אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שעו
א
הרמב"ם והרא"ש פסקו בלפני זמנו כר' יהודה וכתב הרב המגיד שכן דעת הגאונים. וכתב ראי' לשיטתם מסוגיא דפרק קמא. והראב"ד ובעל העיטור והרמב"ן בס' המצות ובעל המאור ור"ן פסקו כר"ש. והראי' מפרק קמא השיב עליו הרמב"ן בספר המצות ולשיטת הפוסקים כר"ש יש ארבע דיעות. דעת בעל המאור דמותר אפילו באכילה מה"ת. אלא שאסור לשהותו. דבכל שעה עובר בעשה דתשביתו, וליהנות בו אפי' מדרבנן אין איסור אלא דלכתחילה לא שרינן לי' ליהנות. אבל אם עבר וקידש מקודשת. ודיעה זו דחוי' היא בכל הפוסקים. וכן משמע בקידושין (דף נ"ו:) דמפיק כלאי הכרם דאסור בהנאה מדכתיב פן תקדש תוקד אש. הנה שמוכיח שאסור בהנאה מדחייב לשורפו. והוא הדין שנלמד מזה לחמץ שאסור באכילה. ומה שאין למדין ממנו לאסור גם בהנאה. נראה דהיינו טעמא. דמידי דאכילה יש לומר שצוותה התורה לבערו משום שעומד לאכילה. והוא אסור באכילה. אבל כלאי הכרם שאפילו קשין של כלאי הכרם אסורין, אם איתא דשרי בהנאה. הרי היתר גמור הם. ולא צוותה התורה לבער מן העולם מה שהוא היתר גמור, אלא ודאי דגם בהנאה אסור. אבל חמץ מידי דמאכל הוא. לא נוכל ללמוד מחיוב ביעור איסור הנאה. ותדע דתרומה טמאה ממונו הוא לקדש בו אשה. ואף על פי כן הוא מהנשרפין:
ב
דעת הראב"ד ובעל העיטור והרמב"ן. דלר"ש אסור באכילה דבר תורה. ובהנאה אסור מדרבנן. ועל כן כתב בעל העיטור הביאו הרא"ש פרק כל שעה סי' ב' דהמקדש בשעה ששית חוששין לקידושין. ונראה דהיינו טעמא משום דלאחר שש אסור באכילה ד"ת ובהנאה מדרבנן כנ"ל. ובשעה ששית אסור באכילה מדרבנן. אם כן הוה לי' הנאה תרי דרבנן וזה שכתב המחבר באבן העזר המקדש בשעה ששית בחמץ דרבנן מקודשת. בשעה ששית בחמץ דאורייתא. לאחר שש בחמץ דרבנן חוששין לקידושין ולכאורה הא לאחר שש בחמץ דרבנן דלא כמאן. דהכל מודים בחד דרבנן אינה מקודשת. אך המחבר חשש לדעת הסוברים לאחר שש אין אסור בהנאה רק מדרבנן. ועל כן בחמץ דרבנן הוה תרי דרבנן והוא הדין בשעה שישית כנ"ל:
ג
ובזה נראה ליישב תשובות רש"י שהביא הרא"ש פרק א' סי' ט'. לבטל בשעה ששית. והוא תימה דבגמרא אמרינן דבשעה ששית אינו ברשותו לבטל, אך לפי מה שכתבתי הביטול מועיל אליבא דר"ש דלדידי' הוה תרי דרבנן. וכשם שיכול לקדש. כמו כן יכול לבטל. דבגמרא יליף שאינו יכול ממה שאין חוששין לקידושין. אם כן ממילא כשחוששין לקידושין. או לשיטת המחבר דבתרי דרבנן מקודשת ודאי. [ובשעה ששית הוי רק ספק קידושין משום מקצת פוסקים פסקו כר' יהודה בלפני זמנו] יכול לבטל ועל כן כתב רש"י לבטל גם ביום משום פת ששייר לאכילתו. שיועיל על כל פנים אליבא דר' שמעון. הן אמת דלפי גירסת הספרים שלנו ריש פרק כל שעה אמר רב גידל אמר ר' יוחנן המקדש משש שעות ולמעלה ופרש"י בשעה ששית. והרי ר' יוחנן סובר כר' שמעון. אך גירסת הרא"ש שם אמר רב כמו בפרק קמא. ורב לטעמי' דפוסק כר' יהודה. וכן הא דהבודק צריך שיבטל רב אמר לה. ואליבי' משני הש"ס דבשעה ששית אינו יכול לבטל. אבל לר"ש הוה לי' בשעה ששית תרי דרבנן:
ד
דעת התוספות דלר"ש מותר בהנאה עד הלילה גם מדרבנן. [אלא שמדבריהם (דף ק"כ בסוף העמוד) מבואר דבלפני זמנו הלכה כר' יהודה]. ובאכילה אסור מדאורייתא. דתשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה. והר"ן במלחמות כתב בלשון אחר אין לך דבר שטעון השבתה ומותר באכילה. ונראה דנפקא מינה בחצי שיעור. לדעת הפוסקים דחצי שיעור אינו עובר בבל יראה ובעשה דתשביתו. דלהתוספות מותר באכילה. מאחר שאין איסור אכילתו רק שמבטל בזה מצוות תשביתו וחצי שיעור הא אין עליו חיוב השבתה. אבל להרמב"ן הראי' מדטעון השבתה. שמע מינה שאסור באכילה. אבל אין איסור אכילתו משום חיוב השבתה ואף חצי שיעור אסור באכילה. כמו כל מאכלות אסורות וכמו כלאי הכרם. דנפקא איסור הנאה שלו מפן תוקד אש. וכי סלקא אדעתא דחצי שיעור כלאי הכרם [להפוסקים דבעשה אין חיוב בחצי שיעור] מותר בהנאה וזה פשוט:
ה
שיטת הר"ן בפרק קמא דאפילו לר' שמעון מחצות ולמעלה אסור בהנאה מן התורה ולא כתב הטעם. והראה מקום לחידושיו אשר לא זכינו אליהם. ומצד הסברא קשה להבין שאם מחיוב השבתה נלמוד איסור הנאה נאמר תרומה טמאה יוכיח שבשריפה ומותר בהנאה). מיהו לאותו צד שכתבתי בהגה"ה בדעת התוספות דכדרך הנאתו אסור מן התורה. על כורחין צריך לומר תרומה טמאה גזירת הכתוב ובסתמא כל היכי שמחויב בהשבתה אסור בהנאה כמו כלאי הכרם. דנפיק איסור הנאה מפן תוקד אש. ובמקום אחר כתבתי דכמו המסיק בעצי אשירה עובר בלא תביא תועבה אל ביתך. הכי נמי הנהנה מחמץ עובר בעשה דתשביתו שאור מבתיכם. ואיך שיהי' קשה על חזקי' דאמר מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה. תיפוק לי' דאסור משום עשה דתשביתו. וביותר קשה לשיטת הרמב"ם דעל הנאה ליכא מלקות. ולאיסורא הא נפיק מעשה דתשביתו. וצריך לומר דחזקי' בחמץ של נכרים. או באין לו חמץ רק חצי שיעור דאינו עובר בעשה דתשביתו):
ו
עוד נראה לי בישוב שיטת הר"ן על פי דברי התוספות ביצה (דף כ"ז:) בהא דחלה שנטמאת אינה נותנה לפני כלבו משום דמצוותה בשריפה והנה כרשיני תרומה שנטמאו מותר להאכילם לבהמות כדמפורש פרק ב' דמעשר שני משנה ד'. וקשה הא מחויב בשריפה. וצריך לומר משום שעומדים לבהמות ולבהמות מותר להאכילם בטומאה. שוב אין טעון שריפה ואף דשם מאכל אדם עליהם שראוי לאדם על ידי הדחק. דאי לאו הכי לא הי' חל עליהם שם תרומה. מכל מקום כיון שעומדים לבהמה ומותר לבהמה אינו טעון שריפה. והנה בפסחים (דף מ"ה:) הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה נשרפת עם הטומאה בפסח. וכתב הרי"ף הא אם נפסלה מלאכול לכלב אינו טעון שריפה. ומבואר דכל זמן שראוי לכלב טעון שריפה. והנה בתוך זמנו דאסור בהנאה ואסור ליתן אפילו לבהמתו. ניחא דטעון שריפה שאינו ראוי' למה שהם עומדים. אבל לפני זמנו להפוסקים כר"ש יש לומר דמדאורייתא אין טעון שריפה וביעור כלל. שהרי עומד לבהמה ומותר לבהמה ודומיא דכרשיני תרומה מדמחייב בתרומה על כרחך שם אוכל אדם עליהם כנ"ל. ואף על פי כן כיון שעומדים לבהמה אין טעונים שריפה. הכי נמי בזה:
ז
אך נראה כיון דהשבתת שאור דלפני זמנו ותוך זמנו מחד קרא. דתשביתו שאור מבתיכם כתיב. וכשם בפסח שתוך זמנו גם הנפסל מלאכול לאדם בכלל. כן לפני זמנו. וזה יותר מהיקש. ואם כן מדחייבה רחמנא לבער חמץ שנפסל מלאכול לאדם לפני זמנו. שמע מינה שאסור בהנאה לפני זמנו. ומיושבין דברי הר"ן:
ח
והשתא לא קשה מדחזקי' דכל זמן שאין לנו לימוד שיהי' אסור בהנאה בתוך זמנו. אין לנו ללמוד מתשביתו שיהי' אסור בהנאה. שאם היינו אומרים שמותר בהנאה. באמת היינו אומרים שהנפסל מלאכול לאדם אין טעון ביעור. אך השתא דמוכח דבתוך הפסח אסור בהנאה ותשביתו דקרא אף בחמץ זה כתיב. וגם לפני זמנו בהשבתה. מוכח דגם לפני זמנו אסור בהנאה. וזה כפתור ופרח: