אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שסט
ב"ה אור ליום ועש"ק ויקהל תרמ"ט. שלום לכבוד ידידי הרב המאוה"ג איש יקר רוח מו"ה יהודה נ"י האבד"ק טשעכענאווצע:
א
דבר הרחיים של מים עם וואלצין עם לעוואטארין באמת המיחוש עליהם כמו על רחיים של קיטור. אולם גם הרחיים של קיטור הי' בימי הגדולים אשר לפנינו גם בימי אדמו"ר הגאון זצללה"ה. ושתקו ולא מיחו. ואיך נאסור אותם באמת כי אנכי נמנעתי מכמה וכמה שנים להכשיר אותם מחמת דברי קרבן נתנאל. האומנם כי גם על הרחיים של מים או של רוח. יש בדפנות מלא עיסה. ואין חילוק רק ברב שהיות הקמח בתוך הזיעה. ועל אשר יפול מן העיסה תוך הקמח הוא חשש רחוק. כי עינינו רואות שלא נמצא עיסה כלל. גם בתוך הקאסקע:
ב
ומה שנמנעתי מלהכשירם. היות כי הרא"ה בשם הרמב"ן הביאו הר"ן פ' כל שעה. בקמח שירד לתוכו דלף אפי' כל היום כשר. והוא דעביד טיף טיף. כ' הרמב"ן דמה שנפל לתוכו מים לעולם אסור רק בלא עביד טיף טיף כולו אסור משום ששואב ליחות. אבל בעביד טיף טיף אינו מניחו למה שאינו לח לשאוב כלל. וכ' הר"ן דאינו מחוור וכן כתב הט"ז דאנן לא קיימא לן כסברא דשואב ליחות. ויש לפרש דלעולם מודה הר"ן שאם הי' שואב ליחות אף שלא נראה לח ממש הי' מחמיץ רק שאינו שואב ליחות. ולפי זה הקמח שבתוך הצינורות שמלאים זיעה. ודאי שואבים ליחות ועיני ראו בהדסים היבשים אשר מעמידים אותם בכלי שיש בו מעט מים בשולי' והחביות מכוסה ההדסים נעשים רטובים. ונוכל להעמיד אותם זמן רב שהעלין נשארו רטובים וחדשים כמו בעת תלישתן מאילן. והוא מחמת שהאידים יוצאים מהמים ואין להם מקום לצאת נכנסין בתוך נקבי הטבע של ההדס ונשאר לח. וכן שכן שהזיעה נכנס בתוך תוכו של הקמח. וכיון שלמדנו מרמב"ן שעל ידי ששואב ליחות הוא מחמיץ רק אנן לא סבירי לן כותי'. ויש לפרש משום דסבירא לן שאינו שואב. אבל אם הוא בתוך צינורות מלאים זיעה אשר מסתבר ששואב והקרבן נתנאל כ' שהוא מים. הרי יש חשש על כל הקמח:
ג
הגם שבכל רחיים כן כנ"ל. אך על כל פנים אין הקמח משתהה בתוך הזיעה שתיכף יוצא ויש לומר שבזמן מיעוט אינו שואב הליחות אבל בצינורות הרבה פעמים נסתמים הצינורות ונתעכב ההילוך וצריכים לעשות פעולה להקיש על הצינורות שתשוב הסולת להלוך כבתחילה. והוא משתהה בתוך הזיעה. מיהו בדיעבד י"ל אחזוקי איסורא לומר שנשתהה לא מחזקינין. אך לכתחילה לעניות דעתי אין להכניס עצמו בזה:
ד
אך דבר כלי האריגה לא שמעתי שמקילין בזה כלל. הגם שיש מקום לומר ולהקל מחמת שאין רוחצין החטים ברחיים כזאת. והמחבר כ' להדיא בטעם ניקור הרחיים משום שפעמים טחנו בה תבואה לתיתה. משמע דרק משום זה. אבל משום חטים מצומחים אין חשש. והטעם בזה ברור. דהא מדינא לוקח קמח מן השוק בשעת הדחק. והרי גוף הקמח מוכשר בשעת הדחק. ואיך נצטרך להכשיר הרחיים מחשש שמא נתעכב מקמח הזה רק משום לתיתה דמבואר במג"א סק"ח דבמדינתינו אסור לקנות הקמח. הנה דחוששין ללתיתה בדיעבד. אבל משום חטים מצומחים יש לומר כמו שכתב הרשב"א במשמרת הבית על הקו' איך הגעילו כלי מדין למאן דאמר מין במינו לא בטיל. נחוש שמא בישלו בהם במים שנתנסכו לעבודה זרה. ולא בטל במי הגעלה דהוי מין במינו וחוזר ובולע מן המים. וכ' על זה הרשב"א מה זו קושיא סתם מימיהם מותרים. ולשמא נתבשלו בו במים שנתנסכו לעבודה זרה נחוש אתמהה. הכי נמי יש קל וחומר הזה כנ"ל. מכל מקום לא שמעתי להקל בכלי אריגה כלל:
הק' אברהם: