אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תקיח
שאלה. סופר אחד כתב מגילה ולא נתכוין לקדשה וחשב בדעתו כי הוא כמו מגילת אסתר הנדפס בחומשים. מגילה זו כשירה לקרות בה או לא:
א
תשובה. הנה ידוע דעת רמב"ם מגילה אין צריך עיבוד לשמה. ובר"ן פרק ב' דמגילה ביאר טעמו משום דלא הוקש לספרים רק לדברים שבגופה ועל כן הקילו בתפירה יען אינו דבר שבגופו לגמרי. ועל כן פסול שאינו מעובד לשמה שאינו ניכר לא חשיב פסול שבגופו ואינו פוסל במגילה יעוין שם. והרמב"ן הקשה עליו מירושלמי. והר"ן כתב עליו שלא ידע מה קושייתו עי"ש:
ב
והנה יש להביא ראי' דפסול שלא לשמה חשיב אין פסולו מגופו. מהא דפסחים (דף ס"א.) בין מחשבת שינוי בעלים בין מחשבת שינוי קודש לא חשיב פסולו בגופו משום דפסול מחשבה הוא. וכן פרש"י שם וזה לשונו פסול מחשבה לא מיקרי פסול הגוף עיין שם. ובפסח שני דפסול שלא לשמו. [יעוין בתוספות (דף צ"ה.) דמקשו מתוספתא דלא תני ביקור ולא תירצו תני ושייר שלא לשמו. אלמא שלא לשמו בשני נמי פסול] וכן איצטריך קרא [בדף צ"ו] שלא יהי' טעון ביקור אף שאינו ניכר בין מבוקר לאינו מבוקר. כיון שזה וזה אין בהם מום. אף דלא אתרבי השבתת שאור בפסח שני משום שהוא חוץ לגופו. לא קשה מידי דהתם אתרבי נמי מצוות שעל גופו כגון על מצות ומרורים. ופסולים אלו נהי דלא חשובים בגופו. מכל מקום חשובים על גופו. אבל פסול מגילה דאפילו שעל גופו כגון התפירה אינם פסולים רק משום שמחובר לגופו חשיב קצת כגופו על כן צריך ג' חוטי גידין [אבל פסח שני דאפילו מצות ומרורים שעל גופו ממש נתרבה. הוא הדין פסול מחשבה פסול. והוא הדין ביקור אי לאו דנתמעט מקרא] אבל פסול מחשבה שאינו ניכר בגופו כלל אינו פוסל:
ג
והא דפסל רמב"ם מגילה שכתבה גוי ואפיקורס אף שאינו ניכר במגילה מי כתבו. מכל מקום בשעת כתיבה ניכר. שידוע שזה הכותב גוי ואפיקורוס ובמטמא דחשיב היזק שאינו ניכר כתבו התוספות בבא קמא (דף ק':) ד"ה חייב דאף שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב ניכר. דמי יודע אם הוכשרו. אבל אם הי' ידוע. הי' חשיב היזק ניכר. וכאן שהוחזקו גוי ואפיקורס חשיב ניכר. וכיון שבשעת כתיבה לא הוכשרה המגילה. איך תחול קדושה עלי' אחר כך:
ד
והנה לפי שיטה זו הוא הדין כתיבה שלא לשמה כיון דפסול מחשבה בעלמא היא לא פסול במגילה. [הג"ה. לא זכיתי להבין דאם כן שוה דין העיבוד לדין הכתיבה דגם העיבוד יהי' פסול על ידי גוי ואפיקורס משום דניכר. ושלא לשמה כשר גם בכתיבה. אם כן למה כתב הרמב"ם דין דאין צריך לשמה בעיבוד. ופסול דגוי ואפיקורס בכתיבה. לערבינהו וליתנינהו. או לכל הפחות איפכא הוה לי' להביא. והיינו ידעינן מכח קל וחומר. שהרי כתיבה לעולם חמיר מעיבוד. והראי' ממזוזה דעיבוד לשמה לא בעי וכתיבה לשמה בעי כמ"ש לקמן אות י'. אולם בלאו הכי הא לא קאי כמ"ש לקמן אות ט'. המגיה] כן הי' נראה לכאורה להכשיר מגילה זו בראי' מש"ס פסחים הנ"ל ולהכריע לאפוקי מהחולקים עליו:
ה
עוד יש לצדד להכשיר משום ספק ספיקא. שמא כרמב"ם וחד תירץ בתוספות מנחות דכתיבת סת"ם סתם לשמו ואין צריך להתכוון בפירוש לשמו רק באזכרות. ממילא במגילה שאין בה אזכרות אין צריך לשמה. ואם תמצא לומר דבסת"ם צריך כתיבה לשמה. שמא הלכה כהרמב"ם דאין צריך עיבוד לשמה וכטעם הר"ן משום דאינו ניכר, והוא הדין דמטעם זה גם כתיבה לשמה לא בעי:
ו
וכן מוכח מראי' שהביא סמ"ג הובא בהגהת מיי' מקורא במגילה הכתובה בין הכתובים יצא. ומהא נמי איכא למילף דאין צריך כתיבה לשמה. אך כבר כתבתי בסימן תקט"ז אות י"ז לפרש ראיית הסמ"ג דאף דבכתובים נמי אם לא הי' לשמה אין בו קדושת כתובים. מכל מקום כיון שאין בהם מצוה לקרות מתוכם בציבור. וקריאה גרידא הא מותר אפילו אין בהם קדושה כמ"ש הרמב"ם פרק י' מהלכות ספר תורה הלכה א' בעשרים דברים שהספר תורה נפסל. מכל מקום מותר לקרות בהם ביחיד כמו חומשים. ואם כן מסתמא לא דקדק בכתובים שיהי' לשמה:
ז
אך ראי' זאת לרמב"ם לטעמי'. אבל תוספות ריש פרק כל כתבי (דף קט"ו:) סד"ה מגילה דכשפסול לא חזי לקריאה גם כן. ועל כן במגילה דלית בה אזכרות אין מצילין מדליקה עיין שם. ועל כרחין דלא חזי לקריאה אף ביחיד דאי לאו הכי הי' מותר להציל כמו תורה שבעל פה בזמן הזה. ומה שדימה רמב"ם לחומשין לטעמי' דחומשים אין קדושתו קדושת ספר תורה והא דבגמרא אין קורין בחומשין מפני כבוד ציבור. היינו דאין כבוד לקרות בספר שאין בו קדושת ספר תורה. אבל אנן קיימא לן באורח חיים סימן קמ"ג ברמ"א סוף סעיף ד' כר"ן דאין חומשין מעכבין זה את זה. וחומש שלם יש בו קדושת ספר תורה על כן מותר לקרות בו ועל כן גם כתובים בעי לשמה כדי שיהי' מותר לקרות בהם ואין ראי' משם כלל:
ח
מכל מקום יש להכשיר מטעם ספק ספיקא מחמת טעם הר"ן דאינו ניכר. דמטעם זה אין חילוק בין כתיבה לעיבוד. וזה נראה הטעם שלא נהגו הסופרים לומר או לחשב שכותב לשם קדושה. ולא נזכר בשום מקום:
ט
אך לאחר עיון יש לחלק בין הא דפסחים דשאני קרבן דסתמא לשמו קאי רק הפסול כשמחשב שלא לשמו. וזה אינו ניכר. מה שאין כן סת"ם דבעינן כתיבה לשמה. וסתמא פסול. וכשלא כתב במחשבה לשמה הרי הפסול בעצמותו ולא במחשבתו פסלו רק שלא הכשירו במחשבתו ונשאר פסול הגוף דסתמא לאו לשמו:
י
ועל כן יש לומר דאפילו לדעת רמב"ם דמכשיר עיבוד שלא לשמה במגילה לטעמי' דאפילו במזוזה מכשיר עיבוד שלא לשמה וכמו שביאר הטעם בתשובה משום דלא בעינן עיבוד לשמה אלא בחובת הגוף התדירה כמבואר בכסף משנה פרק א' מהלכות תפילין הלכה י"א עיין שם. והכי נמי במגילה שאינה תדירה ואינו חובת הגוף לבד כמו תפילין רק חובת פורים גם כן וכמו מזוזה שחובת בית גם כן. וגם דומה למזוזה דלא בעי עיבוד לשמה משום שיכול לפטור ממנה שלא ידור בבית. הכי נמי יכול לפטור ממנה שלא ידור בי"ד בעיר ובט"ו לא ידור בכרך ויפטור כמבואר בירושלמי הביאו הריא"ז לפסק הלכה בן כרך שעקר דירתו תחילת ליל ט"ו לעיר נפטר כאן וכאן. וכבר ביארתי כן בתשובה. וכל זה בעיבוד דאינו רק הזמנה. אבל בגוף כתיבת מזוזה דודאי בעי כתיבה לשמה (רק לרמב"ם דסבירא ליה סתם כתיבה לשמה קאי. ולא הוזכר דעתו בזה בשלחן ערוך] ואינו דומה לעיבוד שהיא רק הזמנה. ועל כן מקילין בדיעבד בספרים ותפילין בחושב לבד מה שאין כן בכתיבה. ועיין בשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי סימן ל"ב סעיף ל"א. שפיר יש לומר שאפילו במגילה פסול כמו במזוזה:
יא
והנה במגילה שכתבו גוי ואפיקורס דפוסל הרמב"ם. ובספר ברכי יוסף כתב להכשיר בכתבו אשה וקטן. ותמוה דגוי נמי נתמעט מוקשרתם וכתבתם כמו אשה. ומאי שנא גוי פסול ואשה כשירה. ובסימן תקט"ז דחיתי מטעם זה דברי הברכי יוסף. וכעת נתיישבתי דמחוייבין ליישב דבריו. דזה שהזכיר הרמב"ם גוי ואפיקורס ולא הזכיר אשה משמע כדבריו. והנה בגוי אין לומר משום דאדעתא דנפשי' עביד. שהרי הרמב"ם לא הזכיר פסול שלא לשמה בסת"ם רק באזכרות כמבואר בדבריו פרק א' מהלכות תפילין הלכה ט"ו ופרק י' הלכה א'. ובמגילה שאין שם אזכרות למה יפסול כתיבה שלא לשמה:
יב
אך הנה לכאורה דעת רמב"ם תמוה במה שאינו מצריך כתיבה לשמה בסת"ם מהא דגיטין (דף מ"ה:) בהא דנכרי שהי' כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו [דלא דריש וקשרתם וכתבתם] ומקשה רשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי. ואין לומר דמקשה משום האזכרות. שהרי מעיבוד יליף. ועיבוד אינו משום האזכרות. דלא מצינו חיוב עיבוד מצד האזכרות. רק משום הספר בעצמו שפסול על הדפתרא. אבל קדושת השם אפילו כתוב על ידות הכלים. ועל כרחין סבירא לי' להש"ס בכל הפרשה צריך כתיבה לשמה ולא אמרינן סתם כתיבה לשמה קאי. ובאמת תוספות הקשו שם דילמא סתם כתיבה לשמה קאי והניחו בקושיא:
יג
והנראה לי בדעת רמב"ם דהנה בפסול אפיקורוס פירש"י משום שסתמו לע"ז. אבל הרמב"ם פרק ו' מהלכות יסודי התורה הלכה ח'. וזה לשונו אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים. והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם. ומצוה לשורפו כדי שלא יניח שם לאפיקורוס ולא למעשיהם. אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו. ובספר מחנה אפרים למד מדברי רמב"ם אלו דכל שמתכוון לכתוב השם אף שלא נתכוון לקדשו קדוש ואסור למוחקו. רק אפיקורוס שאינו מאמין והוא אצלו כמו שאר הדברים חשיב כאילו לא נתכוין לכתוב שם ודו"ק:
יד
והנה הא ודאי דגוי נמי אינו דבר ברור שמאמין בקדושת השם רק שמא מאמין על כן יגנז. אי אפשר שפשוט שאינו מאמין. ומכל מקום לא ישרפנו שדוקא באפיקורוס ישרפנו שלא להניח שם למעשיהם טו) והנה בריטב"א פרק קמא דסוכה דסת"ם מסברא דינו כקדשים לענין לשמה. ועל כן כמו השוחט קדשים וסבור שהוא חולין דהוי מתעסק ופסול הכי נמי בגוי אם אינו מאמין בכתבי קודש שיש בהם קדושה, דחשיב כאילו לא נתכוין לכתוב כתבי קודש רק כאילו נתכוין לכתוב כתבים דעלמא ועלה בידו כתבי קודש. שדומה לשחט קדשים וכסבור חולין שהם פסולין ושפיר מקשה לרבן שמעון בן גמליאל דאף שסתם לשמו פסול משום מתעסק. ובמילה דכשר בגוי למאן דאמר אף דשלא לשמה פוסל ומשום דסתם לשמה קאי. היינו משום שאינו קדשים ולא פסול בו מתעסק. מה שאין כן בסת"ם דקדשים נינהו ופוסל בו מתעסק כדברי ריטב"א הנ"ל. ועל כן מגילה נמי שכתבו אפיקורוס פסול משום מתעסק. וכן גוי דשמא אינו מאמין בקדושת מגילה. או אפשר דחשיב ודאי אינו מאמין. והא דמפיק גוי מוקשרתם וכתבתם נפקא מינה לגר תושב:
טז
והנה לפי זה בנידון דידן שחושב שהיא כמו מגילה הנדפסת על הנייר שאינו מטמא הידים כדאיתא במגילה (דף ט'.) ואין בו קדושה חשיב כמו כסבור שהוא חולין דהוי מתעסק ופסול אפילו לדעת רמב"ם דמכשיר כתיבת סת"ם שלא לשמו לבד האזכרות. מכל מקום בנידון דידן פסול משום מתעסק:
יז
ולכאורה יש לדחות דספרים הנדפסים על כל פנים קדושה זוטא אית בהו כמו תורה שבעל פה הואיל וניתן לכתוב משום עת לעשות לה' וכמו שכתב בתשו' משאת בנימין סימן ק'. ואם כן יש לדמותו לשוחט עולה וכסבור שהוא שלמים דכשר אף דקדושת שלמים קלה מקדושת עולה. אך אינו דמיון משני טעמים. הא' עולה ושלמים שניהם גוף קדושה. אבל תורה שבעל פה אינו גוף קדושה רק תשמיש קדושה שעומד ללמוד בו [וכמו שהארכתי בזה בתשובה חלק יורה דעה הלכות ספר תורה בענין אם מותר לחבוש ספרים בתוך דפין נדפסים יעוין שם]. הב' דעולה ושלמים שניהם פסול בהם מתעסק. וכסבור שהם חולין. על כן אף שחשב שהם שלמים. הרי ידע ששוחט קודש שפוסל בו מתעסק. מה שאין כן הנדפס ומוכשר משום עת לעשות לד' ואין צריך כוונה כלל ואף מתעסק כשר בהם. על כן אין ידיעתו מקדושה זו מעלה ומורדת כלל. על כן נראה לי שמגילה זו אין בה קדושת מגילה:
יח
מכל מקום יש לדון להכשיר לאנשים היודעים פירוש המלות כמו מגילה הכתובה בלשון לעז דכשירה למכירים. אף שאינה מטמאה את הידים ואין בה קדושה [עיין תוספות מגילה ח':] ואף דיש דברים שאין מבינים כגון אחשתרנים יהי' דברים אלו מה שקורא מתוך מגילה שאין בה קדושה כאלו קראם בעל פה. והא הקורא רובה מתוך הכתב ומיעוטא על פה שהשמיט הסופר יצא:
יט
אך שתי תשובות בדבר. הא' כי בתשו' הר"ן המובא בתשו' ריב"ש סימן ש"צ מפורש דהטעם משום דרואין כאילו גם המיעוט הי' כתוב כמו הרוב. ולפי זה אין כאן קולא בנידון דידן שכולה אין בה קדושה:
כ
ועוד נראה דאף דמגילה בלעז אינה מטמאה את הידים. מכל מקום קדושה יש בה. רק לענין טומאת ידים הענין משום שנוגע במה שאין ראוי ליגע מגיע לו הטומאה בעצמו וכמו שביאר זה המהר"ל ז"ל בגור ארי' פרק קמא דשבת בשמעתא די"ח דבר. והענין דסת"ם ומגילה הכתובה בלשון הקודש שיש בהם סודות עמוקים ונעלמים עד שאין לשכל אדם נגיעה בהם על כן גם גוף הספר אין לאדם ליגע בגשמיותיו. כיון ששכלו אין לו נגיעה ברוחניותיו. וכל זה בסת"ם ומגילה הכתובה בלשון הקודש שכשר אף לאין מבינים על כרחין יש בו קדושה גם מצד הסודות הנעלמים שבו. אבל הכתוב בלשון לעז שאין כשר רק למכירין. אם כן אין בו קדושה גם מצד הסודות הנעלמים שבו. שהרי אינו מכירם והיא אינה כשירה רק למכיר, ואינה קדושה רק מחמת דברים הידועים ושכלו משיגם. אם כן מותר ליגע בו על כן אינה מטמאה הידים. ולעולם קדושה יש בה. אבל מגילה זו שאין בה קדושה. פסולה לקרות בה אפילו למכיר. כן נראה לי:
הק' אברהם