אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תקלד
בדין אם מצוות מבטלות זו את זו
א
בפסחים (דף קט"ו) ואפילו למאן דאמר מצוות מבטלות זו את זו כו' מאן שמעת לי' דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו הלל. מבואר דלרבנן מבטלות זו את זו. וקשה דבסוף הסוגיא דלרבנן יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. הנה דאפי' ביחד שפיר דמי. הרי דגם לרבנן אין מבטלות. ועיין בזה ברשב"ם ובתוס' ובמלחמות. ואענה גם אנכי את חלקי בס"ד:
ב
הנה הרמב"ם בספר המצוות סי' נ"ו שצונו לאכול הפסח. ואולי יקשה עלי למה לא תמנה אותם שלש מצוות פסח מצה ומרור. אשיבנו מצה מצוה בפני עצמו באמת. אבל מרור נגרר לאכילת פסח ואינו מצוה בפני עצמו. וראי' לדבר שהמרור לא יאכל כי עם בשר הפסח. אבל המרור בלי בשר לא עשה כלום. ולא נאמר כבר קיים מצוה אחת. ולשון מכילתא מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור. הם יוצאין ידי חובתם בפסח תלמוד לומר יאכלוהו כלומר הבשר לבדו. יכול אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור. הרי אתה דן הואיל והפסח מצוות עשה ומצה ומרור מצוות עשה. הא למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין בפסח כך אין להם פסח יוצאין במצה ומרור תלמוד לומר יאכלוהו. והראי' הנגלית על זה הוא השורש הנכתב בתלמוד והוא אמרם פסחים (דף ק"כ.) מרור בזמן הזה דרבנן כי מה"ת אין חובה לאכול בפני עצמו ואמנם יאכל עם בשר הפסח. והוא ראי' ברורה שהוא מדברים הנגררין אחר המצוה לא שאכילתו מצוה בפני עצמו יע"ש:
ג
והנה במכילתא שלפנינו וכן בילקוט הגירסא להיפוך אלא שכך הוא דן באמת הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה הא למדת כשם שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור והגירסא שהביא הרמב"ם תמוה. דאפי' לפי שיטתו שהמרור אינו נאכל בפני עצמו. מכל מקום מצה דאפילו בזמן הזה דאורייתא הוא נאכל. ואיך אמר במכילתא יכול אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה וכו' משמע דלפי האמת אינו יוצא במצה. והא במצה ודאי יוצא בו בפני עצמו. והראי' שהביא ממרור בזמן הזה דרבנן תמוה. שהרי ערל ובן נכר. אוכלין במצה ומרור אף שאין להם פסח. ואפי' לפרשב"ם דלר' יהודה לא יליף טמא ושהי' בדרך רחוקה מערל וב"נ משום דהני לית להו תקנה בפסח שני. מכל מקום אם שחטו פסח ראשון ואחר כך נטמאו הבעלים או הפסח דשוב לא יעשו פסח שני מחוייבים לאכול מרור כמו ערל ובן נכר. הרי שהמרור מצוה בלא בשר הפסח:
ד
ואולי סבירא לי' דהא דערל ובן נכר אוכלים במצה ומרור היינו שמותרים לאכול. וכן משמע ברמב"ם פ"ט מהלכות קרבן פסח הלכה ח' וז"ל ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה שנאמר כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לתושב ולשכיר. ומשמע דהמיעוט הוא להתיר ועל כן כלל בזה דין שמותר להאכיל לתושב ושכיר [הוא גוי תושב ושכיר לישראל] אבל התוס' כתבו פרק כל שעה (דף כ"ח:) דלהתיר לא צריך קרא. דאטו מצה קדושה יש בה. רק לחייב אותם וכן כתב רש"י שם. והוא מסייע לגירסת המכילתא וילקוט שלפנינו:
ה
והנה לפי האמור ולפי דברי רמב"ם בספר המצוות הנ"ל. דעל כן לא נמנה מרור מצוה בפני עצמו משום שאינו נאכל בלא הפסח. ממילא לשיטת רש"י ותוס' הנ"ל ומכילתא וילקוט שלפנינו שהוא עיקר הגי' במכילתא מדכייל מצה בהדי מרור כנ"ל] נמנה מרור מצוה בפני עצמו:
ו
ואולם לכאורה קשה על הרמב"ם בסה"מ הנ"ל שהוצרך ליתן טעם על המרור שאינו נמנה בפני עצמו משום שאינו נאכל בלא הפסח. תיפוק לי' מדכתיב ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים. וכיון דמלת ואכלו כוללם יחד הוא מצוה אחת וכמו שכתב בשורש ט' בדברים העטופים בלאו אחד נמנה אחד כגון אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל לא נמנה אכילת נא בפני עצמו. כמו כן נאמר במצות עשה, ולא הי' צריך לכל האריכות להוכיח שמרור אינו נאכל בלא פסח. תיפוק לי' דאפי' נאכל בלא פסח. מכל מקום אינו נמנה בפני עצמו משום שנכללו במלת ואכלו:
ז
אך התירוץ פשוט שהרי כתיב על מרורים יאכלוהו והנה נכתב חיוב אכילה במרור בפני עצמו בלא תיבת ואכלו. ועל כן לולי שאינו נאכל בפני עצמו וכן לדידן מטעם זה נמנה בפני עצמו. ואף שתיבת יאכלוהו קאי על הפסח. [וכן כתב הרא"ש] מכל מקום הנה נכתב מקרא בפני עצמו בשביל חיוב מרור שיאכלו פסח עם מרור. ומקרא זה בשביל מרור נאמר [דאכילת פסח עצמו ברישא דקרא דואכלו את הבשר] ומקרא דכל ערל לא יאכל בו מגלה דמרור זה אפי' בלא פסח. והרי חיוב מרור במקרא בפני עצמו בלא מקרא דואכלו את הבשר ודו"ק:
ח
נשוב לנ"ד. והנה לכאורה קשה מנלן דלהלל מצוות אין מבטלות זו את זו. דילמא שאני הכא דשלשתן מצוה אחת. [וכן כתב הר"ן ריש הלכות חנוכה לחלק בין מצוה אחת לשני מצוות דבשני מצוות נראות כמבטלות זו את זו] וכמו באיסורין מבטלין זו את זו בשני מיני איסורין. אבל במין איסור אחד לכולי עלמא אין מבטלין. ואין לומר משום דמצה מצוה בפני עצמו אפי' בזמן הזה יבטלו פסח ומרור את המצה שלא יצא מצוות בערב תאכלו מצות. דליתא דמזה אין להוכיח כלל. דמנא לן דהלל לא אכיל תחילת הסעודה מצה בפני עצמו לצאת מצוות בערב תאכלו מצות. וכן כתבו התוספות (דף ק"כ) ד"ה באחרונה דבתחילת הסעודה הי' מברך על המצה ובסוף הסעודה הי' אוכלם ביחד עי"ש. ואם כן יש לומר דבזה הי' יוצא מצוות בערב תאכלו מצות ולא נשאר רק מצוה אחת של פסח ומצה ומרור ולא שייך שיבטלו זה את זה:
ט
אך לפי האמור דמרור נמנה מצוה בפני עצמו אתי שפיר דשתי מצוות הם רק שעושה אותם ביחד. ומוכח דמצוות אין מבטלות זו את זו. אך לרבנן דיאכלוהו להורות אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואינו לחיוב. רק לשלול החיוב לאכול ביחד דווקא. ושלילת החיוב אינו מצוה כמו שהשריש הרמב"ם בשורש ח'. ולא נשאר חיוב במרור רק מתיבת ואכלו שכוללם יחד והוי מצוה אחת כמו דברים העטופים יחד שהשריש בשורש ט' דנמנים במצוה אחת. וכיון שאינם רק מצוה אחת. אין ראי' מזה לשני מצוות שלא יבטלו זו את זו:
י
שוב ראיתי שיש לפקפק בזה ולומר דאף שבזמן דאיכא פסח אוכל מרור אף אם אין לו פסח. מכל מקום כיון שאין מרור רק בזמן דאיכא פסח אחת הוא עם הפסח. וכמו העולות והשעיר חטאת הבאים עם שתי הלחם אף שאין מעכבים את הלחם ולא הלחם מעכבן. מכל מקום אינו נמנה בפני עצמו. ובודאי הטעם משום שלא נתחייבו בקרבנות ההם קודם שנתחייבו בלחם כדאיתא במנחות (דף מ"ה:) [וילפינן לה מדכתיב על הלחם]. ומה שהוצרך בס' המצוות להאריך ולבאר שאינו אוכל מרור בלא פסח. היינו משום דבכריתות פ"ק באוכל לחם קלי וכרמל מן החדש לוקה שלש ומשום דקלי מיותר דניליף מלחם וכרמל דכי פרכת מה ללחם שכן חייב בחלה כרמל יוכיח מה לכרמל שלא נשתנה מברייתו לחם יוכיח על כרחין קלי לחייב עליו בפני עצמו ומדכתבי' לקלי באמצע מוכיח שכולם לאווין בפני עצמן. ומינה הוכיח רמב"ם שם בלאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. שכל אחד מאלה לאו בפני עצמו. והיינו דמעונן ומנחש ודאי כל אחד לאו בפני עצמו. דהא כתיב בהם לאוין מיוחדים לא תנחשו ולא תעוננו וכיון דכתבינהו באמצע מוכח דכולם לאוים כל אחד בפני עצמו. והכי נמי מצה ודאי מצוה בפני עצמו דהא כתיב בערב תאכלו מצות לומר שנוהג אפי' בזמן דליכא פסח. ומדכתבי' מצה באמצע בין פסח למרור מוכח שגם פסח ומרור כל אחד בפני עצמו. על כן נתן טעם דאי אפשר לחשוב מרור כלל בפני עצמו כיון שאם אין לו פסח אין אוכל מרור. ולפי טעם זה לדידן דאוכל מרור בלא פסח אף לחכמים הוי מצוה בפני עצמו מדכתבי' רחמנא למצה באמצע:
יא
אך יש לקיים הדברים גם לפי תירוץ זה דלחכמים האומרים אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו כתבה רחמנא מצה בין פסח למרור לומר דכשאוכלם בזה אחר זה יאכלם כסדר ששנוים בכתוב פסח תחילה ואחר כך מצה ואחר כך מרור וכמו שכתבו רשב"ם והתוס' (דף קי"ד: קט"ו.) דלכתחילה מצוה לאכול מרור אחר מצה. ואם כן אין ראי' מדכתבי' למצה באמצע דמרור מצוה בפני עצמו. ודווקא להלל דאינו יוצא אלא אם כן אוכלם בבת אחת הוא דיש ראי' מדכתבה רחמנא למצה באמצע דמרור מצוה בפני עצמו: