אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן תצג

סימן תצב

שאלה. בדין המבואר בש"ע סי' תרנ"ג סעי' ב' דאגדי' ללולב ולא אגבהי' למיפק בי' לא נאסר דהזמנה לאו מילתא. אם הגביה הלולב ועדיין לא הגביה האתרוג אם נאסר האתרוג בהגבהת הלולב:

א

תשובה. הנה עיקר דין הש"ע דהזמנה לאו מילתא בלולב אף שהם דברי האו"ז בשם השאילתות. והב"י לא כתב בזה שום חולק. יראה דרש"י ותוס' והרא"ה והריטב"א והר"ן חולקים בדבר כמו שאבאר בעזה"י:

ב

והנה הר"ן בפרק לולב וערבה כתב בהא דאתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר דבשביעי אסור דלכולי יומא איתקצאי כיון דאם לא נטל שחרית יטול בין הערבים. אבל בין השמשות דשמיני אפי' לא נטלו שחרית אין צריך ליטלו בין השמשות דלולב לבד מיום ראשון דרבנן והוה לי' ספיקא דרבנן ויותר מזה מפורשים בריטב"א [כי רוב דברי הר"ן בסוכה מסכימים לריטב"א] וזה לשונו ונקט טעמא באתרוג דלכולי יומא איתקצאי כלומר דאף על גב דמדינא בשחרית נפק בי' והוכן מיד. כיון דאם לא נטל שחרית יטול בין הערבים. הי' דעתו להקצותו מתחילה לכל יום השביעי שמא יפשע ולא יטול שחרית ויצטרך ליטול בין הערבים. מיהו לא הי' דעתו להקצותו אלא ליום השביעי ברור. אבל לא לבין השמשות שאין דרך לצאת בו. דהא אם לא נטל קודם בין השמשות שוב אינו נוטל כו' דהו"ל ספיקא דרבנן עכ"ל הצריך לענינינו:

ג

והנה שם בגמרא הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר דלכולי יומא איתקצאי. ואי אמרת דאינו נאסר בהזמנה לבד אלא כשהגביהו והרי כשהגביהו כלתה הזמנה ראשונה לכל היום שמא לא יטלנו עד סמוך לערב. שהרי עכשיו הוא נוטלה. ולמה יאסר אחר כך. אלא ודאי סבירא לי' דבהזמנה לבד נאסר מתחילה שהקצהו לכל היום. ועל כן אף עכשיו שכלתה הזמנתו כבר הוקצה ונאסר. אלא אי אמרת דאינו נאסר אלא כשלוקחו ואז בטלה הזמנה לכל היום ואיך יאסר לכל היום. וזה פשוט וברור:

ד

והשאילתות צריך לומר דסבירא לי' כשיטת התוס' פרק קמא דסוכה ורש"י בפרק ד' דביצה דהטעם דאסור כל היום משום מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא. והא דבשמיני מותר. אף דלפי טעם זה הי' בין השמשות מוקצה. משום דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר והר"ן בירא לי' פרק קמא דביצה דמוקצה מחמת מצוה חמיר ואמרינן אפי' מחמת יום שעבר. על כן הוצרך לומר בפרק ד' דסוכה דאף בין השמשות מותר] ואף דלשאילתות לא נאסר יום ראשון בין השמשות אין להקשות למה הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר. הא לא נאסר אלא באמצע יום בשעת לקיחה ואין מוקצה לחצי שבת. ליתא דמוקצה למצוותו דאמרינן אף בחול המועד. לאו כעין הקצאה דשבת ויום טוב דנפקא לי' מוהכינו אשר יביאו על כן מחלקינן דאם הי' מוכן מערב שבת אף שהוקצה באמצע השבת חוזר ונראה אחר כך כשהוכן. ודווקא כשלא הי' מוכן מערב שבת אסור מוהכינו. אבל הוקצה למצוותו אין נפקא מינה בזה ונאסר לכל זמן המצוה:

ה

אבל לשיטת הריטב"א וכן משמע שיטת הר"ן על כרחין סבירא להו דנאסר בהזמנה לבד כנ"ל. וכן דעת רש"י פרק ד' דביצה בהא דהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים. שכתב יוצא בה ואוכלה למחר. דכיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. הרי להדיא דנאסר בין השמשות בהזמנה לבד. וכן מוכח דעת התוס' שם שכתבו למאן דאמר כל אחת יוצא בה ואוכלה לאלתר וזה לשונם לאו דווקא דהא אתרוג של יום ראשון אסור כל היום ולא פליג רב ורב אסי אלא בשאר ימים. עד כאן. והיינו דיום ראשון שהוא יום טוב ודאי אמרינן בי' מיגו דאיתקצאי בין השמשות וכו' ואי אמרת דלא נאסר אלא בשעת לקיחה הא אין מוקצה לחצי שבת:

ו

וכן מוכח מהר"ן פרק קמא דביצה שהקשה לעצמו על מה שכתב דמוקצה למצוותו חמיר טפי דאמרינן בי' מיגו דאתקצאי לבין השמשות אפי' מחמת יום שעבר. מהא דהפריש שבעה אתרוגים וכו' דלרב כל אחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ולא אמרינן בי' מיגו דאתקצאי. ובוודאי כוונתו על יום ראשון דבשאר ימים כיון שהוא חול המועד אין לומר בו מיגו דאיתקצאי אפי' לדידן כמו שכתב הר"ן פרק ד' דסוכה ואפי' התוס' לא כתבו כן אלא לדידן. אבל לא לרב כמבואר מדבריהם פרק ד' דביצה שהעתקנו] וכן כתב בחי' רעק"א בש"ע שכוונת הר"ן על יום ראשון. הרי להדיא דנאסר בין השמשות. דאם לא כן מה קשיא לי' הא אין מוקצה לחצי שבת:

ז

וכן דעת הרא"ה שם שתירץ קושיא זו כמו שהביא הר"ן שם בשמו דהוי כהתנה שאינו מקצה אותו אלא למצוותו לבד. הא אי לאו הכי הי' מוקצה. הרי סבירא לי' גם כן דנאסר בין השמשות בהזמנה לבד:

ה

ומאחר שביררנו שכל הני רבוותא חולקין על דין זה יש לתמוה על הבית יוסף שכתב דין זה בלי חולק. ולכאורה לענין דינא הי' ראוי להחמיר כוותייהו שהם הרוב ובתראי נגד השאילתות בפרט בסוכה שהזמינה ולא ישב בה דפסק גם כן בש"ע בשם השאילתות שמותר ובדאורייתא הלך אחר המחמיר. גם יש לומר באתרוג גם כן דאורייתא אם אוכלו. דבתוספות שבת (דף כ"ב.) הקשו אהא דאמר אבוהון דכולהו דם. למה לא אמר אבוהון דכולהו עצי סוכה ותירצו דשאני עצי סוכה דיש ביטול מצוה במה שסותרו עיין שם. ואם ק באתרוג שאוכלו. הוא הדין דאיסור תורה יש וראוי לחוש להמחמירין ובפרט שהם הרוב ובתראי:

ט

והנה מצד הסברא דהזמנה לאו מילתא גם כן אין ראי'. דהא קיימא לן הזמנה לגוף הקדושה מילתא דילפינן מעגלה ערופה. ודווקא במשמשין אין ללמוד מעגלה ערופה דמשמשין ממשמשין גמרינן כמבואר בסנהדרין (דף מ"ח.) וכבר הקשה כן במג"א סי' תרל"ח ותירץ דמצוה קילא טפי אפי' בגוף מצוה לאו מילתא. אולם אין שום ראי' לסברא זו. וצריכין לחוש להמחמירין כנ"ל. ובריטב"א סוכה (דף ט') דהא דבעינן בציצית טוי' לשמה כיון שהוא גופו של דבר ולא משמשין. הרי דגם בגוף מצוה הזמנה מילתא:

י

אך יש להביא ראי' לסברא זו דהמג"א דמצוה קילא טפי ואפי' בגוף מצוה לאו מילתא. מהא דאיתא סוף פרק האיש מקדש איתמר צפורי מצורע מאימתי נאסרין ר' יוחנן אמר משעת שחיטה ריש לקיש אמר משעת לקיחה. ומפרש שם טעמא דריש לקיש דצפורי מצורע ילפינן מעגלה ערופה מה עגלה ערופה מחיים אף צפורי מצורע מחיים. ומקשה הש"ס אי מה עגלה ערופה משעת לקיחה לא מיתסרא דירידתה לנחל איתן אוסרתה] הכא נמי משעת לקיחה לא מיתסרא ומשני התם אית לי' גבול אחרינא הכא לית לי' גבול אחרינא ע"כ. והנה בטעמא דר' יוחנן דלא יליף מעגלה ערופה ליאסר מחיים יש לומר כפשטו דר' יוחנן לטעמי' דסבירא לי' בחולין (דף פ"ב.) עגלה ערופה גם כן אינה נאסרת עד לאחר עריפה:

יא

איברא דקשה על הרמב"ם שפסק בעגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ובצפורי מצורע פסק כר' יוחנן דמשעת שחיטה. וקשה דלדידן דקיימא לן כריש לקיש בעגלה ערופה דירידתה לנחל איתן אוסרתה. מהיכי תיתי נפליג עלי' במה דיליף צפורי מצורע מעגלה ערופה דמדר' יוחנן אין שום ראי' דלא ניליף מעגלה ערופה דהא איהו סבירא לי' בעגלה ערופה גם כן משעת עריפה והרי תרווייהו סבירא להו דצפורי מצורע ועגלה ערופה שוים ומהיכי תיתי דנפליג אנו ביניהם:

יב

וצריך לומר דסבירא לי' להרמב"ם כיון דקיימא לן בפרק החולץ הילכתא כוותי' דריש לקיש בהני תלת מילי דחשיב התם ולא חשיב נמי צפורי מצורע. מוכח דקיימא לן כר' יוחנן בהא. והא דלא חשיב עגלה ערופה לא קשיא. דלא אפליגו ר' יוחנן וריש לקיש פנים אל פנים בזה. רק ממילא שמעינן מדאמר ר' יוחנן שם עגלה ערופה אינה משנה מוכח דסבירא לי' עגלה ערופה אינה נאסרת מחיים. וריש לקיש מדאמר בצפורי מצורע דנאסרין מחיים. מוכח דסבירא לי' עגלה ערופה גם כן נאסרת מחיים. ועוד דעגלה ערופה אינו נוהג בזמן הזה כמבואר בספר החינוך מצוה תק"ל אבל בצפורי מצורע אם איתא דהלכה כריש לקיש אמאי לא חשיב לה [ועיין בתוס' שבת (דף ע"א) וברמב"ם פרק י"א מהלכות טומאת צרעת הלכה ואו] על כן פסק כר' יוחנן, ונכון הוא:

יג

איברא דצריך עיון באמת מאי טעמא לא נילף מעגלה ערופה כיון דעיקר איסור צפורי מצורע מעגלה ערופה ילפינן כדאיתא בסתם גמ' קידושין (דף נ"ז.) ויותר מבואר בש"ס כריתות (דף כ"ה.) דמאן דאית לי' עגלה ערופה נאסרת מחיים על כרחין סבירא לי' כר' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר. היינו צפורי מצורע מעגלה ערופה. ואם כן הרמב"ם דפסק עגלה ערופה נאסר מחיים על כרחין דיליף צפורי מצורע מעגלה ערופה, ולמה לא נלמד גם כן דנאסר מחיים. יד) ואין לומר דסבירא לי' כקושיית הש"ס אי מה התם משעת לקיחה לא מיתסרא וכו' ולא סבירא לי' כשנוייא דמשני התם אית לי' גבול אחרינא. דליתא דאם כן בסנהדרין (דף מ"ז.) דפליגי אביי ורבא באורג בגד למת דאביי סובר הזמנה מילתא דיליף מעגלה ערופה. הא שם נמי משעת לקיחה לא מיתסרא. אלמא הזמנה לאו מילתא ובכולי סוגיא לקיחה חשיב הזמנה מעליא [אפי' לדעת הר"ן בחידושיו] ורבא לא פליג עלי' דאביי אלא משום דלא ילפינן משמשין מגוף הקדושה אבל הא מודה דגוף הקדושה ילפינן מעגלה ערופה. וקשה הא עגלה ערופה גופה משעת לקיחה לא מיתסרא ועל כרחך כשינוייא דש"ס התם אית לי' גבול אחרינא:

טו

ונראה לי הפירוש כיון דאינה ראוי לעריפה עד שתבא לנחל איתן קודם ביאתה לנחל איתן אפי' הזמנה לא הוי. ודומה לטווי לארוג. וכן משמע לשון הש"ס בכריתות (דף כ"ה.) משנראית לעריפה. היינו דקודם ירידתה דלא נראית לעריפה אפילו הזמנה לא הוי. אבל צפורי מצורע הכשרה בכל מקום. רק לכתחילה צריך לצאת חוץ לשלש מחנות במקום שהמצורע שם. אבל בדיעבד אם עבר המצורע ונכנס לפנים מן החומה וטיהרו הכהן שם ודאי מהני. על כן הוה הזמנה משעת לקיחה ומכל מקום מוכח דסברא התם אית לי' גבול אחרינא קיים להלכה:

טז

ואם כן קשה למה לא ניליף צפורי מצורע שנאסרין מחיים. ועוד מאי שנא מכל גוף הקדושה דילפינן מעגלה ערופה דנאסר בהזמנה כדמשמע בש"ס סנהדרין שם ומבואר בפוסקים:

יז

וצריך לומר דהיינו טעמא דעגלה ערופה הוי קדושה דכפרה כתיב בה כקדשים. ובתוספות ישנים יומא (דף נ"ט.) מסופקים קצת אם מועלין בעגלה ערופה וכן לשון הש"ס סנהדרין שם לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. אבל צפורי מצורע מצוה נינהו. דכן לשון הברייתא הואיל והוקצה למצוותה עיין שם. ובמצוה לא אמרינן הזמנה מילתא כמו שחילק המג"א. והנה נתברר שחילוק המג"א יש לו ראי' מש"ס כמו שביארנו בעז"ה. ויפה פסק בש"ע כשאילתות:

יח

מעתה נבא לנידון השאלה אם הגביה הלולב ועדיין לא הגביה האתרוג. ונראה לי דבזה נאסר לכולי עלמא אף לדעת השאילתות. דהא קיימא לן דארבע מינים בשכולם ברשותו ולרמ"א כשכולם לפניו] אינם מעכבים זה את זה. נמצא דבמה שהאתרוג הי' ברשותו או לפניו יצא ידי לולב. נמצא שעשה מצוה בהאתרוג. וזה מוכח גם כן מצפורי מצורע דאינם נאסרים בלקיחה משום דמצוה הזמנה לאו מילתא כנ"ל ומבואר בתוס' דמשעת שחיטה נאסר המשולחת. וכן איתא להדיא במתני' דנגעים [הביאה התוס' רי"ד ראי' לשיטה זו] ואף דבמשולחת לא הי' כי אם הזמנה לבד. על כרחין לומר כיון דלא הוכשר השחיטה כי אם על ידי המשולחת. ואם נמצא המשולחת שלא הי' דרור או טריפה ישפך הדם כדאיתא בנגעים שם. וכיון שהוכשר השחיטה במה שהי' לו המשולחת. חשיב עשה מצוה במשולחת. הכא נמי כיון שהוכשר לקיחת הלולב על ידי שהי' לפניו האתרוג חשיב עשה מעשה באתרוג. וזה מה שרצינו לבאר:

יט

מענין שאנו עסוקים בה נראה לי סמך לדברי המג"א סימן תרל"ח סק"ב דמי שיש לו סוכה בנוי' משנה לשנה כיון שעבר החג בטלה קדושתה ולשנה הבאה צריך לעשות בה מעשה מחדש יעיין שם. ונראה לי סמך לדבריו מהא דעגלה ערופה אינה נאסרת קודם ירידתה לנחל איתן דאפילו הזמנה לא הוי דבמקום שהיא אינה ראוי' לעריפה והכי נמי סוכה קודם החג בזמן זה אינו ראוי למצוה ולא חשיב הזמנה לחג. וכיון דבעינן אזמני' וצר בי' והכא דלא הוי הזמנה צר בי' לחוד לא מהני לחג של שנה הבאה. וצר בי' ואחר כך אזמני' לאחר שלקח ממנו התפילין פשיטא דלא מהני. והכי נמי כשעבר החג שבטל הצר בי' הזמנה שאחר כך בבוא החג לא מהני. והא דנאסר האתרוג לשיטת הפוסקים החולקים על השאילתות אף דעדיין אינו זמן מצוה. צריך לומר כמו שכתב האור זרוע פ"ד דביצה סי' ש"ס לענין דיחוי בלולב דמשקידש היום חשיב נראה אף שעדיין אינו זמן נטילה כיון שהגיע זמן שבו ביום יהי' ראוי לנטילה:

כנלפע"ד בכל זה הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה