אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שפו
א) בתשו' שבות יעקב חלק א' סימן כ"ג נשאל בשחט עוף ביום טוב ולא הי' לו מרה ולא הי' בכבד טעם מר אם מותר לצלות הכבד כדי לטעום אחר הצלי' אולי יהי' בו טעם מר. והשיב דמותר. וראייתו מהא דעוף הנדרס ושהה מעת לעת שצריך בדיקה שמסקנת הש"ס בביצה (דף ל"ד.) שמותר לשוחטו על סמך שיבדקנו אחר כך. ואף שאפשר שימצא טרפה מותר לשחטו מספק הכא נמי מותר לצלותו מספק:
ב
והנה לפי מה שכתב בשאגת ארי' סימן ס"ד דהטעם דמותר לשחוט עוף הנדרס הוא משום שבדיקתו מדרבנן. ומן התורה לא חיישינן שיהי' מרוסק. אין ענין לנידון דידן. דמנא לן שעל פי רוב ימצא בו טעם מר לאחר הצלי' וזה פשוט. אך מלבד זה נראה לי דיש חילוק גדול בין נידון דידן בין הא דמותר לשחוט עוף הנדרס. ונבאר דברי תוספות ריש פסחים (דף ה') בד"ה לחלק דלמאן דאמר הבערה ללאו יצאת אין הבערה אסורה ביום טוב כיון שאין שם מלאכה עלי'. ותמוה דהא תחומין אינו מלאכה ואסור ביום טוב. ובתוספות שם (דף צ"ג) מבואר דלר' עקיבא גם ביום טוב דאורייתא. וכן משמע קצת בביצה (דף ל"ו:):
ג
ונראה לפרש דברי תוספות. דמלאכת אוכל נפש שהתירה תורה אין הענין שמה שאוכל לבסוף מתיר המלאכה. דאם כן לעולם הבישול וכדומה הוא מכשיר האכילה שאוכל אחר כך ויהי' אסור מחמת שאפשר מערב יום טוב. אך הענין משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והמלאכה הוא התיקון. וכשהתיקון הוא מה שיאכל ביום טוב נקרא מלאכת אוכל נפש ואפי' מכשירין שהתירה תורה לר' יהודה הוא גם כן משום דסוף התיקון הוא מה שיאכל ביום טוב נקרא גם כן מלאכת אוכל נפש. אבל הבערה למאן דאמר ללאו יצאתה ואינה מלאכה לא בעי מחשבת ותיקון. ואם כן הבערה היא האיסור. ובשביל שמכח זה יאכל אחר כך ביום טוב. יהי' ניתר איסור אתמהה. בשלמא במלאכה הרי האיסור משום התיקון. וכשהתיקון הוא האכילה ביום טוב נקראת מלאכת אוכל נפש. אבל הבערה את"ל שאינה מלאכה. צריך לומר שמה שמותר להבעיר אש ביום טוב הוא מדכתיב לא תבערו אש ביום השבת. ודרשו במכילתא אבל אתה מבעיר ביום טוב. ועיין בהה"מ ריש הלכות יום טוב. וא"כ אפילו שלא לצורך יום טוב יהי' מותר. ועל כן בתחומין באמת אסור אפילו לא הי' אפשר מערב יום טוב. כגון גוי שהביא דורון מחוץ לתחום אסור שמא יאמר לו להביא. ואף שאצל ישראל הוי לא אפשר מערב יום טוב. מ"מ אסור. והוא הטעם משום שאינו מלאכה ולא שייך בי' מחשבת:
ד
ובזה יתבאר משנה דריש פרק אלו דברים הרכבתו והבאתו כו' אינו דוחה את השבת. ר' אליעזר אומר דוחין. אמר ר' אליעזר קל וחומר מה שחיטה שהוא משום מלאכה דוחה את השבת. אלו שהן משום שבות אינו דין שדוחין את השבת. אמר ליה ר' יהושע יום טוב יוכיח שהתירו משום מלאכה ואסר בי' משום שבות. אמר ליה ר' אליעזר מה ראי' רשות למצוה ופירש רש"י יום טוב אסרו משום שבות שאסרו להביא מחוץ לתחום הואיל ואפשר לו למיעבד מאתמול ותמוה דהא אפילו א"א אסור כנ"ל. ועוד הקשו בתוס' שם (ס"ח:) דהא ר"א מתיר מכשירי אוכל נפש שאפשר מערב יום טוב בשבות. אך לפי מה שכתבתי א"ש. דהנה ר' אליעזר למד קל וחומר להתיר שבות אף שהרכבתו וכו' אפשר מערב שבת ואין זה גוף המצוה מכל מקום הואיל ששבות הוא. למד קל וחומר משחיטה שהיא מלאכה אף ששחיטה גוף המצוה. ועל זה השיב ר' יהושע מתחומין שאסור משום שאין מעשה אוכל נפש כיון שאין האיסור תלוי בתיקון [רק אם לעולם הי' מוכרח להביא מחוץ לתחום ביום טוב. ולא הי' אפשר לאכול בלא זה הי' ההבאה מחוץ לתחום נחשב מכלל האכילה כמו שכתבו בתוספות ישנים כתובות (דף ל"א:) שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור בשעת הגבהה. הכא נמי אם לא הי' אפשר לאכול בלא ההבאה מחוץ לתחום ביו"ט הי' מתחיל האו"נ משעת ההבאה] אינו נקרא מלאכת אוכל נפש. מכל מקום נימא קל וחומר ממלאכה דאורייתא שהותרה ביו"ט. כל שכן שיהי' מותר דרבנן משום שמביא לאוכל נפש כמו שאמרת ללמוד קל וחומר להרכבתו אף שאינו גוף המצוה משחיטה שהיא גוף המצוה כיון שהרכבה דרבנן ושחיטה דאורייתא. והשתא לא קשה ממה שהתיר ר"א מכשירין שאפשר מערב יום טוב, דמכל מקום כיון שמחשבתו לאוכל נפש מלאכת אוכל נפש נקרא. כמבואר בתוס' שבת (ק"ו.) דמוציא מרה לחפור לקבור בו מת חשוב מלאכה שאין צריכה לגופה דלעולם דיינינן לענין מלאכת מחשבת סופה:
ה
נחזור לענינינו דאוכל נפש שהתירה תורה היינו שמחשבה היא אוכל נפש. ועתה נבוא לנידון דידן בטעם שמותר לשחוט עוף הנדרס. והשאגת אריה הקשה כשם שאסור לאכול שמא נתרסקו. כמו כן יאסר המלאכה שמא טריפה ואסור לשוחטה. ונראה ליישב לפי מה שכתבו תוס' ב"ק סוף פרק המניח בהא דמקלקל דחובל ומבעיר חייב לר' שמעון. ומ"מ בעי צריך לגופה. ואיך אפשר במקלקל שיהי' צריך לגופה ותי' כגון שהבעיר באס"ה וסבור שיהי' מותר להנות ולפי האמת מקלקל הוא. הנה ידוע מה דבעי' שיהי' צריך לגופה הוא משום מלאכת מחשבת. הרי דנקראת מ"מ משום מחשבתו אף שהוא בטעות. הכא נמי כיון שחושב שמא יאכל ביום טוב נקרא משום זה מלאכת מחשבת. וממילא נקראת מלאכת אוכל נפש:
ו
ולפי זה יש לחלק בין לשחוט על ספק בין לצלות על ספק. דהנה חובל תולדה דשוחט. וכיון דבחובל תולדה דשוחט מקלקל חייב. כל שכן בשוחט עצמו. שלא יהי' טפל חמור מן העיקר. וכיון דבשוחט מקלקל חייב רק שיהי' צריך למלאכה [לר' שמעון צורך דגופו. ולהפוסקים כר"י במלאכה שאין צריך לגופה אפילו צורך דלאו גופו] וכיון שהוא חושב שצריך לו ביום טוב אף אם לפי האמת טריפה הוי משום צורך יום טוב מלאכת מחשבת וחשוב מלאכת אוכל נפש ואף שהוא מלאכה מצד שהיא מלאכה למכור לגוים וכדומה אם היא טריפה. מכל מקום כיון שהיא מאוכל נפש גם כן מותר כהא דביצה (דף י"ז.) דממלאה חביות מים אף שאין צריך אלא לקיתון אחד. אבל לצלות על ספק כיון דבצלי' מלאכת בישול מקלקל פטור. ובעי' מתקן דווקא. וכיון דאם הוא טריפה באמת מפאת צורך יום טוב לא הוי מתקן. ומשום צורך חול אם טריפה הא הוי מלאכה. ומחשבתו לצורך יום טוב לא מהני כלל לשוויי מלאכה. דמשום צורך חול לבד הוא מלאכה אפי' בלא מחשבתו לצורך יו"ט. ומפאת מחשבתו לצורך יום טוב לבד בלא התיקון לצורך חול לא הוי מלאכה. והרי מחשבתו לצורך יום טוב כמסייע שאין בו ממש ולא נקראת מלאכת אוכל נפש כלל. והתוס' פסקו דמקלקל חייב כר' שמעון. והכי רהטא סוגיא דכריתות דמתני' דתינוקות כר' שמעון. וכן היא לפי פי' הראשונים לבד מתוספות. דפלוגתא דמקלקל בחבורה תלוי בפלוגתא דמלאכה שאין צריכה לגופה, דלמאן דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור מקלקל בחבורה חייב וכיון דרוב פוסקים מלאכה שאין צריכה לגופה פטור מקלקל בחבורה חייב. ואין ראי' מרמב"ם שפסק מקלקל בחבורה פטור. שהוא לשיטתו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב. ורוב פוסקים חולקים עליו. ממילא לרוב פוסקים מקלקל בחבורה חייב. ואם כן יש לומר מהאי טעמא מותר לשחוט על ספק אבל לא לצלות:
ז
וראיה ברורה לזה מהא דכתבו תוספות חולין (דף פ"ד ע"ב) דשייך בטומטום לגזור על תקיעה שלו ביום טוב גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. דאי נקיבה היא הוי הוצאה שלא לצורך. הנה דאף שמספק שמא זכר אם לפי האמת נקיבה חשוב שלא לצורך. הכא נמי אם באמת טריפה הוי שלא לצורך רק מותר לשחוט על ספק כנ"ל: