אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תקכב
א
בתשו' הר"ן המובא בריב"ש סי' שפ"ח הביא ירושלמי דמגילה הכתובה עברית וקראה בלעז יוצא בה ולא חשוב על פה. וכתב להא דאיתא בגמ' דידן אי דכתיבה עברית וקראה יוונית היינו על פה דזה דוקא לאינו מכיר. דאינו יוצא רק בלשון יוונית. ואין לשון זה כתוב במגילה. אבל למכיר שיוצא בכל לשון אינו יוצא מתמת הלשון רק מחמת הענין. והרי הענין כתוב במגילה ואף שכתוב בלשון אחר לית לן בה:
ב
ולכאורה קשה עליו מהא דקראה תרגום בכל לשון לא יצא. ובגמ' אילימא דכתיבא מקרא וקראה תרגום היינו על פה. ומה קושיא הא אם היינו אומרים דיוצא תרגום בכל לשון הי' יוצא אף כתובה עברית וקראה תרגום ואצטריך לאשמעינן דאינו יוצא בשאר לשון לאינו מכיר:
ג
ונראה ליישב לפי פרש"י תרגום בכל לשון זו ואין צריך לומר זו קתני. והיינו דתרגום קרוב ללשון הקודש. על כן תני תרגום בפני עצמו. דאפ' תרגום לא יצא. ועל זה מקשה כיון דבכל לשון לא יצא אפי' תימא דתרגום יצא. מכל מקום דכתיבה מקרא וקראה תרגום לא יצא. שאין הלשון תרגום כתוב במגילה. ובהענין לבד הא אינו יוצא. דהא אמרת בכל לשון לא יצא. וזה פשוט:
ד
ואולם הרי"ף כתב בהא דקורין ללועזות בלעז והוא שכתובה בלעז. הנה דאף הלועזות שיוצאין בלעז. מכל מקום אם כתובה בלשון הקודש לא יצא ומשום דחשוב כאלו קורא על פה. והנה דעת הר"ן דאזלינן בתר הענין והענין כתוב ואף שכתובה בלשון אחר. והרי"ף סבירא לי' דאזלינן בתר הלשון והואיל והלשון אינו כתוב חשיב בעל פה:
ה
ואחר העיון נראה דהר' פורת שהביאו התוס' ריש פרק כל כתבי סבירא לי' כדעת הר"ן. אך מירושלמי שהביא הרי"ף ריש פרק הקורא עומד מבואר כדעת הרי"ף. דהנה בתוס' שם בשם הר' פורת דהא דאין קורין בנכתבין תרגום ובכל לשון לר' שמעון בן גמליאל כיון דלא נתנו לכתוב אסור לקרות בהן. משום דדברים שבכתב אסור לאומרם בעל פה יעיין שם. הרי דאף שהלשון אינו דבר שבכתב. שהרי לא נתנו לכתוב באותו לשון. מכל מקום הואיל והענין דברים שבכתב חשוב דברים שבכתב. והנה אף שהתוס' השיגו על הר"י פורת עיין שם. מכל מקום לא מצינו שיחלקו על סברא זו דבתר הענין אזלינן. אלא דכהאי גוונא לא משוב קורא בעל פה. [אבל מכל מקום מודים דבתר הענין אזלינן] והא דלא ניתנו לקרות. היינו שלא ניתן לקרות רק בלשון שניתן לכתוב. ואין תלוי בדברים שבכתב ושבעל פה:
ו
אך בירושלמי שהביא הרי"ף ריש הקורא עומד תרגומא מגו ספרא [פירש הר"ן שהי' התרגום כתוב בספר והי' המתרגם קורא התרגום באותו הספר] א"ל אסור לך. דברים שנאמרו בעל פה בעל פה. בכתב בכתב. וכן כתב הרמב"ם פי"ב מהלכות תפלה הלכה י"א ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה עיין שם. הנה דהתרגום חשוב דברים שבעל פה. וכשקורא מתוך הספר כתיב בו תרגום תשוב קורא מתוך הכתב [מהיפוך להיפוך מסברת הר"י פורת] הנה דבתר הלשון אזלינן הואיל והלשון לא ניתן לכתוב תשיב דברים שבעל פה. הכא נמי הואיל והלשון אינו כתוב חשוב קורא על פה וכשיטת הרי"ף ז"ל:
ז
ובדברי ירושלמי ההם נראה לי ליישב שם הסוגיא בעמוד ב' בעא מיני' כו' היו כתובין שלא בדיו בלשון הקודש מצילין אותם או אין מצילין. ובתוס' שם הקשו מדמבעיא לי' אם מצילין משמע דפשיטא לי' שאין קורין. דאי קורין פשיטא דמצילין כדאמר לעיל [אליבא דמאן דאמר נתנו לקרות בהן פשיטא דמצילין] וקשה לרשב"א דבסמוך משמע דקורין בהם כו' עיין שם. ולפי עניות דעתי נראה לפי הירושלמי דהא דאין קורין תרגום מתוך הכתב משום דברים שבעל פה אסור לאומרם מתוך הכתב. וזה בלשון תרגום. שלשון זה דברים שבעל פה שלשון זה לא ניתן לכתוב. אבל זה שלשון הקודש היא והוא דברים שבכתב. ודאי מותר לקרותו מתוך הנכתב שלא בדיו אף שאין בו קדושת ספר. שהרי תרגום נמי אין בו קדושת ספר. ומכל מקום אי לאו שהי' דברים שבעל פה הי' מותר לקרות מתוך הכתב שאינו מקודש. הוא הדין דמותר למרות מתוך שלא בדיו. אך מבעי' לי' כיון שאינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בדיו כדאיתא במס' ידים ומייתי לה הש"ס פרק קמא דמגילה ואין בו קדושת ספר אין מצילין. ולא דמי להיו כתובין תרגום דלמאן דאמר ניתנו לקרות בהן לכולי עלמא מצילין. דהא מאן דאמר ניתנו לקרות הוא רבנן דאמרו נכתבין בכל לשון ולדידהו מטמא את הידים כדאיתא במגילה שם. אבל הכתוב שלא בדיו. נהי דניתן לקרות בהן. מכל מקום כיון שאין מטמאין את הידים. יש לומר שאין מצילין. ופשוט שמצילין. רק במגילה אין מצילין. דדווקא בספרים שאסור לקרות בעל פה מצילין. אבל מגילה לשמואל דאמר נאמרה ברוח הקודש לקרות ולא לכתוב וחכמים תקנו לכתוב ולקרותה מתוך הכתב. מכל מקום שלא לצאת ידי חובת מגילה ודאי מותר לקרותה בעל פה כיון דעיקר
רוח הקודש לא הי' לכתוב. על כן אין מצילין [ואין להקשות מספרי תורה שבעל פה בזמן הזה שמצילין אותם מפני הדליקה אף שאינו מטמא הידים כמו שכתב בתשובת ר"י מיגאש ז"ל. דיש לומר כמו שהתירו לכתוב משום דבציר ליבא ואין יכולין לגרום בעל פה. כמו כן התירו להציל מהאי טעמא. מה שאין כן בימי התנאים שהי' יכולין לקרות בעל פה]:
ח
אך נראה ראי' לדעת התוס' דלא ניתן לקרות בו מהא דגיטין (דף ס.) האי ספרא דאפטרתא אסור למקרי בי' מאי טעמא לפי שלא ניתנו לכתוב. [ואף דהתם ליכא משום דברים שבעל פה כו' שהרי דברים שבכתב היא] והכי נמי הואיל ולא ניתן לכתוב שלא בדיו אסור לקרות בו. והא דהוצרך בירושלמי למיסר לקרות תרגום מתוך הכתב משום דברים שבעל פה כו' היינו דתרגום דברים שבעל פה נינהו ומותר לקרותו על פה. ועל כן אף שלא ניתן לכתוב. לא גרע מאילו קראה על פה. על כן הוצרך לטעמא דדברים שבעל פה אסור לקרות מתוך הכתב. אבל בלשון הקודש שאסור לקרותו בעל פה. אסור לקרות רק מכתב שיש בו קדושת ספר תורה:
ט
האומנם שקשה על זה הא דמסיק עלה בגיטין שם ולא היא שרי למקרי בי' דהא ר' יוחנן וריש לקיש הוי מעיינא בספרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתן לכתוב אלא עת לעשות לה' כו' ואי טעם לא ניתן לכתוב בדברים שבכתב דווקא שאסור לקרות בעל פה. מה ראי' מספרא דאגדתא דתורה שבעל פה הוא. ויצטרך לומר דבספרא דאפטרתא האיסור משום דברים שבכתב אסור לאומרם כי אם מספר שיש בו קדושת ספר תורה. ובספרא דאגדתא האיסור משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב. ושניהם בלשון אחד והא לא ניתן לכתוב:
השמטה להלכות שבת