אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שמה
שנית להרב הנ"ל א) מה שהקשה על מה שכתבתי ליישב דברי רי"ף בספק חמץ במשהו דהוה ספק דרבנן דלא שייך לומר כבר אסרתו מספק דלא עשינו אותו איסור כרת דעל ספק אין עונשין כרת. והקשה מעלתו הרי על חצי שיעור גם כן אינו חייב כרת. ואם כן הי' ראוי שלא יהי' במשהו רק אם בכל התערובות על כל פנים כזית חמץ. והרי רי"ף כתב בתרי ותלתא שערי דהוי חצי שיעור ואם נתבקעו אוסר במשהו. דברים אלו ליתנייהו שאם תאמר כן לא משכחת איסור משהו בלח כיון שהוא יותר מכדי אכילת פרס. הרי אכילתו בלא צירוף כזית. ובאמת אינו דמיון. דמה שאין חייבין על חצי שיעור לאו משום קלות האיסור שבו. רק משום דאכילה אמר רחמנא וליכא. אבל האיסור של החמץ חמיר פחות מכשיעור כמו בכשיעור ומשהה פחות מכזית גם כן פטור. משום שאינו משהה חמץ בר אכילה]. ויכולין לומר גם כן. משום דאיכא תרתי לטיבותא שהוא ספק שאין בו חיוב כרת ועוד דהוי רק חצי שיעור. דלעולם במשהו הוא רק חצי שיעור כנ"ל:
ב
מה שכתב על מה שכתבתי מש"ס עבודה זרה שאם אינו חושש לריוח מרובה של חבירו בשביל ריוח מועט שלו. זה נפש רעה. מהא דיבמות (דף צ'.) אכל תרומה טמאה משלם תרומה טמאה לכתחילה. אף דלו ריוח מועט החילוק שבין חולין טהורין לטמאין ולכהן ריוח מרובה אם ישלם טהורין דתרומה טמאה אינו שוה כלום רק להסקה:
ג
הנה זה הי' קושיא למאן דאמר לפי מדה משלם. אך הא בדעת רמב"ם קיימינן ואיהו פסק לפי דמים משלם. ואם כן אם ישלם טהורין לא ישלם כל כך במדה כפי מה שאכל. שהרי אכל תרומה טמאה שדמיו מועטין כמו ששוה להסקה. והוא משלם הראוי לאכילה. ואינו משלם רק דבר מועט מה ששוה לאכילה. כמו שהי' שוה הטמאה להסקה. ואם ישלם חולין טמאין. כיון שלכהן לא יהי' שוה אלא להסקה יצטרך לשלם הרבה, ועיין בתוספות שם דיבור המתחיל חסורי מחסרא. נמצא שאינו מפסיד לכהן כלל במה שמשלם חולין טמאים אלא שמפסיד לעצמו. ואין זה נפש רעה אלא שוטה שמפסיד לעצמו. ואם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי:
ד
ומה שהקשה עוד על מה שכתבתי דאומר מותר בדבר שמצד יושר בני אדם נחשב קרוב למזיד ולא כן בשאר דברים. איך דימה רמב"ם פרק ו' מהלכות מלכים בן נח אומר מותר באחת ממצוותיו ואומר מותר בהריגת נפש. ואף שרמב"ם נקט באשת איש שהיא גם כן ממצוות השכליות. מפשט דבריו שכן בכל מצוותיו:
ה
לא ידענא מהיכי משמע לי'. אך אף לפי דבריו לא קשה דכי לא משכחת לה הורג שעל פי שכל אנושי אין רע כגון ההורג גוסס בידי שמים שאף ישראל חייב מיתה על זה. כל שכן בן נח שאפילו הרג טרפה חייב. ומצד אנושית אינו עושה לו רע. שבלא כן ימות. והוא עוד מציל אותו מיסורין ושמעתי שיש נימוס באיזה אומה שכשאביו ואמו גוססים סמוך למיתה הוא שוחטם. ובדין תורה חייב מיתה על זה. ואם כן האומר מותר בזה ואף על פי כן חייב מיתה. שפיר יש ללמוד מזה כל האומר מותר:
הק' אברהם.