אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן מו
שנית להרב הנ"ל. ב"ה יום א' בא. אמרותיו שנית הגיעני והנני עובר בדבריי הראשונים דיש למחות בידו ושניי הטעמים מפני המחלוקת, ומה שדחה ידידי הרה"ג ר' פינטשע נ"י דאין ללמוד ממון מאיסור ומעכ"ת מצא לו סיוע מדברי מהרשד"ם ותמה איך נעלם ממני תשובה זו והלואי הי' יכולת בידינו ללמוד כל הש"ס והפוסקים במקומם אשר ת"ל יש יכולת ללמוד מהם כל דין בלי עיון בשו"ת, ובאמת דברי מהרשד"ם תמוהים אצלי ויבואר אח"כ:
אולם תמיהני שלא השיב כלום על הראי' ממגילה דמפורש שם דיש יכולת לבני העיר לגזור על היחיד שבא לשם ליתן צדקה בכללם, ומה לי ליתן צדקה לעניי העיר או לפרנס הרב שבעיר, שחוב על ישראל לפרנס חכמיהם וכמו שהאריך הרשב"ץ בתשובותיו בטעם היתר פרס של הרבנים והסכים עמו הב"י בהלכות ת"ת ולפיכך אם יהי' חילוק בין איסור לממון מה חילוק בין ליתן צדקה לעניים או לפרנס תלמידי חכמים ועיין בר"ן נדרים שהעלה בספק מתנת עניים הוי ספיקא דממונא:
ועתה בוא נבוא לדברי מהרשד"ם שחילוק יש בין איסור לממון וראייתו מירושלמי במכרתי שדה ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אלי וגם מדברי הרמב"ם דכשאין הבעל מערער אין חוששין שמא מזוייף שאין דין איסורין כדיני ממונות. גם מסוגיא דריש קידושין ממונא מאיסורא לא ילפינן, וכל דבריו תמוהים דכל הני בטעמא תליא דבלקיחת שדה לא שייך מירתת כמו בא"א שיוחזק בנואף ובניו ממזרים, אבל בממון מה יפסיד, אם יבואו עדים יחזיר ממון, וכ"כ המפרש לירושלמי פרק כיצד, וההוא דגט הטעם מפורש הר"ן כתב שאין האשה ממונא של בעל ואין טוענין עבורו, התוס' כתבו משום עגונה, וההוא דקידושין דמי כי אוכלא לדנא, דשם גזה"כ שהתורה זכתה לאב להפר נדרי' ואין ללמוד שזכתהו לממון, אבל ההוא די"ב חודש בטעמא תליא מילתא ומה נ"מ בין איסור לממון (ועוד הא הש"ס מייתי המשנה דנדרים ושם הוא איסור, ואל תשיבני דשם הולכין אחר לשון בני אדם, דא"כ מה מייתי מעיר הנדחת, אלא ודאי דגם בנדרים היכא דאין לשון בנ"א מבורר הולכין אחר ד"ת, ועיין בתוס' יבמות ע"א ד"ה וה"מ] ולפירושו במה שמוכח מן הכתוב ילפינן מאיסור לממון או להיפוך בריש קידושין (זה יש לדחות למאן דילפינן משדה עפרון אלא דלפי זה יש ראי' אחרת כנגדה מבכורות בנתאכלו המעות תוך שלשים דיליף מקידושין וקידושין חשיב כממון כיון דילפינן משדה עפרון] תן מנה לפלוני מקודשת מדין ערב וערב גופי' מתן ע"י, ושם לא הי' חיוב ממון, ובגיטין לענין נתינה בע"כ ילפינן נתינה בע"כ מבע"ח, וכהנה רבות אם באנו לכתוב אין מפסיקין ואין מספיקין:
אמנם בעיקר דינו של מהרשד"ם לענין אם נתנו לבני העיר ובדעתו לחזור מדלא חילק שום פוסק בין דעתו לחזור, וכן בחומרי מקום ודעתו לחזור אפי' הי' שם ב' וג' שנים כמ"ש המג"א סי' תס"ח ס"ק י"ב דבחורים מקרי דעתם לחזור אף שבדעתם ללמוד ב' וג' שנים, אבל אין הטעם כמ"ש מהרשד"ם אלא דחילוק יש, דשם בב"ב המקום גורם החיוב, וכן בנדרים המקום שהוא דר בה גורם שיקרא מכלל אנשי העיר, אבל בחומרי המקום דרק אנשי המקום ההוא קיבלו עליהם, והבא משם ממקום אחר אף שדר שם י"ב חודש ונחשב בן עיר, מ"מ הוא לא קיבל עליו, ולא אבותיו, וכן להיפוך בבא ממקום שקיבלו עליו החומרא הוא או אבותיו ובא למקום אחר ודר שם ונעשה בן עיר מ"מ במה תפקע מאליו החומרא שאינו תלוי במקום בעצם, רק הטעם דנתבטל אצל בן עיר זו, והיכא דאין דעתו להשאר אצלם אינו בטל אצלם, ואפי' בשני ימים טובים של גליות שתלוי במקום שקרוב לבית הוועד מ"מ כיון דהשתא אין מקדשין עפ"י הראי' רק הזהרו במנהג אבותיכם כדאיתא בפ"ק דביצה, וע"כ תלוי אבותיו מהיכן הי', רק משום דנתבטל אצלם ע"כ תלוי בדעתו לחזור או להשאר אצלם:
ועוד י"ל והוא העיקר דבאיסורא מילתא דנפשי' הוא אם מחוייב לנהוג בחומרא ע"כ אזלינן בתר דעתי', אבל להחשב כבן עיר אצל העולם, מה לנו לדעתו, הדבר תלוי בי"ב חודש או בקנה בית דירה שניכר דעתו, אבל באין מעשה ניכר אין לנו לדברים שבלבו:
נחזור לנ"ד במה שמחלק הרה"ג ר' פינטשע נ"י בין איסורא לממונא, וכיון שהוכחנו דבמידי דבטעמא תליא אין לחלק בין איסור לממון א"כ נראה שהדבר דמשום איסורא בעלמא אין מוציאין ממון ונתן מעות ולא משך אף דאסור לחזור ואם חזר לאו עושה מעשה עמך ואין מוציאין ממנו, וכן הנך דפרק הנזקין בגזל גמור מדבריהם ובב"י סי' קנ"ו מתשו' הרשב"א ברגיל לעשות מלאכה ובא אחר והתחיל דאסור ואם עבר ועשה אין מוציאין מידו ודאי לענין זה שניא מידי דממונא דאין מוציאין בסברא בעלמא, אבל לענין לאסור לכתחילה אין שום סברא לחלק, ובפרט שעשו איסור בעיר, ואף שיש לו הפסד מניעת ריוח, הלוא באיסור מלאכה בע"פ ג"כ מפסיד וחשיב שבת דהוא ממון גמור ואעפי"כ אסור, משא"כ בזה שהוא רק מניעת ריוח, גם יוכל להרויח במקום אחר, ותו לא מידי:
ע"ד אשר מצא בתשו' מהרשד"ם בשם מהרי"ק נפלאתי הלוא מבואר בב"י סי' קנ"ו מחודש ב' והב"י בבדק הבית חולק עליו:
ידידו דו"ש הק' אברהם.