אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שפט
עוד להרה"ג הנ"ל. א) אשר ביקש לבאר לו דבריי הראשונים. ודאי בדבר הנעשה מאלי' כמו המעמיד קדירה על גבי אש ומתבשל חייב. וכן הנותן שאור על גבי עיסה והחמיצה במנחות דף נ"ו: אך מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש באשו כיון שהרוח מוליכו הלאה. ומהרש"א סנהדרין (דף ע"ז) דאפילו אש שהלכה מעצמה בלא רוח פטר ריש לקיש ממיתה כל שלא הצית בגופו של עבד. וצריך לומר החילוק שבינו לבין מבשל והניח שאור על גבי עיסה וחימצה. משום דלא עשה מעשה בגופו שהאש הולך הלאה. ומסקנא כר"י מדכתיב כי תצא וגו' המבעיר לומר לך אשו משום חציו. ולא גלי קרא רק בממון:
ב
ודעת הר"ן דוקא ממון. ולא גמרינן מיתה מינה. דמה לממון שכן עשה בו שוגג כמזיד אונס כרצון. ועל כן שבת נמי מהאי טעמא לא גמרינן מינה. אך משום דניחא לי' ומלאכת מחשבת אסרה תורה יש קל וחומר מזורה ורוח מסייעתו דפטור בממון וחייב בשבת משום מלאכת מחשבת אשו דחייב בממון כל שכן דחייב בשבת משום מלאכת מחשבת. אך תלוי בפירושים. הרא"ש ומשמעות רש"י דלרא"ש אין חייב בזורה רק משום דכל מלאכתו בכך. נמצא באשו ממש הואיל וכל מלאכת הבערה שמסדר מערכת עצים ומדליק במקום אחד והולך ודולק וכן אנן בתמיד. ודאי חייב. אך בתולדות כגון הלוקח נר למקום שהרוח שולט או באש שהלך על ידי רוח הדבר תלוי בפירוש הרא"ש ופי' רש"י. דלהרא"ש שפי' בזורה משום דכך דרך מלאכתו הכא פטור. ולרש"י משום דניחא לי' חייב. והנמוקי יוסף שהקשה מאשו משום חציו ולא הזכיר מלאכת מחשבת משמע מדבריו דגמרינן שבת מממון:
ג
ואשר הוקשה לו מירושלמי במדליק גדיש דיש התראות מיתה בכל שיבולת ושיבולת ואף דמקלקל [כוונתו דלא הוי מלאכת מחשבת]. שתי תשובות בדבר. א' דהנה התוספות הקשו בשבת ופרק קמא דכתובות למה צריך בחובל ומבעיר צריך לגופה הא לא בעינן בהו מלאכת מחשבת הואיל ומקלקל חייב כדאיתא בכריתות. וטעם צריכה לגופה משום דבעינן מלאכת מחשבת כדאיתא בחגיגה. והניחו בתימה. אולם קושייתם הוא לפי שיטתם בפרק כלל גדול דלית מאן דפליג על שמואל בהא דפוטר נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר. וקשה מתינוקת. וצריכין לתירוץ הש"ס הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. אך להש"ס בכריתות דאביי ורבא פליגא אדשמואל לדידהו ליכא קושיא מתינוקת. ונוכל לומר דלית להו להאי סברא דהואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. [דהא לתרץ דשמואל איתמר] ומה דגלי רחמנא במילה והבערת בת כהן גלי. אבל שאר דברים שצריך משום דבעינן מלאכת מחשבת לא גלי. ועל כן כל הסוגיות דבעינן בחובל ומבעיר צריכה לגופה כאביי ורבא. וכן פסק הרמב"ם דנתכוין להדליק נר זה והדליק זה חייב. והוא כשיטת רש"י הנ"ל. ועל כן אף דמקלקל הוא חייב משום מלאכת מחשבת. הא חדא:
ד
ועוד שהרי קשה על הר"ן דסבירא לי' במיתה לא אמרינן אשו משום חציו מסוגיא דבבא קמא (דף ס"א:) בעבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו חייב. בשלמא לר' יוחנן דאמר אשו משום חציו ניחא. ולכאורה מאי ניחא הא מיתה לא מחייב. וצריך לומר דדמי לחייבי מיתות שוגגין דגמרינן מכה אדם ממכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו. והכי נמי מכה אדם לא חלקת בו לפוטרו מממון. והכי נמי גבי אשו מה מכה בהמה לא חלקת בין מכה בעצמו או על ידי אשו. אף מכה אדם על ידי אשו לא חלקת בו לפוטרו מממון. ואם כן שפיר קאמר הירושלמי שיש התראת מיתה בכל שיבולת ושיבולת. דמהני לענין קים לי' בדרבה מיני' כנ"ל. ואף דהירושלמי אמר לשון התריית מיתה. הלא בלאו הכי מפורש בירושלמי פרק במה מדליקין שהוא משום חייבי מיתות שוגגין הואיל ואם הי' צריך לכלבו חייב. השתא נמי חייב כתנא דבי חזקי'. על כן התריית מיתה לאו דוקא:
ה
ואשר הקשה על מה שכתבתי בטעם הרמ"א סימן תקי"ד כיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא הוי מלאכת מחשבת על כן אין איסור לדעת הר"ן. והבאתי ראי' לזה מהא דמקשה הש"ס מגרם מחיקה לגרם כיבוי. ולימא גרם כיבוי אסור משום מחשבת. ודחה כבודו על פי השלטי גבורים דלא חשיב מתכוין לכיבוי. וכתב בעצמו שהוא היפוך כל הפוסקים. אך באמת הלא הש"ג כתב דהוי פסיק רישי' והא כתבו התוספות בשבת וביומא דפסיק רישי' חשיב מלאכת מחשבת. ואכתי קשה מה ראי' ממחיקה לכיבוי ועל כרחך כמו שכתבתי:
ו
אשר הוקשה לו מהא דכתב המג"א דאסור לפרוס מצודה לצוד עכברים אף דהוי רק גורם שיצוד אחר כך וגורם על ידי בעל חי גרע טפי מגורם על ידי רוח שהוא בטבע. וצידת עכברים אין צריך לגופה. הנה ריש פרק שמונה שרצים כתבו תוס' להדיא דשמונה שרצים סתמן ניצודין לצורך עורן. ועכבר אחד משמונה שרצים. אך שינויא דחיקא לא משנינא לי'. דעינינו רואות בזמנים אלו אין צדין עכברים בבית לצורך עורן. אך דברי המג"א נובעים מהתוספות שבת (דף י"ז:) ד"ה אין פורסין ודבריהם צריכים לפנים שכתבו בהא דאין פורסין מצודות וכו' אלא כדי שיצודו מבעוד יום אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מכל מקום גזרו וכו' עד כאן דבריהם. משמע שאם מצויים שם חיות וידוע שיצוד חייב. וכן דעת הפרי מגדים. וקשה שהרי התוס' כתבו שם דיבור המתחיל אלא בהא דכדי שיצודו מבעוד יום שהקשו איך ידע מתי תבא חי' ויש לומר דבירושלמי מוקי לה בפורס בחורשין דמצוים שם חיותא והוי ודאי שתצוד מבעוד יום. וכל שכן שיחשב ודאי שתצוד בכל השבת. והב"מ נדחק אפי' ודאי תצוד פטור. והתוספות קושטא דמילתא אמרי. ואיני יודע מה זה קושטא דהא מיירי בפורס בחורשין ויודע שיצוד:
ז
אשר על כן נראה לי לפרש דברי התוספות דנהי דודאי תבוא שם חי' אחת ותיצוד. מכל מקום אינו בבירור איזה חי'. וחי' הניצודת לא הי' ברור שתצוד על כן פטור. אך לכאורה יש לדמותו למה שכתב הט"ז סי' שט"ז גבי דבורים דחשיב פסיק רישי' אף דבשעה שיפתח לנוטלן יברחו. אי אפשר שיברחו כולם ולפחות תצוד אחת הוי צידה. הכי נמי ממה נפשך תצוד אחת יחשב צידה. אך יש לומר דמכל מקום פטור מחטאת דאם יצוד שתי חיות יראה דחייב שני חטאות משום גופין מחולקין [דמשמע ריש פרק שמונה שרצים דעל מה שפטור על הריגתו פטור על צידתו. ואם כן החיוב משום שהוא בעל חי ואמרינן בי' גופים מחולקים ודו"ק כי קצרתי] וכל שחלוקים לחטאות אין מצטרפים לחטאת. אך לפי זה מכל מקום איסור תורה יש [ועל כן אסר הט"ז גבי דבורים. רק מחטאת פטור כיון דאין צידה באחת מיוחדת רק בצירוף כולם. וכיון שגופים מחולקים לא יצטרפו ודנין על כל אחת בפני עצמו ולא הוי צידה לחיוב חטאת. אבל איסור תורה יש] ואם כן מה הקשו התוספות לבית שמאי דפשוט כוונת הש"ס שם (דף י"ט) דלא גזרו בית שמאי בעגולי הגת רק משום דלית בהו איסור תורה. ח) אשר על כן נראה דמשונה מלאכת צידה משאר מלאכות הנעשות בזמן כמו המבשל ואופה שאם רדן מתנור קודם שנתבשלו ונאפו פטור. ואלו צידה אם העמיד מצודה באופן שבוודאי תצוד. חשוב צידה משעה שהעמיד. כמו שפטור על צידת עופות שבאין לכלובן לערב. משום דמעכשיו הוא ברשותו. וכל מלאכת צידה שתהי' ברשות האדם. וכיון שחשוב ברשותו נצודת היא. והכי נמי בהעמיד מצודה שבודאי תצוד מעכשיו הוא ברשותו וחשיב צידה מעכשיו, ואפי' הרס המצודה לא יועיל שכבר נתחייב. ועל כן שפיר הקשו התוספות ממה נפשך אם אזלת בתר צירוף החיות שממה נפשך אחת נצודת. הא זאת נעשה מערב שבת ולמה יאסור לבית שמאי. ואי בתר אותה חי' שניצודת לבסוף. ומשום דגופין מחולקים אין מצטרפין לחטאת כנ"ל. הא אותה חי' אינו ברי שתצוד ואתי שפיר:
ט
העולה מזה שאם העמיד מצודה וברי שיצוד חי' ידועה חייב חטאת ואם אינו ידוע איזו חי' יצוד פטור מחטאת. אך איסור תורה יש. וכן הוא מסברא שצידה שבמשכן ודאי הכי הוי. ואין סברא לומר שבמשכן הי' החי' באה בשעת צידה כמו שכתב הב"מ שבודאי לא הי' מדקדקין בכך. וכן כתב הרמב"ם פ"ו הלכה כ"ב במשסה כלב אחר צבי וברח הצבי ועמד בפניו והבהילו עד שתפסו הכלב הרי זה חייב. ואף על גב שניצוד ע"י בעל חי. וכל זה מפני שדרכו בכך. הכי נמי בפרס מצודה ובוודאי תצוד דמלאכה הוא משום שדרכה בכך. אך באינו ידוע איזה חי' פטור מחטאת משום גופים מחולקים כנ"ל:
י
ועתה נשובה לדברי המג"א. בפורס מצודה לצוד עכברים שבבית. בוודאי יצוד אחת כיון שמצויין בבית. ואם כן למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב איסור תורה יש. ואף שפטור מחטאת משום גופין מחולקין. דכיון שדרכה בכך במשכן חייב משום מלאכת מחשבת. כמו זורה ורוח מסייעתו בקל וחומר מנזיקין. ואם כן בדאורייתא צריכין לחוש לדעת הרמב"ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אך אף למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולא מחייב משום מלאכת מחשבת. מכל מקום אסור ואינו מותר משום גרמא. דבצידה הוי מעשה ממש. דמשעה שפרס מצודה חשוב צידה כנ"ל:
יא
מה שהקשה על רמ"א, שגם בשעה שהרוח מנשב לא יאסר, אינו קושיא. שהרי נכבה תיכף. ומירושלמי ומצידה כבר נתיישב:
יב
מה שכתב לדחות הראי' שהבאתי מהא דמדמי הש"ס גרם כיבוי לגרם מחיקה שחלקו בין הפסק כלים למים. איני יודע מה זה. דסוף סוף אין קושיא כלל ממחיקה:
ידידו הדוש"ת הק' אברהם.