אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שסא
תשובה לקעניגסבורג. בדבר הדבש שבא מאמעריקע אם מותר לעשות ממנו יין שרף לפסח:
תשובה. הנה לא ביאר במכתבו באיזה דבש מיירי אם בדבש המעורב עם השעוה. או בדבש הבא בחביות. או בכלים קטנים. ואשיב על שניהם:
א
הנה במעורב עם השעוה הדבר פשוט להתיר המשקה על כל פנים. אך בבא בחביות סתם. המג"א התיר המשקה. אולם דבריו סתומים דאפשר מיירי במעורב עם השעוה. והרב בשלחן ערוך התיר אף בכלים קטנים המשקה. דמסתמא לא חיישי' שנתערב בפחות מס' ונתבטל קודם הפסח:
ב)הן אמת דאיכא לעיוני בהא מילתא לפי דברי הרשב"א המובא בשלחן ערוך יורה דעה סימן קל"ד ע"ש בבית יוסף. דדבר שדרכו לתת לתוכו אין להתיר משום ביטול. והביא ראי' מכבשים שדרכו לתת לתוכו יין דלא מהני טעימת קפילא. אולם רוב פוסקים חולקים דהראי' שהביא מגבינה שאסרוה משום קיבת נבילה מבואר בפוסקים להיפוך דהטעם רק משום מעמיד לא בטיל. שוב ראיתי בפתחי תשובה בשם נודע ביהודה מהדורא תנינא גם כן דרוב פוסקים חולקים ואיננו תח"י לעיין בו:
ג
ויש ללמוד היתר אף להרשב"א. דמבואר בלשונו דהוא רק דרבנן דגזרו כיון דדרכו לתת לתוכו ואם כן הוי ספיקא דרבנן. ואף דבאורח חיים סי' תס"ז סעיף ז' מחלוקת המחבר עם הרמ"א בספק איסור משהו ולדידן מחמירין נראה לפי עניות דעתי על פי מה שביארתי בחי' מחלוקתם. דהנה דעת הרמב"ם והרמב"ן בטעם איסור משהו דפסח משום דבר שיש לו מתירין ועל כן בספק מקילין. אף דסד"ר מחמירין בדבר שיש לו מתירין. מכל מקום בספק איסור משהו אין סברא להחמיר בדבר שיש לו מתירין שני חומרות. ודומה לזה כתבו הפוסקים בספק ספיקא בדרבנן דמותר אף בדבר שיש לו מתירין. זה טעם המחבר דהוא שיטת הרמב"ם עיין שם. והרמ"א לשיטתו דאיסור משהו משום חומרא דחמץ ואסור בלאו טעמא דדבר שיש לו מתירין על כן מחמירין בספק משום דבר שיש לו מתירין:
ד
ואף דבי"ד סי' ק"ב דחמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין משום דחוזר לאיסורו לשנה הבאה. זה לענין ביטול. דאם היינו אומרים דאינו בטל הי' חוזר לאיסורו לשנה הבאה. אף דבשנה הבאה יהי' מבוטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור לדידן. ליתא דאימת יתבטל קודם הפסח הוי היתר בהיתר. ובהגיע זמן איסורו לא יתבטל משום דבר שיש לו מתירין. על כן לא הוי דבר שיש לו מתירין ואסור רק משום חומרא דחמץ. ושפיר בטל משש שעות ולמעלה. דלא הוי חומרא דאינו בכרת ובבל יראה. אבל השתא דאמרי' דדבר שיש לו מתירין אינו מונע הביטול. שוב בספק אסור משום דבר שיש לו מתירין ואינו חוזר לאיסורו דבפסח הבא יהי' בטל ולא יצטרך לטעמא דסד"ר. והוא כפתור ופרח. המחבר לשיטתו והרמ"א לשיטתו ודו"ק. ואם כן בנדון דידן שנתבטל קודם הפסח ואף על פי כן יהי' אסור כדברי הרשב"א. ואף לשנה הבאה יאסור ולא הוי דבר שיש לו מתירין ומותר משום ספק דרבנן ואף הרמ"א מודה:
ה
ועוד נראה לפי עניות דעתי להתיר דהנה הר' יונה התיר נבילה שנתערב בדבש דטבע דבש שמהפך הדבר הניתן לתוכו להיות כמותו ובתר השתא אזלינן. והרז"ה אוסר במוסק. ולפי חילוק החק יעקב בין ההוא דבכורות בדם שנעכר דהכא כיון דדבש מותר חשוב משתנה לדבר המותר מה שאם כן למה דסלקא אדעתא כל חלב יאסר. אם כן יש לומר דאף הרז"ה דאוסר במוסק מודה בדבש אף שהרא"ש חוכך בדבר בדבש. דבתר מעיקרא אזלי'. מ"מ כיון דהשתא דבש איכא חזקה דהשתא שלא נתערב בו סולת כלל ואמרי' מדהשתא דבש מעיקרא נמי דבש הוה. וכרב בקידושין (דף ע"ט.) דאמר הרי בוגרת לפנינו וקי"ל כוותי':
ו
עוד נראה לפי עניות דעתי דאף אם נאמר דהרז"ה דלא כהר"ר יונה בדבש אלא דבתר מעיקרא אזלי' ע"כ אסור במוסק. מכל מקום זה אינו אלא בנבילה דכיון דחייל איסורא תו לא פקע. אבל חמץ שנעשה דבש קודם הפסח. איך יחול איסור חמץ על דבש. ודמיא הא מילתא לחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו. וחרכו אחר זמנו אסור כיון דחייל איסור הנאה לא פקע איסורא. אף דאחר שחרכו אין שם חמץ עליו. מכל מקום נשאר האיסור שמקודם. הכי נמי בנבילה שנעשה דבש. ואף דנבילה שנפסל מאכילת גר פקע איסורא. היינו משום דלאו אכילה הוא אחר כך ולא נאסר אלא באכילה. מה שאין כן בחמץ דאסור בהנאה. אבל בנעשה דבש דאף עכשיו אכילה הוא רק משום דאין שם נבילה עליו. שוב דומה לחרכו אחר זמנו דג"כ אין שמו עליו ואף על פי כן לא פקע איסורא. זה טעם הרז"ה. משא"כ בחמץ שנעשה דבש קודם הפסח דומה לחרכו קודם זמנו דלא חייל איסורא:
ז
ומה שהביאו ראי' מירושלמי דפרק כל שעה שאוסר דבש מזוייף בפסח. לפי עניות דעתי לא קשה מידי דלכאורה קשה על הר' יונה דמנא לי' הא שהדבש כבר הפך הסולת ליעשות דבש שמא עדיין לא נתהפך בטבעו. וצ"ל דבאמת יכולין להבחין על ידי טעימת קפילא שאין בו טעם. רק אם היינו אומרים שאפי' נתהפך לדבש אסור. שוב אין להבחין שמא תחילה הי' בנותן טעם ועכשיו אין מרגישין שנתהפך לדבש ואף על פי כן לא פקע איסורא. ועל כן יש לומר דהירושלמי בלא טעמו או שטעמו ומרגישין טעם סולת ועל כן לדידן נמי יש להתיר על ידי טעימת ישראל כמו שפסק הש"ך דאף בזמן הזה סומכין על טעימת ישראל בתרומה:
ח
ובזה הי' מקום להתיר אפי' בספק אם נתערב ביותר מכדי ביטול כיון דנתהפך והוי מין במינו ומדאורייתא ברובא בטיל. ושוב הוי ספיקא דרבנן. אולם יש לדון בזה על פי דברי חוות דעת סי' ק"ו במה שמיישב קושיות הכריתי ופליתי והפלפול בזה לא יוכל כמה גליונות:
ט
סיומא דפסקא באם שיטעום ישראל [קפילא. וזה לרווחא דמילתא. דמעיקר הדין כתב הש"ך דישראל דעלמא סגי] הדבש. ולא ירגיש שום טעם קמח יש להתיר בפשיטות לעשות ממנו יין שרף קודם הפסח. וצריך שיטעום מכל חביות, וזה באינו ידוע שניתן בהדבש קמח. והיינו בסתם מקומות. אבל אם ידוע שדרכם בכך באמעריקא על זה לא נשאלתי כלל. ומה טוב הי' אם הי' אפשר לבדוק איזה מהחביות על ידי מלאכת החעמיא והי' בזה שלום מאת ידידו הדו"ש ומברכו בפורים שמח ובחג המצות. בכשרות ובדיצות:
הק' אברהם.