אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שנא

סימן שנ

לרב אחד א) אשר ישב קושיית הנודע ביהודה אהא דמי פירות עם מים הוי נוקשה ונוקשה דרבנן. מהא דמנחות לרבות מנחת נסכים לחימוץ. ומקשה מי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין. ומשני מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה. הא מדאורייתא לא הוה חמץ כלל ותירץ כבוד תורתו על פי דברי מקור חיים דרוב מים ומיעוט מי פירות הוי חמץ גמור. משכחת לה שנתן מים יותר משמן:

ב

הא בורכא. מדקאמר מגבלה במים והיא כשירה. אבל בלא מים ודאי כשירה. שמע מינה שבשמן לבד די ללוש. ואם יתנו מים עוד יותר יהי' בלילתה רכה גמור [במשנה קרי למנחת נסכים בלילתה רכה נגד מנחות הנקמצות. אבל בעצמה הוי בלילתה עבה] ולמה זה לשנות צורתה ליתן בה כל כך מים שלא לצורך כלל ולפי דבריו בשבת הי' מחוייבין ליתן בה מים כדי לעשותה בלילתה רכה ולא יחשב לישה. עי' שבת (דף קנ"ו.) ולמה לעשות מלאכה שלא לצורך. ואם תאמר משום דשבת הותרה בציבור כדאיתא בסוף טרף בקלפי. זה אינו אלא בתמידין ומוספין של שבת הואיל והכשירה דשבת בהם בכך. כמפורש ברש"י כריתות י"ד בסוף הסוגיא. דתמידי שבת חשיב הכשירה של שבת בכך. אבל מוספי יו"ט שקרבין בשבת דלא חשיבי הכשירה דשבת בכך. כמפורש בסוגיא שם הוי דיחוי. וזה כוונת רש"י עירובין (דף ק"ב) ד"ה הלכה כר' יהודא וז"ל ומלאכה דאורייתא לא הותרה במקדש חוץ מהקרבת תמידין ומוספין וקרבנות ציבור שדוחין את השבת עכ"ל. ולכאורה תמוה דאטו תמידין ומוספין לאו קרבנות ציבור נינהו. והי' לו לומר בקיצור חוץ מקרבנות ציבור שדוחין את השבת. אך כוונתו לא "הותרה" במקדש חוץ מתמידין ומוספין שהותרו בשבת. וקרבנות ציבור היינו מוספי יו"ט שחל בשבת שדוחין את השבת. ואם כן אם אפשר בלא לישה על ידי הוספת מים. למה יהי' מותר בלא מים. ובלאו הכי אין לומר כלל שיתנו משקה כפלים מהצורך:

ג

ומה שכתב עוד שזה כוונת התוס' (דף נ"ח) שמפרשים נתחמץ מחמת דבר אחר בשמרי יין. ולא דמי לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש. משום שנלושה במים ויש בה רוב מים. ליתא. דאם כן החמיץ מחמת המים לא מחמת השמרים. ועוד בחנם כתבו התוס' בשמרים. שאף אם הי' יין ושמן ודבש הדין כן. וטפי הי' להתוס' לומר במי פירות שכולל הכל. אך באמת כוונת התוס' דשמרי יין מחמיצין ולא דחשיב כמו מים. דהא ודאי ליתא. והטעם יבואר לפנינו בעז"ה:

ד

והנה הגהות אשר"י פרק ב' דעבודה זרה. הובא בחק יעקב סי' תס"ב. כתב וזה לשונו התיר ר' אפרים אפי' פת שנתחמץ בשמרים של יין נסך אף על פי שיש בשמרים טעם יין. הואיל ואין בעיסה טעם יין. ומה שנתחמצה לא מחמת היין אלא מחמת השמרים דהא מי פירות אין מחמיצין עכ"ל הגהות אשר"י. וכתב עלה החק יעקב וזה לשונו והנה לכאורה יש ללמוד מדבריו דעיסה שנילושה בשמרי יין לא נקרא מי פירות רק דינם כמים שמחמיצין. אבל באמת דבריו תמוהים דלמה לא נקראים מי פירות והלא מפירות ענבים קאתי עד כאן לשון הח"י:

ה

ומעלתו כתב על דברי החק יעקב שבמחכ"ת דבריו תמוהים דכוונת הגהות אשר"י דהחימוץ מחמת השמרים בעצם. ובפשוט נראה דלש בשמרי יין לא עדיף מכל מי פירות. איני יודע מה הוא סח. ופשט דבריו שהעיסה נתחמצה רק שמרגישין טעם חמץ של השמרים. וזה אינו כלל. שהרי לשונו ומה שנתחמצה לא מחמת היין רק מחמת השמרים. מבואר שהעיסה נתחמצה מחמת השמרים. ויותר מפורש להדיא באור זרוע עצמו שזכינו לו בזמנינו זה לשונו בסי' קפ"ג תוך הדיבור תדע שהשמרים בלא יין מחמיצין. כגון שמרים יבשים. אף שאין בהם טעם יין אפילו הכי מחמיצין אבל יין בלא שמרים אין מחמיצין כלל. הנה מפורש שהשמרים מחמיצין העיסה. ולא שנרגש הטעם שמרים עצמם דאין זה לשון מחמיצין כלל. עוד שם אף אם תאמר השמרים והיין מחמיצין ביחד. אף על פי כן העיסה מותרת והביא הא דזה וזה גורם והיינו שמחמיץ את העיסה:

ו

אך מה שהוקשה להחק יעקב הא מי פירות הוא. נראה לי ליישב דהנה המג"א סי' תס"ב בשם ש"ג תפוחים ורמונים משקה היוצא מהן מחמיצין שכל משקה חמץ מחמיץ. והנה המג"א השיג עליו בעיקר הדין מגמ' אך על הטעם של הש"ג משום שמשקה החמץ מחמיץ. על זה לא השיג כלל. והנראה לי בסתירת הטעם על פי מה שכתב רדב"ז הובא דבריו בספרי אגלי טל מלאכת אופה ס"ק ט"ז אות ב' ולעיל סי' שמ"ח כי המצה הוא מאכל חשוב מן החמץ שהוא במעלתו כמו שבראו ה' וחמץ מלשון גזל כי נגזל ממנו מעלתו. והוא קצת קלקול העיסה. אך משום שהוא קצת מקולקל הוא קל העיכול עד כאן לשונו הצריך לענינינו. ואם כן תפוח ורמון אף שהם חמוצין אין להם ענין לחמץ בפסח דתפוח לא הוי קלקול ואדרבא זה צורת הפרי. ועל כן בתוספתא מאימתי קרי שאור משיפסל לכלב. הנה דמחמת קילקולו לגמרי שאינו ראוי אפי' לכלב. מיוחד לחמץ אחרים. ועל כן שמרים שאינם ראוים כלל. הם מחמצין אחרים מעין שאור. אך מפני שהשאור הי' תחלה משובח ונתקלקל. דומה לחמץ שהי' תחילה מצה ושמרים בעצמותם מעולם לא הי' ראויים רק שהי' בתוך היין על כן צריך קרא:

ז

ועל פי מה שכתבתי הי' מקום ליישב קושיית התוס' (דף ל"ה:) בחומץ האדומי דשדי בי' שערי הא מי פירות אין מחמיצין. ואפי' נותנין מים גם כן הא מי פירות עם מים אינו רק חמץ נוקשה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דחומץ שהוא קלקול היין וודאי הוא מחמיץ מחמת קלקולו. ומה דאמר בירושלמי וכולן על ידי מוי. היינו דבלא שמו מים דהשתא השעורין אינם חמץ כלל אי אפשר שיעשו את היין חומץ. אך כשיש מים ונעשה על כל פנים חמץ נוקשה. שפיר גורם שהיין יעשה חומץ. ושוב החומץ מחמיץ את השעורין מחמת קלקולו. ח) ואפשר דהתוספות שלא תירצו כן משום דלא מסתבר שנוקשה יחמיץ היטב את היין ולעולם מודים התוספות דחמץ גמור מחמיץ בעיסה חמץ גמור. אך ברא"ש פרק אלו עוברין סי' א' משמע שגם חומץ אינו מחמיץ בלא מים. וצריך עיון בזה לחלק בין שמרים לחומץ:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה