אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תנא
א) בדין שני יו"ט של ר"ה דקיימא לן קדושה אחת היא וביצה שנולדה בראשון אסורה בשני כר' יוסי בעירובין (דף ל"ט) משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. על כן הרחוקים צריכים לעשות ב' ימים מחשש שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה והויין ב' ימים כיומא אריכתא. אבל במקום בית הוועד אם באו קודם המנחה השני חול. ואם באו לאחר המנחה [קודם תקנת ריב"ז ולאחר התקנה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' ביצה (דף ה':) כמו שיתבאר לפנינו] שניהם קודש השני מן התורה והוא ראש השנה לחשבון המועדות והראשון מדרבנן:
ב
אבל כשלא באו עדים כלל ביום הראשון לכאורה יש לומר דגם בזה קדושה אחת הוא. דכל הטעם קדושה אחת משום דמן המנחה ולמעלה אין עושין ראש השנה מספק שמא יקדשו בית דין היום את החודש. שהרי ידעו שלא יקדשו עוד. וטעם זה אפי' לא באו עדים. שהרי ידעו שאפי' יבואו עדים לא יקדשו בית דין. ואף על פי כן נוהגים בו ראש השנה. על כרחך מטעם תקנת חכמים בודאי אף שמחר ראש השנה באמת:
ג
אבל הריטב"א בעירובין כתב בהא דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש. וזה לשונו דכיון שהתחילו בו כו' וגם שורת הדין מן התורה שיכולין לקדש הניחוהו בקדושתו ועשאוהו עם השני קדושה אחת. וזה כשבאו עדים אחר המנחה דאז שורת הדין שיכולין לקדשו. מה שאין כן כשלא באו עדים כלל (דאין לומר דאף בלא באו עדים כלל מקרי יכולין לקדשו מחמת שאם קדשוהו בדיעבד בלא עדים כלל מקודש. דאתם אפי' מזידין אין זה לכתחילה. והא קמן דעידי חודש מחללין שבת כדי להעיד] ומה שנוהגין קודש מן המנחה כשלא באו עדים הוא מטעם שכל היום ספק אולי עוד יבואו עדים ויהי' מקודש מדרבנן:
ד)אבל בביצה (דף ה':) בהא דמחלק רבה לאחר תקנת ריב"ז דלבני בבל קדושה אחת הם וביצה שנולדה בזה] אסורה בזה. משום דלעולם לא פסקו מלעשות ב' ימים ולא נשתנה להם הענין, ולבני ארץ ישראל שנשתנה להם הענין ועושין רק יום א' נולדה בזה מותרת בזה. עד כאן. ולכאורה תמוה דלבני ארץ ישראל שעושין יום אחד הרי שני חול גמור ומאי א ריא ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני. הא שני חול גמור ופירשו התוס' ובעל המאור כשלא באו עדים [ובעה"מ כתב כל אותו היום] דאז השני יום טוב והראשון נהגו בו יום טוב כל היום מספק. קמשמע לן רבה דמכל מקום ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. ואי כדברי הריטב"א דכשלא באו עדים אין הראשון מקודש דלא תיקנו חכמים שיהי' מקודש אלא כשבאו עדים דאז ראוי לקדשו, אם כן מאי איריא לאחר תקנת ריב"ז. אפי' קודם תקנה נמי:
ה
אבל נראה דבעה"מ הוצרך לפירוש זה לטעמי' דכל ארץ ישראל חוץ מבית הוועד דינם כחוץ לארץ בזה וקדושה אחת הוא להם רק בבית הוועד שלהם נשתנה הענין. על כן הוקשה לו דבבית הוועד שני חול גמור והוצרך לפרש כנ"ל ולדידי' על כרחנו צריכין לומר דלא סבירא לי' כריטב"א. ולתוס' יש לומר דרבה מיירי שבאו עדים בסוף היום שלא הי' שהות לקדש. ובכהאי גוונא קדושה אחת הוא. ולאחר תקנת ריב"ז נולדה בזה מותרת בזה. אבל הריטב"א יוכל לסבור כמו שכתב הר"ן שם דלכל בני ארץ ישראל נולדה בזה מותרת בזה עיין שם ומשום דחשיב שנשתנה להם הענין אם יהי' שם בית הוועד. דכל ארץ ישראל ראוי לבית הוועד לקדש בו החדשים. ועל כן חשיב נשתנה להם דפעמים שאין עושין אלא יום אחד. ואם כן ניחא בפשיטות דכל ארץ ישראל חוץ מבית הוועד אף דעל כרחין עושין שני ימים לאחר תקנת ריב"ז נולדה בזה מותרת בזה. ו) ונראה דדין זה דלא באו עדים תלוי בחילוף הגירסאות בסוף הסוגיא שם. דגירסת ר"ת הובא בתוס' שם מי לא מודה ריב"ז שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. וכתבו התוס' שם לפרש גירסת רבינו חננאל שאם לא באו עדים כלל. והיינו דהרי תחילה הי' התקנה דאף שלא יקבלו עדות מן המנחה ולמעלה וידוע שלא יקדשו חודש. מכל מקום ינהגו יום טוב משום שכבר התחילו לנהוג יום טוב גם כן. והוא ספק יום טוב דאורייתא ודאי דרבנן. ומכל מקום מוכח דסבירא להו דלא כריטב"א אלא דתקנה שינהגו גם בראשון קודש הי' אפי' לא באו עדים כלל. אבל לפי גירסת רש"י שאם באו עדים. נראה דדווקא אם באו עדים הוא דתיקנו חכמים שינהגו גם בראשון קודש וכסברת ריטב"א הנ"ל. דאי אפי' לא באו עדים הי' תקנה ראשונה שיהי' קדושה אחת. ממילא הוא הדין לאחר תקנת ריב"ז כיון דסבירא לי' לרבא דלענין הנהגת קדושה לא נשתנה מקודם תקנה. בפרט דבזה יש לומר טעם גם כן כמו שכתבתי דאף דמחוייב לנהוג יום טוב מספיקא דאורייתא מכל מקום מחוייב גם כן משום ודאי דרבנן כנ"ל. ואם כן טפי הי' לו לרבא לומר אם לא באו עדים:
ז
עוד ראי' ממה שפירש רש"י במשנה דבכל מערבין (דף ל"ט) בראש השנה שהי' ירא שמא שמא תתעבר בגולה מיירי. ותמוה דאטו בארץ ישראל אינו ירא שמא תתעבר. ואדרבה בגולה אינו יראה שמא לחוד. אלא בודאי צריך לנהוג שני יום טוב ובארץ ישראל הוא יראה מספק. ובאמת התוס' פירשו שם דבארץ ישראל מיירי שם. אבל למה שכתבתי דלרש"י אם נתעבר היינו שלא באו עדים כלל [דאם באו עדים הי' מקבלין אותם אחר התקנה] הראשון חול באמת. אם כן אמאי לא הודו לו חכמים משום דסבירא להו קדושה אחת הוא. הא בכהאי גוונא שנתעבר לאו קדושה אחת הוא. אלא ודאי בגולה מיירי. ולעולם צריכין לחוש שמא לא נתעבר ובאו עדים מן המנחה ולמעלה:
ח
וכן משמע עוד שם ברש"י עמוד ב' שהוכיח דשני ימים טובים של גליות א' מהן חול דאי מספקא לן בקדושה אחת אמאי משתרי בהו ביצה. ואי משום דביצה איסורא דרבנן הוא ועל כן אין אוסרין מספק קדושה אחת דספיקא דרבנן לקולא. הא לא אישתרי בשני ימים טובים של ראש השנה. ועוד בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא עד כאן לשונו, מבואר דסבירא לי' ראש השנה לאו קדושה אחת אלא ספק ועל כן הוכיח דבספק קדושה אחת ביצה אסורה. ומוכח דב' ימים טובים של גליות אפי' ספק אינו] והיינו משום דספק באו עדים קודם המנחה או לאחר המנחה. ואי אמרת דכשהחודש מעובר היינו שלא באו עדים כלל גם הראשון קודש. אם כן איך יהי' ניתר ביצה שנולדה אתמול טפי מביצה שנולדה היום. דהא ודאי אין להתיר מספק שמא היום חול. דאם כן בטל כל יום טוב ב' של גליות לענין כל השבותים. אלא ודאי סבירא לי' לרש"י דאפשר היום יום טוב ואתמול חול כשלא באו עדים כלל אלא דספק קדושה אחת שמא באו עדים לאחר המנחה:
ט
והתוס' ובעה"מ ד"ה הא לן הא להו סבירא להו כגירסת ר"ח מי לא מודה ריב"ז אם לא באו עדים וסבירא להו דכשלא באו עדים כלל הי' שניהם קודש בודאי. וזה לבעה"מ. ולתוס' לפירוש הראשון שלהם לפי גירסת רבינו חננאל בשלא הי' באו עדים עד שלא הי' שהות לקדש יש לומר דווקא בכהאי גוונא גם הראשון קודש כיון שנראה הלבנה והי' ראוי לקדש מן התורה אלא שנאנסו שלא הי' פנאי. ורבה נמי מיירי באופן זה שבאו עדים בסוף היום:
י
העולה מזה לשיטת רש"י אם באו עדים קודם המנחה ראשון קודש ושני חול. ואם לא באו עדים כלל שני קודש וראשון חול. ואם באו עדים לאחר המנחה לעולם שניהם קודש. אלא שקודם תקנת ריב"ז ראשון מדרבנן ושני דאורייתא ולאחר תקנת ריב"ז ראשון דאורייתא ושני דרבנן. ולשיטת רבינו חננאל לספרים אחרים אם באו עדים קודם המנחה ראשון קודש ושני חול ואם באו עדים לאחר המנחה קודם תקנת ריב"ז ראשון קודש דרבנן ושני דאורייתא ולאחר תקנת ריב"ז ראשון קודש ושני חול, ואם לא באו עדים כלל בין קודם תקנת ריב"ז בין לאחר תקנת ריב"ז שני קודש דאורייתא וראשון דרבנן. ולפי פירוש ראשון של תוספות בר"ח הדין כך. כשבאו עדים קודם המנחה ראשון קודש ושני חול, וכשבאו לאחר המנחה קודם תקנת ריב"ז שני קודש דאורייתא וראשון דרבנן, ולאחר תקנה ראשון קודש ושני חול. וכשבאו סמוך לערב שאין פנאי לקדש שני קודש דאורייתא וראשון דרבנן. וכשלא באו עדים כלל שני קודש וראשון חול:
יא
קיצור הדברים לשיטת רש"י לאחר תקנת ריב"ז כשהשני קודש דאורייתא ראשון חול וכשראשון קודש דאורייתא אם באו עדים לאחר המנחה שני גם כן קודש דרבנן. ולפירוש ר"ח אם ראשון קודש דאורייתא שני חול. ואם השני קודש דאורייתא הדבר תלוי בב' פירושים של תוספות והרא"ש. אם לא באו עדים כלל ראשון חול. ואם באו עדים בסוף היום שלא הי' שהות לקדש ראשון גם כן קודש. ולפירוש שני של תוספות לעולם הראשון קודש כשבאו בו עדים הוא דאורייתא. ובשלא באו בו בעוד שהי' שהות לקדש או שלא באו עדים כלל הוא מדרבנן ודו"ק:
יב
והרמב"ם בהלכות מילה בהא דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יום טוב שני של ראש השנה כתב דהני מילי של ראש השנה אבל של גליות דוחה. והרא"ש בתשובה חולק דאף של גליות אינו דוחה:
יג
ונראה דרא"ש לשיטתו כגירסת ר"ח ולשיטתו כשראשון קודש דאורייתא שני חול אם כן יום טוב שני של ראש השנה אינו חמור משל גליות דאם נתעבר החודש גם יום טוב שני של גליות קודש. ואם לא נתעבר וראשון קודש דאורייתא גם של ראש השנה חול. ורמב"ם על כרחין סבירא לי' כגירסת רש"י אם באו עדים. ולדידי' כשהראשון קודש דאורייתא אם באו עדים לאחר המנחה שני גם כן קודש דרבנן על כן ראש השנה חמור משל גליות. שאם נתקדש החודש בזמנו ובאו עדים לאחר המנחה יום טוב שני של ראש השנה קודש דרבנן ושל גליות חול ודו"ק:
יד
ולפי זה יש מקום עיון בדברי רמב"ם פרק ח' מהלכות עירובין שכתב במערב בשני ימים טובים של גליות נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בשני. והראב"ד השיג דאפילו בשל ראש השנה הדין כן דלחומרא קדושה אחת ולא לקולא. והרב המגיד הסכים עם הרמב"ם ושגם הרשב"א הסכים עמו. וזה אינו עולה אלא לגירסת ר"ח ופירוש הב' של התוספות דאם השני קודש על כרחך גם הראשון קודש. על כן ממה נפשך יוצא דאם השני חול אין צריך עירוב ואם הוא קודש הלא הראשון גם כן קודש וחל עירובו בתחילת יום ראשון. ובפשיטות כיון דראשון לעולם קודש כנ"ל הלא חל העירוב. אבל לפי מה שהוכחנו מרמב"ם הלכות מילה דכרש"י סבירא לי' [ובאמת ברש"י ערכין (דף ח':) משמע גם כן דכרמב"ם סבירא לי' כמו שכתב הנודע ביהודה] אם כן למה יוצא בשני שמא החודש מעובר כשם שחוששין ביום טוב שני של גליות ואז הראשון חול. וכיון שנאכל עירובו בראשון לא חל העירוב כלל:
ט
וליישב דברי הרמב"ם נראה. דהנה הרי"ף פרק קמא דביצה לאחר שהביא הסוגיא דאף לאחר תקנת ריב"ז ביצה אסורה דמי לא מודה שאם באו כו' כתב שמעינן מהא דבני ארץ ישראל מיחייבי למיעבד שני ימים טובים של ראש השנה. ורבינו אפרים ובעל המאור השיגו עליו דלדידן דבקיאין בקביעא דירחא ונתקדש יום טוב של ראש השנה בתחילת היום הוי כאילו באו עדים קודם המנחה. והרמב"ן במלחמות האריך ליישב דברי הרי"ף [ולא הבנתי דבריו]. והרשב"א כתב שצדקו דברי הר"א והבעל המאור לסתור ראיית הרי"ף ומכל מקום לענין הדין צדקו דבריו של הרי"ף שצריכין לעשות שני ימים, דכיון שכל ארץ ישראל חוץ מבית הוועד הי' צריכין לעשות שני ימים ראש השנה, אם כן גם עכשיו צריכים לעשות שני ימים כמנהג אבותיהם. כמו בני חוץ לארץ ביום טוב של גליות:
טז
וליישב ראיית הרי"ף נראה דכוונת הרי"ף גם כן משום דצריכים לעשות כמנהג אבותיהם כנ"ל. אלא שהוקשה להרי"ף כיון דסוכות ושמיני עצרת עושין בני ארץ ישראל יום אחד וחשיב ודאי אצלם שנתקדש החודש בזמנו ועושין מלאכה ביום טוב שני. ובראש השנה יחשבו לספק ואין מניחין תפילין ביום טוב שני של ראש השנה דחושבין לספק שנתעבר והוי תרי קולי דסתרי אהדדי. בשלמא בזמן שהיו מסופקין ובסוכות הגיעו להם שלוחין ונתחדש להם ידיעה בין ראש השנה לסוכות לא הי' סתירה כלל. שבתחילה היו מסופקין ועכשיו נתוודע להם. ואילו הי' נודע להם בראש השנה מה שיודעין עתה. גם כן לא הי' עושין רק יום אחד. אבל בזמן הזה דמה שיודעין בסוכות ידעו גם בראש השנה הוי תרתי דסתרי. על כן הביא הרי"ף ראי' משום דקדושה אחת הוא וכפירש"י דאם באו עדים לאחר המנחה יום ראשון קודש לחשבון המועדות ואף על פי כן השני קודש מדרבנן והרחוקים צריכין לחוש שמא הי' באו עדים לאחר המנחה. הרי מחשש זה חייבין לעשות גם עכשיו שני ימים ראש השנה דחשש זה אינו סותר מה שאין עושין בסוכות שני ימים. דאם באו עדים לאחר המנחה באמת אין עושין סוכות אלא יום א' דראשון חושבין ממנו חשבון המועדות. ובעל המאור לטעמי' דכר"ח סבירא ליה וכנ"ל. ואין ראש השנה שני ימים רק כשהחודש מעובר. ואם כן כשעושין יום טוב שני ראש השנה הוא רק מחשש שמא מעובר והוי תרתי דסתרי וכנ"ל ודו"ק:
יז
ובהכי ניחא דברי הרמב"ם שכתב דין נאכל עירובו רק בשני ימים טובים של גליות. דביום טוב של ראש השנה והיינו בארץ ישראל [דעל כן יום טוב של ראש השנה אינו נקרא של גליות משום שנוהג אפילו בארץ ישראל] אין עושין יום טוב בזמן הזה משום שמא החודש מעובר דהוי תרתי דסתרי [כנ"ל שיטת הרי"ף דגם הרמב"ם פסק כן וכן סבירא ליה כפירש"י כדמוכח בהלכות מילה]. ואין עושין יום טוב רק מחשש שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה ושניהם קדושים וחל העירוב בראשון דמחשש שמא נתעבר אין עושין בני ארץ ישראל יום טוב של ראש השנה כלל. ולפי זה ביום טוב של ראש השנה לבני חוץ לארץ אינו יוצא עליו בשני כשנאכל בראשון. ומה דלא כתבו הרמב"ם היינו משום דלא פסיקא לי' דבארץ ישראל יוצאין עליו בשני. ועוד יש לומר משום שהוא בכלל יום טוב של גליות דמה שעושין יום טוב של ראש השנה מחשש שמא נתעבר אינו אלא לגליות:
יח
עוד יש לעיין במחלוקת הרי"ף עם בעל המאור ונאמר דטעם בעל המאור דעושין רק יום א' וא"צ לעשות כמנהג אבותיהם. דהנה צריכין להבין מאי שייך בזה מנהג אבותיהם כיון שלא הי' עושין רק מחמת ספק ואם הם הי' יודעין גם כן לא הי' עושין רק יום א' ואנחנו שיודעין למה נעשה שני ימים [ואי משום דגזרי גזירה גם בארץ ישראל יעשו שני ימים ועל כרחך הטעם דזימנין דגזרי הוא רק שלא לבטל המנהג]. אבל באמת לא קשה מידי דהא מכריז ר' יוחנן באתרא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדי תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי וכל שכן בתשרי גופי' אם באו עדים בגמלא פרחא ואמרו נתקדש החודש בזמנו צריכין לעשות שני ימים גזירה אטו שאר שנים כמו שכתב הטורי אבן פרק אין מכירין עיין שם. ועל כן כיון שהם אפי' לפעמים שהי' יודעין הי' צריכין לעשות שני ימים גם אנחנו נחזיק במנהגם:
יט
וכן משמע בתוספות והר"ן [ריש פרק לולב וערבה בד"ה לא ידעינן] בהא דאמר רב ספרא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא במדבר עבידנא, לא כפרש"י שהי' בקי בסוד העיבור. דמכל מקום אסור דעביד רבנן כאילו לא ידעינן אף על גב דידעינן עיין שם. ואינו מובן דזה הוא לאחר שפסק קידוש בית דין וסמכינן על החשבון. אבל רב ספרא הא הי' בזמן שמקדשין על פי ראי'. וצריך לומר דסבירא להו לתוספות והר"ן שאם לא הי' המנהג תחילה שאף אותם שיודעין יעשו שני ימים. לא הי' שייך שיחזיקו במנהגם הראשון כיון דעכשיו יודעין. אלא ודאי תחילה אף היודעין יעשו שני ימים. והיינו משום גזירה אטו שאר שנים כדברי טורי אבן הנ"ל. [אף דבדידן ליכא גזירה כלל דלעולם יודעין. מכל מקום זימנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לקילקולי] והתינח ביום טוב של גליות. אבל ביום טוב של ראש השנה לבני ארץ ישראל דאף בתחילה לא הי' עושין רק מחמת ספק ובשאר מועדות שהי' יודעין לא גזרו אטו ראש השנה. והוא הדין בראש השנה אם הי' נודע לרחוקים על ידי הרבה שלוחים שהניחו עירוב אפשר לא הי' עושין רק יום א'. על כן סבירא ליה לבעל המאור דגם אנחנו שיודעין איננו מחויבין לעשות רק יום אחד:
כ
ולהרי"ף יש לומר נהי דבשאר מועדות לא גזרו אטו ראש השנה דמשום ראש השנה לחוד לא נקלקל כולהו מועדות [ועוד דבשביל שלא נעשה שאר מועדות שני ימים דחשבינן לאלול ואדר חסרים על ידי ידיעת השלוחים לא נניח מלעשות ראש השנה שני ימים דאפילו אלול חסר זימנין דבאו עדים מן המנחה ולמעלה וגם השני קודש]. מכל מקום בראש השנה גופי' אם לפעמים נודע לרחוקים הי' צריכין לעשות שני ימים. ועל כן גם אנחנו שיודעין צריכין לעשות שני ימים:
כא
ויש לעיין לשיטת הרי"ף דבזמן שהי' מקדשין על פי הראי' אם נודע לרחוקים [מהלך יום אחד] קביעות החודש דצריכין לעשות שני ימים משום גזירה אטו שאר שנים. אם הי' עושים את יום שני ספק שמא החודש מעובר. או עושים אותו ספק שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה [וראשון קודש לחשבון המועדות] ושני מדרבנן:
כב
ונראה דלא הי' עושין אותו ספק מעובר. דאם כן יהי' תרתי דסתרי עם יום טוב של סוכות. דבסוכות לא יעשו ספק מעובר שלא יעשו יום טוב שני משום ספק מעובר וכנ"ל בישוב דברי הרי"ף. והא לא יתחדש ידיעה עד סוכות שגם עכשיו יודעין שאין החודש מעובר. וטוב לנו לעשות הגזירה רק שיעשו ספק שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה. שבזה לא יהי' סתירה ביום טוב של סוכות. דבזה אין סוכות אלא יום א' דראשון קודש לחשבון המועדות וכנ"ל שיטת הרי"ף ורש"י ורמב"ם ודו"ק. אבל בזמן המקדש שאין מקבלין עדות לאחר המנחה ואם באו עדים לאחר המנחה יום שני עיקר לחשבון המועדות. ולא משכחת יום טוב שני קודש אלא אם כן החודש מעובר. על כורחין לעשות הגזירה שיעשו יום טוב שני משום ספק מעובר. כג) ובזה יתיישב קושיית התוספות ריש פרק יום טוב של ראש השנה וריש פרק לולב וערבה. שהקשו מאי שנא לולב שבזמן המקדש נוטלין אותו בכל מקום. ואילו שופר אין תוקעין אלא במקדש ולא במדינה אפילו בירושלים שהי' יודעין בקביעות החודש. ועוד מאי שנא לולב שבזמן החורבן אין נוטלין אותו בשום מקום. ואילו שופר תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. ועוד צירוף שני הקושיות דבזמן המקדש חמור לולב משופר שדוחה שבת בכל מקום מה שאין כן שופר אינו דוחה אלא במקדש ולאחר החורבן נהפוך הוא דשופר חמור שתוקעין בכל מקום שיש בו בית דין ואילו לולב אינו דוחה בשום מקום ע"כ:
כד
ונראה ליישב. דהנה לכאורה שופר בזמן המקדש דומה ללולב בלאחר החורבן דאפילו בארץ ישראל שיודעין בקביעות החודש אינו נדחה כיון דאנן לא ידעינן בקביעא דירחא אינהו נמי לא דחי. הוא הדין שופר אפילו בזמן המקדש. כיון דבכל ארץ ישראל אינו דוחה שאין יודעין בקביעות החודש. אפילו בירושלים נמי אינו דוחה [רק במקדש דאין שבות במקדש ולא מיקרי דחוי]:
כה
אך רש"י פירש בסוכה (דף מ"ד.) בהא דכיון דאינהו לא דחי אנן נמי לא דחינן שלא יהיו ישראל אגודות אגודות. ולכאורה אינו מובן דבני חוץ לארץ אילו ידעו בקביעת החודש יקחו בשבת. אנן נמי דידעינן נקח בשבת. אך הדבר נכון דכבר ביארנו דאפילו בא אחד במקום שאין השלוחין מגיעין ואמר קדשו בית דין את החודש מכל מקום חייבין לעשות שני ימים גזירה אטו שאר שנים כמו שכתב הטורי אבן פרק אין מכירין. וכיון דאינהו לא דחי אפילו יודעים גם אנחנו בני ארץ ישראל שיודעים לא דחינן:
כו
והנה כל זה הוא בלולב אבל ראש השנה דרק מספק שמא באו עדים מן המנחה עושים שני ימים הרחוקים שנתוודע להם. ואז הראשון ודאי ראש השנה רק שהשני גם כן ראש השנה מדרבנן ואם כן הוה לי' ראשון ודאי אף לרחוקים מהלך יום א' שנתוודע להם. ולא שייך לומר כיון דאינהו לא דחי דאינהו דלא דחו רק כשאינם יודעים. אבל אם ידעו יהי' להם ודאי ראש השנה וידחה שבת. דאף דנחשב כספק שמא באו עדים אחר המנחה. הלא אף אם באו אחר המנחה הראשון ודאי ועיקר לחשבון המועדות על כן לא שייך בזה כיון דאינהו לא דחי, והא פשיטא דלא שייך לומר כיון דאינהו בני חוץ לארץ לא דחו דהם רק מספק אין דוחין דבהם לא משכחת כלל שיתוודע להם ולא גזרו בהם כלל. רק הקרובים לירושלים מהלך יום אחד או שנים דבהם משכחת לה שיתוודע להם על ידי אותם שהניחו עירוב. ואותם לא יעשו יום טוב של ראש השנה מחמת ספק מעובר דהוה תרתי דסתרי כנ"ל. רק מחשש שמא באו לאחר המנחה. וחשש זה אינו מגרע ודאי של יום ראשון וכנ"ל. על כן תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין שיודעין בקביעות החודש. ודוקא לולב דבמקום שאין השלוחין מגיעין ואם יבא אחד בגמלא פרחא ויאמר שקידשו בית דין החודש יעשו שני ימים ולא ידחו שבת. על כן גם בני ארץ ישראל אינן דוחין. וכל זה לאחר החורבן שתיקן ריב"ז שיקבלו עדות כל היום. אבל בזמן המקדש דלא משכחת לה יום טוב שני אלא אם כן החודש מעובר ועל כן הרחוקים מהלך יום א' או שנים שיתוודע להם עושין יו"ט שני מחשש שהחודש מעובר ולא ידחו שבת. לדידן בני ירושלים נמי אינו דוחה. ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח:
כז)ומה שאנו תוקעין רק בפני בית דין דאימת בית דין עליהם. היינו דאף דודאי לולב דוחה שבת וכן שופר. מכל מקום כל מה שיכולים חכמים לתקן שלא ידחה שופר ולא יהי' שייך כל כך גזירה דשמא יעבירנו הי' מתקנים. ודוקא לולב דדוחה אף במקום שאין בית דין שהרי יודעים בכל מקום קביעות החודש. לא הי' אפשר להם לתקן שיקחו רק בפני בית דין. אבל שופר דאין יודעים קביעות החודש אלא בבית דין תיקנו שיקחו רק בפני ב"ד. והא קמן שאין זה הטעם שתוקעין. בכל מקום שיש בית דין משום דאימת בית דין עליהם. דאם כן למה תוקעין רק בב"ד שקידשו החודש אלא ודאי עיקר הטעם משום דבמקום ב"ד יודעים בקביעות החודש. אלא שתיקנו כל מה דאפשר לתקן וכמו שכתבתי ודו"ק היטב: