אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תיט
א
שם מדלין בדלי טמא והוא טהור. פירש רש"י ולא דמי למטביל כלי על גבי מימיו דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי. והרשב"א הקשה על זה מהא דנדה מערמת וטובלת בבגדי' אף דכל עצמו לא בא אלא לטהר בין אדם בין בגדים:
ב
והנה לכאורה לא קשה מידי. דבמטביל כלי על גבי מימיו ניכר שמתכוין לטהר הכלי. דאף שהכלי לא נטמא. הרי המים טמאו הכלי ואם לא יטהר הכלי יחזור הכלי ויטמא המים. ועל כרחין לטהר הכלי מתכוין. אבל בנדה שטובלת בבגדי'. אין ניכר שמתכוונת לטהר הבגדים. דאף שעל ידי טומאת הבגדים תחזור ותטמא. הרי לא יהי' רק ולד הטומאה ואפשר שטובלת עצמה שלא תהי' אב הטומאה. מה שאין כן במטביל כלי על גבי מימיו. דמתחילה הי' המים ראשון והכלי יחזור ויטמא המים להיות ראשון דכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחילה. ועוד דבנדה יש לומר שלבעלה היא טובלת ולא לטהרות ואין צריך לטהרת הבגדים כלל:
ג
אך כוונת הרשב"א בקושייתו דבמטביל כלי על גבי מימיו מי יודע שהכלי נטמא. ואף שעל כרחין נטמא מחמת המים הרי לא נעשה רק ולד הטומאה ומותר לטובלו ביום טוב. דבמשיק המים בכלי עץ תירצו התוס' והרשב"א דאסור לעשות הכלי לכתחילה ולד הטומאה כדי לטובלו ביום טוב. אבל במטביל כלי על גבי מימיו. שפיר יש לומר מי יודע שהכלי נטמא. ואי מחמת המים. הרי לא נעשה הכלי רק ולד הטומאה. ואף שאסור לטמאו לכתחילה. אימא שנטמא המים בתוך הכלי וממילא נטמא הכלי. כן נראה לפרש קושיית הרשב"א:
ד
ולפי עניות דעתי נראה ליישב. דהנה הא דולד הטומאה מותר להטביל ביום טוב משמע הא בשבת אסור. וכן משמע ברמב"ם שלא הביא דין ולד הטומאה בהלכות שבת רק בהלכות יום טוב. וכן כתבו התוס' והרשב"א להדיא דבשבת אף הנטמא בולד הטומאה אסור להטביל. ועל כורחין גם ולד הטומאה מקרי מתקן קצת, וביום טוב אמאי מותר. ואף לפי מה שכתבתי לעיל סי' הקודם בדעת הרמב"ם דביום טוב אין אסור הטבילה משום מתקן. הלא נתבאר שם הטעם משום שטובלו לצורך תרומה וקדשים ולא נגמר הטהרה רק בהערב שמש לאחר יום טוב. אבל בולד הטומאה הא לא בעי הערב שמש כמו שכתב הרמב"ם פרק ט' מהלכות אבות הטומאה סוף הלכה א'. וכן דעת רש"י ותוס' דשמעתין. ואם כן נטמא בולד הטומאה מאי טעמא מותר ביום טוב:
ה
והנראה לי בזה על פי מה שנראה לי בטעם מטביל כלי על גבי מימיו לרבנן שמותר ביום טוב ולא בשבת. דכמו כלי שנטמא ביום טוב מותר להטבילו ביום טוב משום דהוי מכשירין שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב. כמו כן מותר להטבילו על גבי מימיו אפילו הי' אפשר מערב יום טוב משום דהוי גוף אוכל נפש. דעל ידי טהרת הכלי נטהר המים תיכף. ואם לא הי' נטהר הכלי לא הי' מועיל השקה למים. שהכלי יחזור ויטמא אותו כשיוציאו הכלי עם המים [ועיין מה שכתבתי לעיל בשמעתתא דמתוך סימן ת"ט אות י"ב שיטת יש מפרשים] ואין לדמותו למתקן כלי להשתמש בו אחר כך [ואין לפקפק דטהרת הכלי בעודו במקוה ואז לא הי' מטמא את המים אף לא יטהר הכלי רק לאחר שיוציאוהו. ודומה למכשירין כמו סכין לחתוך בו אחר התיקון. ליתא דאף אם תמצא לומר כן. הלא טבילת הכלי אינו מועיל רק לאחר שהוציאוהו דאז נטהר כמו שכתב הכ"מ סוף פרק ואו מהלכות אבות הטומאה] אבל בשבת דאין היתר אוכל נפש אסור:
ו
ואין להקשות דמי יודע שנטמא הכלי. דעל כורחך הא נטמא מחמת המים להיות ולד הטומאה. נמצא דביום טוב הותר מחמת אוכל נפש להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה במטביל כלי על גבי מימיו דלעולם הוא לא פחות מולד הטומאה. אבל כלי שנטמא באב הטומאה לא הותר מעולם אף במטביל כלי על גבי מימיו. דלגבי זה שייך לומר מי יודע שהכלי נטמא. ומחמת המים לא נעשה אב הטומאה אבל בכלי שנטמא באב הטומאה אין להתיר משום מי יודע שמא נטמא בולד הטומאה כיון שבאמת לא נטמא בולד הטומאה רק באב] ובזה מיושב טעם כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב. דלגבי ולד הטומאה אמרינן מתוך שהותר בהטבלת כלי על גבי מימיו. מה שאין כן באב הטומאה שלא הותר מעולם:
ז
ובזה מיושב קושיית התוס' במתני' דושווין שמשיקין בכלי אבן למאן דמוקי מתני' ביום טוב אף בכלי עץ לשתרי דנטמא בולד הטומאה מטבילין ביום טוב, ולפי מה שכתבתי ניחא דלמאן דמוקי מתני' ביום טוב ואסור להטביל כלי על גבי מימיו ביום טוב באמת אף בולד הטומאה אין מטבילין, דכל ההתירא דולד הטומאה מתוך שהותר בכלי על גבי מימיו, מה שאין כן למתני' דאסור להטביל כלי על גבי מימיו. והא דולד הטומאה מותר להטביל ביום טוב הוא למה דקיימא לן כרבנן דמותר להטביל כלי על גבי מימיו ביום טוב כמו שכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות יום טוב:
ח
ובזה מיושב קושיית הרשב"א על רש"י במטביל על גבי מימיו לשתרי כמו מערמת וטובלת בבגדיה. דהכא לא אפשר. כיון דעל כורחין טמאו המים את הכלי להיות ולד הטומאה. ועל כן מכוין לטהר הכלי שלא יחזור ויטמא את המים. ומאן דאסר להטביל כלי על גבי מימיו. הא סבירא לי' דאפילו ולד הטומאה אסור כנ"ל:
ט
ובזה מיושב הירושלמי שהביאו התוס' ריש פרק חומר בקודש נפלו כליו לבור מערים עליהם ומטבילן, פליגו בי' אמוראי חד אמר בנטמא באב הטומאה וחד אמר בולד הטומאה. מותיב מאן דאמר בולד הטומאה למאן דאמר באב הטומאה הא מטביל לחול. פירוש בולד הטומאה ניחא דלא בעי הערב שמש. ומשני ברוצה להשתמש בו חולין דלא בעי הערב שמש. והנה מבואר דלמאן דאמר בולד הטומאה. בלא הערמה אפילו בולד הטומאה אסור. ומתוספות שם מבואר דאף למ"ד באב הטומאה מודה דולד בלא הערמה אסור. דבהא לא פליגו [ומאן דאמר בולד הטומאה ס"ל באב הטומאה אפילו על ידי הערמה אסור. ומשום דמכין לחול דעיקר טבילה אינו לחולין]. וכתבו שם התוספות דשמעתא דביצה דאין מטבילין כלי שנטמא באב הטומאה ומטבילין כלי שנטמא בולד הטומאה על ידי הערמה איירי. דבלא הערמה אף ולד אין מטבילין. ומאן דאמר אפילו באב הטומאה מהני הערמה. מוקי הא דביצה בכהן אוכל תרומה דלחול הוא מטביל ואסור:
י
והנה הדבר ברור דזה אינו עולה על פי תלמודא דידן. דאם כן מה מקשה הש"ס נגזור דולד הטומאה אטו דאב הטומאה. כיון דעל ידי הערמה מיירי. ודאב הטומאה גופי' אינו אסור משום גזירה דרבה. רק משום דלחול הוא מטביל. ואם כן נגזור בכל עושה מלאכה ליום טוב אטו אם עושה לחול. ואנן לא גזרינן הא אטו הא אלא בגזירה דרבה שמא יבא לידי מלאכה דאורייתא. אלא ודאי סבירא לי' לתלמודא דידן ולד הטומאה בלא הערמה מותר. וכן הוא בתוספות ורשב"א שהקשו במתניתין דושווין שמשיקין בכלי אבן. דאפילו בכלי עץ לשתרי דהכלי בולד הטומאה נטמא. הנה מבואר דולד אפילו בלא הערמה מותר, וכן הוא בכל הפוסקים שרוצים להתיר טבילת כלים בזמן הזה משום דמדרבנן ודומה לולד [ואף בלא הערמה דבהערמה מתירין כל הפוסקים] ואף האוסרין אינו רק משום דחמיר דאינו ראוי להשתמש בו שום דבר כמו שכתב הרב המגיד פרק ד' מהלכות יום טוב:
יא
והנה נתבאר מחלוקת הבבלי והירושלמי דתלמוד בבלי סבירא להו ולד בלא הערמה מותר. וירושלמי סבירא לי' דוקא בהערמה. ואנן לא ידעינן מאי טעמייהו ובמאי קמיפלגי:
יב
ולפי מה שכתבתי מובן היטב. דתלמודא דידן סבירא להו להתיר בולד מתוך שהותר לצורך אוכל נפש בהטבלת הכלי על גבי מימיו. דידוע על כל פנים שהכלי נטמא בולד מחמת המים. אבל דאב הטומאה לא הותר. דמי יודע שהכלי נטמא ואימר להשקות מים מתכוין. ואף שממילא נטמא מחמת המים אינו אלא ולד הטומאה. נמצא דאב הטומאה לא הותר כלל ומתקן כלי הוא משום לתא דמלאכת מכה בפטיש דאינו באוכל נפש. והתינח לפי תלמודא דידן וכל הפוסקים דמלאכת מכה בפטיש אינו רק בבנין ותפירת בגדים ותיקון כלים. דלא כלבוש בקולייס האספנין שכתב דאסור להדיחו אפילו בצונן ומפרש הדחתו גמר מלאכתו משום מכה בפטיש. ודבריו במחילת כבוד תורתו הרמה הם היפוך כל הפוסקים. אבל בירושלמי פרק כלל גדול מפורש דגם באוכלין יש בו משום מכה בפטיש. הדין דשחיק תומא כד מפרך ברשיא משום דש כד, מברר כו' כד שחיק כו' כד יהיב משקין משום לש גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש [עיין שם עוד בכמה אופנים] ופשוט דביום טוב מותר לכתחילה דהוא מלאכת אוכל נפש כמו בישול. ואם כן בכל מתקן כלי איכא מתוך. כיון דאינו אלא משום מכה בפטיש דהותר ביום טוב. ועל כורחך דאף על פי כן גזרו חכמים. או אפשר כדעת הפוסקים דלא אמרי' מתוך במכשירין. ואם כן גם ולד הטומאה אסור. ואין היתר רק על ידי הערמה. אבל לדידן שפיר מותר ולד ביום טוב בלא הערמה. ויפה עשו כל הפוסקים שלא הביאו כלל הירושלמי ההוא:
יג
והנה להרמב"ם שיטה אחרת בדינים אלו דלא כרש"י שמחלק בין מדלין בדלי דמותר בין מטביל כלי על גבי מימיו דאסור. והרשב"א הקשה מנדה מערמת וטובלת בבגדי'. והרמב"ם אינו מחלק בכל אלה. והביא התירא דמדלין בדלי וכן התירא דנדה מערמת רק בהלכות יום טוב ולא בהלכות שבת. מבואר דבשבת אסורין כל אלה. דאם לא כן הי' כותב ההיתר בשבת וממילא הי' נשמע דיום טוב. ולשיטתו לא קשה כלל קושיית רש"י וקושיית רשב"א. דביום טוב פסק באמת כחכמים גם הטבלת כלי על גבי מימיו מותר. ובשבת דאסר הטבלת כלי על גבי מימיו. הא אסר גם מדלין בדלי והערמת הנדה בבגדי':
יד
והנה הפוסקים הביאו התירא דמדלין בדלי בשבת ולא זכרו כלל שהרמב"ם אוסר. ולפי מה שכתבתי ניחא דהרמב"ם לטעמי' לא הונח לו בהתירוץ שכתבנו דבמטביל כלי על גבי מימיו שנזכר שלטבילת כלי מתכוין שנטמא מחמת המים. ואם לא יטהר הכלי. הרי יחזור ויטמא המים להיות תחילה]. והרמב"ם הא סבירא לי' דאין משקין מטמאין כלי רק אם נטמאו מחמת המשקין באב הטומאה אז מטמאין הכלי כמפורש בדבריו פרק י"ז מהלכות אבות הטומאה הלכה ב'. ואם כן במשקין שנטמאו בידים או באדם שאכל אוכלין ומשקין טמאים יהי' מותר להטביל הכלי על גבי'. דמי יודע שהכלי נטמא והמים לא טמאו אותו. ואף על פי כן אסור להטביל כלי על גבי מימיו בשבת. מזה למד דגם מדלין בדלי ונדה מערמת אינו בשבת:
טו
והנה בהא דהרמב"ם פרק ו' מהלכות אבות הטומאה השיג עליו הראב"ד מגמרא מפורשת דפרק אלו דברים והכסף משנה בשם הר"י קורקוס נדחק מאוד ליישב הרמב"ם שסמך על הירושלמי וסוף דבריו וכיון דמדרבנן אזלינן לקולא. ולפי דבריו גם הרמב"ם לא פשיטא לי' דין זה. ולהלכה ודאי נקטינן כהראב"ד כפשט הגמרא דידן. על כן יפה עשו הפוסקים שהשמיטו דעת הרמב"ם ז"ל דמדלין בדלי אסור בשבת: