אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קא
ב"ה יום ג' תרומה שנת תרל"ב לפ"ק. תיתי שלמא רבא מן שמיא לכבוד הרב החריף והבקי בחדרי תורה ה"ה ידידי מו"ה ר' משה נ"י אבד"ק שינאווי. ז"ל השואל דבר זה מתורת משה ילמדנו מה שנסתפקתי בתוס' ב"ב בסוגיא דאין אדם פורע תוך זמנו דהקשה שם ומי קמיבעיא לי' אי אמרינן מיגו וכו', ת"ל דאמר רמב"ח המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר ולא מהימן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו דמצי אמר שטרך בידי וכו' וסברת שטרך לא עדיפא מחזקה דהא חזקה א"צ לישבע ושטרך צריך לישבע א"כ תפשוט דלא אמרינן מיגו במקום חזקה עכ"ל, ק"ל הא כתבו התוס' שם בא"ד הקשה ריב"ם כו' הא פשיטא דלא אמרינן מיגו במקום עדים ומכ"ש במקום חזקה דהא חזקה דהכא עדיפא מעדים דהא בשטר צריך לישבע אם לא פרעו ובזה א"צ לישבע וא"כ מכ"ש דלא אמרינן מיגו, ותירצו דלעולם עדים עדיפא מחזקה ומה שצריך לישבע בשטר הוא משום שאמרינן שפרע ושייר השטר אפשיטי דספרא ולקמן כתבו דווקא בשטר מלוה שייך למימר פשיטי דספרא משא"כ בשטר פקדון, וא"כ קשה מה הקשה מרמב"ח הא איהו לא איירי בפקדון ולהכי לא מהימן במיגו דהוי מיגו במקום עדים ובפקדון איכא למימר דסברת שטרך בידי מאי בעי עדיפא מחזקה, ובאמת לרמב"ח אפי' לישבע א"צ כמו בחזקה דא"צ לישבע כנ"ל, ולא הונח לי דבר מתקבל ע"ז, ובמטותי' מיני' דמר שימחול על כבודו הרמה ולעיין בזה:
תשובה. עיינתי בדבריך ולכאורה נ"ל דלק"מ דהתוס' כתבו דשייר לי' אפשיטי דספרא כדאמרינן בפ"ק דמציעא (ט"ז) ושם עיקר התירוץ דאשתמוטי כו' ועיי"ש, וא"נ אפשיטי דספרא שייר לה וא"כ אף בפקדון לא שייך אפשיטי כנודע מ"מ שייך אשתמוטי, אך דז"א דא"כ אף בדף ע' קשה אלא שהתוס' שם תקנו זה במ"ש, ועוד דהתם שוה וכו' ועוד דמאן מדקדק כו' ונראה דכוונו לזה דועוד הנ"ל שייך אף לתירוץ קמא דשם וגם על תירוץ פשיטי דספרא דאיירי התוס' מיני' והכל בדיבור אחד נאמר, דלתירוץ הנ"ל י"ל כך ולתירוץ קמא כך כנ"ל וא"כ קשה גם הכא:
ולכאורה הי' קשה לי טפי בדף ע' גופי' לפמ"ש התוס' דאיך פשטה הגמ' דמהימן הא הוה מיגו במקום עדים והתוס' כתבו שם בדיבור הסמוך דלאו מכח מיגו במקום עדים קפריך דא"כ מה משני כו' עיי"ש, וא"כ צריך ליתן טעם למה לא הוי באמת מיגו במקום עדים ועיין במהרש"א שם שכתב דגם המקשה סבר כמו פירשב"ם דעביד אינשי למדחי ועיי"ש, וקשה הא כתבו התוס' דזה לא שייך בפקדון וכן קשה גם כאן בתוס' דמסקי ושמא סוגיא דהכא לא סברי כרמב"ח קשה אמאי הא הוי מיגו במקום עדים ממש לפי דברי התוס' ועל האיבעיא גופה קשיא מאי מבעיא אם אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו אי לאו אם שייך כאן לומר עביד אינשי כו' או אפשיטי דספרא וכו' א"כ דומה ממש למודה בשטר שכתבו כמ"ש התוס' ותליא בפלוגתא ומאי קמבעיא לי' ואי לא שייך ע"כ ודאי דהוי מיגו במקום עדים אלא ודאי צ"ל כמו בשטר הלואה לא חיישינן לזה דעביד אינש דמדחי א"נ אפשיטי כו' רק היכא דנפל איתרע או לענין להצריכו שבועה לנגד יתומים ולקוחות או היכא דטעין השבע לי כו' ובשבועה עכ"פ גופה עדיף יותר מלוה ע"פ דאף שבועה לא מהני היכא דטעין פרעתי או הכא דאיכא מיגו חיישינן לחד מ"ד במודה בשטר שכתבו ולאידך אף דאיכא מיגו לא חיישינן לזה, ואם הוי סברא מעליא דעביד אינש דמדחי א"נ אפשיטי א"כ לא הוי מלוה בשטר יותר חזק ממלוה ע"פ, ומכ"ש לנגד היתומים מלקוחות או היכא דאיכא מיגו, אלא ודאי דסברא דחוקה הוא ולא חיישינן לה רק בכה"ג שכתבנו, א"כ ה"נ בפקדון אף שהדבר רחוק יותר טפי כמ"ש התוס', מ"מ יכול להיות דאיתרמי מילתא וזו היא האיבעיא אם לא מהני מיגו במקום שטר פקדון לכ"ע שדבר רחוק הוא ביותר דעביד אינש א"נ אפשיטי ולא חיישינן אף דאיכא מיגו, או דילמא כיון דאיכא מיגו חיישינן, ופשיט לי' דמהימן אף בפקדון כיון דאיכא מיגו דמ"מ יכול להיות דאיתרמי מילתא כמ"ש, והשתא א"ש מ"ש התוס' שם ושמא סוגיא דהכא לא סברי כרמב"ח, ע"כ הצעתי לפניך מה שגרמו לי בפירוש הפשוט של הסוגיא לפי שיטת התוס':
ועתה אחזור לנידון הקושיא דהקושיא היא עכשיו יותר חזקה דהא כיון דרמב"ח סובר דלא מהני מיגו היינו ודאי משום דסובר דבפקדון הוא דבר רחוק ביותר ולא חיישינן לה אף היכא דאיכא מיגו דילמא גם לענין שבועה לא חייש לזה בשטר פקדון, והתוס' תקנו זה בלשונם שכתבו בהקושיא הנ"ל, וטעמא דשטרך בידי מה בעי לא מהני לפוטרו משבועה, ולכאורה הוא שפת יתר דכבר כתבו לעיל, אף דכתבנו דאף דכה"ג דדבר רחוק ביותר לומר דעביד אינש כו' א"נ אפשיטי כו' כמו בפקדון לא מהני סברא דשטרך לפוטרו משבועה אך ראי' בעי דמנ"ל להתוס' דבר זה דרמב"ח סובר כן:
ונ"ל לתרץ ולהביא ראי', דבכתובות פ"ב איתא הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ע"א מעידה כו' והנפרעת מנכסי יתומים כו' ובגמ' הפוגמת סבר רמב"ח למימר שבועה זו דאורייתא עד אמר רבא שבועה זו מדרבנן, וכן על ע"א מעידה שהוא פרוע סבר רמב"ח למימר ש"ד אמר רבא שבועה זו מדרבנן, עיי"ש, והנה בכתובה לא שייך לומר דלאחר הגבי' שיירה הכתובה אפשיטי דספרא אף דהדין הוא דהבעל נותן שכר הסופר כמו דאיתא בב"ב (קע"ה) מ"מ אין לה ליתן בשבילו כמ"ש התוס' גבי פקדון, ואף אם נימא דכאן שייך לומר שנתנה האשה בעד בעלה מ"מ שינויא בתרא דמשני התוס' בדף ע' שייכים ג"כ בכתובה, וא"כ לא שייך אפשיטי שייר לה או עביד אינש דמדחי כנ"ל:
אך עדיין ליכא ראי' דמדנפרעת מנכסי יתומים ליכא ראי' דהשבועה הוא שלא גבתה משל בעלה כלום דבזה לא שייך לומר שטרך בידי מאי בעי ואי מפוגמת ומע"א דלא איירי ביתומים ואין משביעין אותה רק בטענת ברי א"כ קשה למה משביעין אותה לימא לי' אי נפרעתי כדברי העד שטרך בידי מאי בעי, או בפוגמת אם נפרעתי כולו כדבריך, אך די"ל דאימור צררי אתפיסה בשעה שהי' תחתיו קודם שנתגרשה כמו דאיתא בב"מ (ז') ופירש"י ליחוד כתובה כשנשאה כדי שלא תתבזה אח"כ בב"ד, וכ"ת דמ"מ אמאי לא לקח השטר ממנה כיון דמתפיס צררי ליחוד כתובתה, מיהו ז"א דהרי שנינו בכתובות במשנה (פ':) לא יאמר לה הרי כתובתך כו' ובדף פ"ב שם, אף דמיחד צריך לכתוב לה כתובה שיהי' כל נכסיו אחראין כו' ועיי"ש בתוס' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הוא ודאי מדרבנן אף למ"ד כתובה דאורייתא] דאל"כ אסור לשהות עמה בלא כתובה מטעם הנ"ל, ומיהו איסור זה היינו מדרבנן דמעיקרא הי' מייחד לה כמו שמפרש בברייתא שם (פ"ב) ולא הי' צריך לכתוב כתובה שיהי' כל נכסיו אחראין, מלבד שאין זה במשמעות לשון הסוגיא דאמר התקינו שיהא מניחין אותה בבית אבי' מ"מ הא דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה כדי שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה הוא מדרבנן אף למ"ד כתובה דאורייתא מ"מ סגי אם מייחד לה מעות או כספים ולא חיישינן מדאורייתא לקלה בעיניו, דהא כתובת אלמנה לכ"ע מדרבנן. ועיין בתוס' יבמות (פ"ט.) ד"ה מ"ש עיי"ש שמעינן מהתם שתקנו רבנן עיי"ש וכ"כ בתוס' כתובות (יו"ד) ד"ה. אמר ר"נ עיי"ש ועיין בתוס' כתובות (נ"ו) ד"ה קסבר עיי"ש, וא"כ לפי"ז לרמב"ח דסבר למימר דמדאורייתא חייבת לישבע שבועה זו הלא מדאורייתא הוי יכולה למימר שטרך בידי מאי בעי ואף דאתפסי צררי מ"מ הי' לו ליקח השטר כתובה, דהא דאסור כדי שלא תהא קלה הוא מדרבנן, דאף דמסיק דשבועה זו מדרבנן מ"מ הא אנן לרמב"ח קיימינן והוא סובר דמדאורייתא:
וא"ל דבפוגמת ובע"א הוי כמיתרע שטרא לכך חיישינן דהא גם בשאר הלואה לא חיישינן רק היכא דיש ריעותא כמ"ש, וא"כ החילוק הוא בפקדון אף בכה"ג לא חיישינן וה"ה בכתובה כמ"ש, א"ו דלענין לפוטרו משבועה לא מהני סברא זו כלל, וא"ל דכוונת רמב"ח אינו דשבועה זו לגמרי מדאורייתא דמדאורייתא הוי פטורה כמ"ש, אך דכוונת רמב"ח דמדאורייתא הוי ודאי ראוי לה שבועה כדין מודה במקצת אך דהוי פטורה מכח שטרך בידי מאי בעי והוי נאמנת וא"כ לבתר דתקנו רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו וליכא טענה בשטרך כו' א"כ ממילא דשבועה הוי דאורייתא דלא מפכינן לה א"נ דאמרינן מתוך כמ"ש התוס' (פ"ח) ד"ה מייתי לידי ש"ד עיי"ש, ולא דמי למאי דמסיק דתקנתא דרבנן הוא לגמרי דאילו מדאורייתא ליכא נשבע ונוטל ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, דז"א דהרי בתוס' ב"מ (ג') ד"ה ובכולו דמקשו אפירש"י דפירש דאמרינן מיגו דחשוד כו' עיי"ש הא לקמן מסקינן דלא אמרינן מיגו דחשוד וכתבו ע"ז וא"ל דהיינו מדרבנן לפי שראו שהיתה שבועה חמורה עליהם אבל מדאורייתא חשוד לזה הוי חשוד לזה א"כ בנסכא דר' אבא דמשמע דאי אמר לא חטפתי הי' נשבע להכחיש את העד שבועה דאורייתא מדאמר מתוך שאיל"מ דאשבועות דרבנן לא אמרינן הכי עכ"ל, ואם נימא הסברא כמ"ש לא קשה כלל קושיות התוס' דאיכא למימר דהא ראוי להיות חייב ש"ד מה"ת כדין ע"א, אך דהי' פטור משום דחשוד על השבועה ולא מהימני' לי' דזה הוי לא כמו זה דהא זה היא הפירוש של דברי התוס' דמדאורייתא ראוי להיות חשוד לזה דזה הוי לא כמו זה, וא"כ כיון דאנחנו רואין דשבועה חמורה בעיני העולם ולא חשיד ממילא דהוי ש"ד כדין ע"א, א"ו דסברת התוס' הוא דמ"מ כיון דמדאוריי' ראוי להיות חשוד לזה חשוד לזה הא שניהם לאוין הם, אך כיון דחמורה בעיני העולם דיני החיוב שבועה שוב לא הוי דינא כמו ש"ד דמ"מ אין החיוב מדאורייתא, ה"נ בנ"ד לפי סברת התוס', וא"כ התוס' לשיטתו, ומוכח שפיר מרמב"ח דלא מהני סברא דשטרא לפוטרו משבועה, ואף אם נימא דרמב"ח סובר דכתובה דרבנן או דמוקי מתני' באלמנה דלדברי הכל דרבנן ג"כ א"ש דאף דחייב ליתן כתובה דרבנן מ"מ אם נתן לה לא גרעה משט"ח וחייב לשלם מדאורייתא, וכיון דלא מהני בכתובה סברא דשטרך כו' לפטורי משבועה ה"ה בשטר פקדון לגבי יתומים, וחזקה לא מהני לפוטרו משבועה, כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:
וזה ודאי דוחק לומר דרמב"ח מוקי למתני' במקום שאין כותבין כתובה, דא"כ מה מקשה הגמ' הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ופירש"י כל שטרות כו' א"ו דאין סברא כלל לאוקמא המתני' דווקא בהכי, ואין לומר דמקשה מכח מלוה הכתובה בתורה, דמנ"ל דרמב"ח סובר דכתובה דאורייתא ואף אם סובר כן מ"מ דילמא מוקי באלמנה דלדברי הכל דרבנן או דילמא סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ודו"ק, ואם תעיין בזה ככל הצורך תמצא בעז"ה מרגוע לנפשך:
הק' אברהם.