי' פסוקת הגרגרת כששחט שלא במקום חתך לא הוי נבילה יע"ש. ובתוס' חולין (מ"ג: ד"ה שאני). ספק נקובת הוושט חשיב חזקת היתר. ובתוס' ב"מ (כ: ד"ה איסורא) שמא במקום נקב שחיט הוי חזקה דאיסורא. משמע ע"כ דס"ל לחלק בין שחט במקום נקב דבזה הוי נבילה, בי' שחט שלא במקום נקב דבזה הוי טריפה, וראיתי שם בתשו' הנ"ל שהביא תוספתא (פ' השוחט) נקובת הוושט טריפה ושחיטתה מטהרתה מידי נבילה:

יב) והנה בסוגיא (ד' ל"ב:) דמקשה אשנויא דר"ל דמשני כאן במקום חתך כאן שלא במקום חתך, והאמר ר"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה אלמא כמנחא בדיקולא דמיא ה"נ כמנחא בדיקולא דמיא, אלא אמר ר' יוחנן כאן קודם חזרה כו' [ור"ל הדר בי' ולא ידענא הי דאחריתא כן כתב הרא"ש] והרמב"ן כתב במלחמות ויותר מבואר בס' האשכול (סי' ט"ו) דאף דלא קיי"ל כמנחא בדיקולא דמיא מ"מ אותו אבר שנשחט ודאי כמנח בדיקולא ע"כ משני שנויא אתריתא, וא"כ נקובת הוושט דאפי' כנגדו לאו כמנחא בדיקולא, שהרי הוכיחו התוס' והפוסקים מקושית הש"ס (ח.) והאיכא צדדין שאם בשעת שחיטה ניקב כנגד מה ששחט טריפה, וא"כ אם שחט למעלה מהנקב מנין לנו לנבלה, ואדרבה יש לנו ראי' לטהר מר"ל דר' יוחנן לא פליג עליו אלא משום דכמנחא בדיקולא דמיא, אבל בנקובת הוושט דלא שייך כמנחא בדיקולא הדרינן לר"ל, ויש תימה על הרמב"ם שפסק נקובת הוושט נבילה, וביותר על ס' האשכול שבסי' ט"ו פירש דר' יוחנן נדי מדר"ל משום דאותו סימן שנשחט רובו כמנח בדיקולא ובסי' י"ג פסק נקובת הוושט נבילה אפי' שחט למעלה ממקום חתך:

יג) והנ"ל בזה שדין נקובת הוושט אי הוי נבילה תלוי בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הוי פסול בשחיטה, דנקובת הוושט הואיל ונעשה בה טריפה היא התחלת נטילת החיות והרי תחילת שחיטה בפסול, אך למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף ואז הרי יש רוב סמנים בכשרות לבד הנקב, [ואין הנקב מצטרף להחשב מקצת שחיטה בפסול כיון שיש רוב בכשרות והנקב של פסול אין בו שיעור שחיטה] וע"כ מכשיר ר"ל למעלה ממקום חתך, דר"ל לטעמי' דס"ל דאין לשחיטה אלא לבסוף, מיהו בשחט במקום חתך לא אמרינן כיון דאין לשחיטה אלא ברוב שני הסמנים והרי סימן שני בכשרות, דליתי' שאין הפירוש שכל המעשה לבד הגמר אינו קרוי שחיטה אלו שלבסוף נעשה הכל שחיטה ובסוף שני הסמנים מתירין:

יד) ותדע דבריש בהמה המקשה בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרו מידי נבילה. אמר רבא קו"ח אם הועיל לו סימן ראשון להתירו באכילה כ"ש שתועיל לו לטהרו מידי נבילה. וקשה רבא למה הוצרך לקו"ח. הא לדידי' אין התחלה לבעי' זו כיון דסימן ראשון בא גם להתירו באכילה וסימן שני רק לטהרו מידי נבילה תרצה לומר שלא יצטרפו. והא רבא ס"ל בזבחים (דף ל'.) ובפסחים (ס"ג.) דאין לשחיטה אלא לבסוף וסימן ראשון לאו שחיטה הוא כלל ואינו מתיר וכל השחיטה היא בסוף לאחר שהוציא ידו והוא לטהרו מידי נבילה לבד. אלא ודאי גם למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף סימן ראשון מתיר ג"כ. אלא שאינו מתיר רק לבסוף. וה"נ משמע (ד' ל"ו) בנתקנח הדם בין סימן לסימן מהדלעת דפליגי בישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דלמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף אינו מכשיר אבל אם עדיין איתא לדם שבסימן ראשון על הדלעת לכ"ע מכשיר. ש"מ שלבסוף נעשה הכל שחיטה:

טו) וא"כ אם פסק סימן ראשון ולא שחת למעלה ממקום חתך אין כאן רק סימן אחד בכשרות. רק אם שחט למעלה ממקום חתך הרי בסוף יש שני סמנים בכשרות ופסיקת סימן ראשון אינו מצטרף לפסול וכן בנקובת הוושט למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף כששחט במקום חתך מכי נפקא לחיותא בהגיע הרוב הרי מצטרף הנקב לרוב והוי מקצת שחיטה בפסול. ואף אם יגרור אח"כ אינו מועיל כלום כיון דכמנחא בדיקולא דמיא:

טז) ולפי האמור יש לפרש התוספתא הנ"ל דנקובת הוושט טריפה מיירי בששחט למעלה ממקום חתך. ואתיא כמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף. דפלוגתא דתנאי היא (ד' ל"ו וד' קכ"ח). וכ"מ לשון התוספתא שחט מקצת הוושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם כו' משמע שהי' שחיטת שניהם בפ"ע מלבד המיעוט וע"ש. והשתא מיושב הרמב"ם דפסק נקובת הוושט נבילה ולא חילק בין שחט במקום חתך בין שחט למעלה. ועוד שאם הי' מועיל בה שום שחיטה לא היתה נבילה מחיים. (ועי' תבואות שור דטעם דהוי נבילה מחיים משום שאין מועיל בה שחיטה. משא"כ אם הי' מועיל שחיטה למעלה ממקום חתך. והראש יוסף שגג במח"כ בזה] אף לפמ"ש הרמב"ם לטעמי' דפסק (פ"ד ה' י"ג) ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

יז) ונראה דרמב"ן וס' האשכול דמפרשי לדר' יוחנן דהא דנדי מאוקימתא דר"ל. משום דאותו סימן שנשחט כמנחא בדיקולא. ולא משום דר"י לטעמי' דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. היינו משום דקושית הגמ' הי' על ר"ל משום דכמנחא בדיקולא דמיא. וע"ז אמר אלא אמר ר' יוחנן משמע דמשום הא נדי ר"י מאוקימתא דר"ל דאי משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לא הוי מעייל נפשי' בשנויא דחיקא דהא פלוגתא דתנאי היא (פ' העור והרוטב) ר"י ס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. ור"ש סובר אינה לשחיטה אלא לבסוף וע"כ תני אלו טריפות דטריפות הם אף אליבא דר"מ אלא דלדידי' נבילה נמי הוי ותני טריפות דתיתי ככ"ע. דכה"ג תני מתני' שם או שחסרה ואמרינן בגמ' לר"ש אצטריך דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות. בחסרה מודה. ובחסרה לכ"ע טריפה גם לר"ש. ה"נ תני אלו טריפות דטריפות לכ"ע הם גם לר"ש. ומ"מ למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף הוי נבילה

יח) מ"מ נראה גם למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף הא דאינו נבילה דוקא כשהתחיל למעלה כנגד מקום חתך. אבל כשהתחיל מן הצד כיון דהשוחט בשנים ושלשה מקומות כשר נמצא שנגמר רוב ע"י החתך שמתחלה והוי מקצת בפסול. ומה שגומר אח"כ אינו כלום כיון דכיחא בדיקולא דמיא

יט) ובעיקר הדין אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אף דבפ"ה מה' שחיטה פסק ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. פי"א מה' טומאת אוכלין בנתקנח הדם בין סימן לסימן פסק דהוי ספק אם הוכשר. וכפי הנראה חזר בו ממ"ש פ"ד מה' שחיטה דודאי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ נקובת הוושט גם לרמב"ם היא רק ספק נבילה. ובאו"ז ריש חולין פסק אין לשחיטה אלא לבסוף. וכן פסק ביש"ש. ומשום דרבא הכי ס"ל פ"ב דזבחים ובתמיד נשחט. וא"כ נקובת הוושט היא רק טריפה:

כ) מעתה הנה ר"ת בס' הישר ורא"ש שסוברים נקובת הוושט רק טריפה. וכן תוס' ריש אלו טריפות אפי' בפסוקת הגרגרת כל שנשחט למעלה ממקום חתך. וסמ"ג שכתב דיני פסוקת הגרגרת ונקובת הוושט בה' טריפות וכתב שהם טריפה. ועזב סדר הרמב"ם שכתבם (פ"ג מה' שחיטה) משמע להדיא דס"ל ג"כ שהם טריפה בשחט למעלה ממקום חתך כדעת התוס' ריש פרק אלו טריפות. ועל הטור שכתב על פסוקת הגרגרת ונקובת הוושט שהם טריפה וכתוב בה' טריפות. הקשה הב"י ותי' משום דאין נפ"מ בזה"ז דלטומאה לא נהגא האידנא. אך אין לומר כן על הסמ"ג שהביא דיני טומאה וטהרה וכל שאינו נוהג רק בזמן המקדש. וגם על הטור דוחק גדול לתרץ כן דהא נפ"מ לענין אותו ואת בנו, ומחוורתא שגם דעת הטור כתוס' ר"פ אלו טריפות. וכן בתוס' חולין (מ"ג) דנקובת הוושט ושחט שלא במקום נקב הוי טריפה כנ"ל. וכן או"ז כיון דס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ממילא היא רק טריפה כדמוכח מהא דר"ל. והא דתוספתא. והאומרים שהיא נבילה היא רק רש"י וס' האשכול ורמב"ם באפשר כי בפ"י מה' ט"א כתב דהוי ספק אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומהרש"א פ"ג דבכורות כתב ג"כ בפשיטות נקובת הוושט טריפה]. וכן לפי פסק היש"ש גדול אחרונים. ואף שבש"ע פסק בפשיטות דהיא נבילה. משום שלא עלה על דעתו שיש חולקין על הרמב"ם שהרי לא הביא בב"י שום חולק אבל אנו שראינו כל אלה. יש לנו לילך אחר הרוב. והתוספתא. דהוי טריפה:

כא) ואף שבכל זאת קשה לפסוק נגד הש"ע. הלא יש לצרף ג"כ דעת הרשב"א ורא"ש ור' יונה דלנקב במקום ידוע יש לוושט בדיקה מבחוץ. וגם דעת הט"ז שחשיב ע"י חולי. ע"כ אין לסתור מנהגם. ואף שיש מרשיעין שלא להביא הוושטים. ע"ז ודאי ראוי לגדור לאסור האווזים שאין מביאים הוושטים. גם אותם שאין מביאין הקצה הסמוך לקורקבן. ואפשר שמן הדין הוא כך. דהוי כמבטל איסור לכתחילה כמ"ש הריב"ש על אותם שאינם בודקין הריאות במזיד. ואותם שהכשילו במזיד לאסור לקנות אצלם. אך לבטל ההלעטה לגמרי לא נ"ל. משום שנוגע לפרנסת כמה משפחות כמ"ש רו"מ:

דברי הדו"ש הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה