אבני נזר חושן משפט· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן לח
ב"ה יום ב' הדברים תנד"ר לפ"ק פה חצר גלאגווע שלום לכבוד אהובי תלמידי הרב המאוה"ג חריף ובקי מו"ה שאול נ"י האבד"ק וויערשאוו. בטח נודע לך מהמחלה ר"ל הסובבת בגליל לויביטש, השי"ת ירחם ויסיר המחלה עדי עד מכל מקומות בני ישראל, זאת היתה הסיבה שלא השבתיך, שבוע העברה באתי לפה ועוד הי' לי כמה טרדות, היום פניתי מעט להשיבך, האומנם כי ידעת כי מתרחק אני את עצמי מלדון ד"ת ולית אנא חכים למידן ד"ת, מ"מ אשיבך כנושא ונותן:
הנה בחו"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ז פסק המחבר האומר תנו לפלונית לנדוניא חייב לתת מיד, ואם מתה שייך ליורשי', ורמ"א הביא חולקין שאם מתה לא זכו היורשין והכריע כמותם:
והנה בד"מ אהע"ז סי' נ"ג הביא תשו' הרא"ש כדברי רבינו חיים דלא זכו היורשים, וכתב דאפשר הרשב"א מודה אף דס"ל ינתן מיד, אם מתה המעות חוזרין, ויש לומר דמשום זה הכריע כדעת רבינו חיים שבמרדכי הואיל דהרא"ש מסייע לי' ומהרשב"א אין סתירה:
והנה יש לעיין בדברי הד"מ, הלא הרשב"א פסק במעות הנגבה לפדיון שבוים ומת קודם שנפדה, המעות ליורשים, והובא ביו"ד סי' רנ"ג (סעיף ז', וצ"ל דרמ"א ס"ל טעם הרשב"א משום דבגבו עבורו ביזו אותו, ולגבי יורשים אחיל זילותי', על כן ינתן ליורשים, אבל לא יוחזר לבעליו, דא"כ ביזו אותו למפרע בחנם ואסור, ועיין סנהדרין (מ"ח.) ומג"א סי' קנ"ג סק"ה שמחלק בין גבו דאיכא בזיון בין יחיד המנדב, וע"כ בגבוי ליורשיו, משא"כ ביחיד המנדב:
אולם הב"י הביא תשו' הרשב"א בקיצור, ויש לפרש כך, אבל בזמנינו נדפס תשו' רשב"א חלק ד' ושם נמצא התשובה ההיא, ושם מבואר שאין הטעם משום זה, ויש לומר דאלו ידע הרמ"א שהרשב"א כנגדו לא הי' מכריע שהוא אזיל לטעמי' בד"מ אשר נראה בעליל שלא ראה התשו' רשב"א ח"ד, וא"כ נשאר ספיקא דדינא:
והנה להרשב"א הדבר ברור בנ"ד ששייך ליורש של המקבל מתנה, שאין לדחות משום שלא ציוה לתת רק בעת הנשואין, ועד שיגדל יהא ביד אפטרופוס שהדבר ברור דנתינה ליד האפטרופוס כנתינה ליורש, ואם הי' מתגדל עד שלא היה צריך לאפטרופוס הדבר ברור שהי' נותנין לו אף קודם נשואין, וא"כ הוא דינו של הרשב"א ממש, ומ"מ כיון שהוא ספיקא דדינא אין מוציאין מיד יורשי המת כמ"ש בתה"ד סי' ש"נ:
הגם שיש לפקפק לפמ"ש הרא"ש ב"ב פ' מי שמת בספק הקדיש או הפקיר אם עמד אינו חוזר' ולא אמרינן אומדנא אלא היכי דבריר לן אומדנא אף דלא קי"ל הכי, מבואר הטעם בב"י משום דגוף האומדנא דלא שביק נפשי' ארטילאי ברור, אך שיש ספק מצד אחר משום שהקדיש וכו'], יש לחלק בין ספק לפלוגתא דרבוותא, ועיין ש"ך יו"ד סי' נ"ז בדוב שקפץ על השור ודו"ק:
אך בנידון דידן שהמתנה הי' לבן בנו, ובתה"ד סי' ש"נ דהאומדנא לא הוי אלא באיש נכרי, דוודאי לא הי' נותן רק משום מצוות נשואי יתום אבל בת בנו וה"ה בנ"ד בן בתו ועיין פ' הבע"י:
האומנם כי יש לחלק, כי בתה"ד הוי המעשה שאמר שתקח חגורה, ובזו ודאי אין לתלות המתנה בחגורה, משא"כ בנ"ד לצורך נשואין יש לתלות המתנה בזה, מ"מ הלא מפורש בתה"ד בנדון המרדכי שהי' בנשואין מ"מ כתב הטעם רק משום שהוא איש נכרי:
וא"ת הא גופי' קשיא למה צייר התה"ד דינו בחגורה ולא בנשואין [וידוע שהתה"ד עשה המחבר בעצמו השאלות, לק"מ, שהרי רצה להשמיענו הדין שאין הבעל יורש במלוה, רק משום שמתחילה ירש הבן הקטן, וזה לא משכחת רק ביש לה בעל, ואף את"ל דיש לפקפק ולחלק, מ"מ בנ"ד כיון שהוא לצורך נשואין, וכיון דלרשב"א וריטב"א וראבי"ה פשיטא, ולהרא"ש ורבינו חיים מספקא לן לא שבקינן פשיטתא דידהו משום ספק אליבא דחולקין. ואדרבא לא אמרינן אומדנא אלא היכי דבריר לן:
מ"מ הואיל ופירש בהצוואה מחמת שמחוייב להשיאה, יש לומר גרע מהא דתה"ד, וטוב לתווך ביניהם שיטלו יורשי המת הנותן שליש ויורשי המקבל מתנה שני שלישים, כי הטענות יורשי המקבל מתנה יותר טובים:
דו"ש הק' אברהם.