אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שלז
ב"ה יום ועש"ק נשא. שלום לכבוד הרב מו"ה שלמה נ"י האבד"ק וואלבראם. א) מכתבו אתמול הגיעני וצחוק עשה לנו לשאול אחר שבועות שאלה מפסח. ואולם לאשר אני מכירו מאז אמרתי להשיבו. תוכן שאלתו במומר שהורגל בכל שנה למכור חמצו ליהודי והיהודי לנכרי. ובשנה הזאת הי' במרחקים וכתב לאשתו הגוי' שתמכור להיהודי הנ"ל ותחתום על שמו. והתחכם כבוד תורתו לכתוב בעצמו שטר מכירה לנכרי ונדמה לו דחשיב כאילו הורשה ליהודי למכור לנכרי. וזו סברא רעועה וקלושה בעצמה. ובטח גם כבוד תורתו ידע זה. ובסוף מכתבו כתב דגם זכי' לא הוי כיון שהוא מומר ואיסור בל יראה במה נחשב אצלו. והחמץ יוכל למכור לאחר הפסח לעכו"ם. אלה דברי כבוד תורתו. ובמה דסיים אפתח:
ב
לפי עניות דעתי נראה דחשיב זכי' אחר שגילה דעת שרוצה במכירה ובעירובין פרק חלק (דף פ"א:), נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו. וכתב הרא"ש ז"ל והתוספות כתבו דאפילו זיכה לו על ידי אחר אינו עירוב כיון שהנותן נתכוין לקנות מן החנוני מיד. וכל הזכיות שעושה חנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין לאדם אלא מדעתו. ודברים הללו תמוהים בעיני דהא דאמרו חכמים דאין מערבין אלא מדעתו. היינו משום דחשיבה לו קצת חובה כנ"ל. וזה שגילה דעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני. ומאחר שאין קנה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא קנה עיין שם. וכדקיימא לן בשלחן ערוך סימן שס"ט. ועיין בטורי זהב במה שיישב דעת התוספות דיש לומר דלא ניחא לי' אלא בדידי'. ועל כל פנים למדנו דאף שמעשיו לא הועילו על כל פנים מועיל לגילוי דעת ושוב הוי זכי'. וכן נמי בנידון דידן דאף שלא הועיל שליחותו ממה נפשך הועיל מכירתו לנכרי מטעם זכי':
ג
וברא"ש פרק האיש מקדש בהא דפריך דילמא ארצויי ארצי קמי הוכיח דמי שאמר לאחד לשדך לו אשה והלך וקידשה לו מהני מטעם זכי'. וכתב רבינו שמחה דאפילו הלך אחר וקידשה לו מהני וכן קיימא לן בשלחן ערוך כהרא"ש ז"ל ובתרומת הדשן סימן קע"ח בהא דאמרינן בחולין באמר לאחד צא ותרום לי ושמע אינש אחרינא ואזיל ותרם והוי לי' תורם שלא מדעת. והקשה בתרומת הדשן ממה נפשך יועיל מטעם זכי'. ותי' תרומת הדשן דאולי ניחא לו בזה שיודע דעתו אם מדה רעה או יפה. ועיין במשנה למלך פרק ד' מהלכות בכורות. ולמדנו מדברי כולם דגילוי דעת מהני לזכי' ואפילו עשאו אחר ואפילו מעשיו לא הועילו. וכההיא דפרק חלון הנ"ל:
ד
וראיתי להקצות החושן סימן שפ"ב שהביא ראי' דעשה אחר שליחותו לא מהני. מהא דאמרינן פרק התקבל באמר לשנים כתבו ואמרו לסופר כתוב דלא מהני משום דמילי לא מימסרי לשליח. ואי אחר יוכל לעשות שליחותו אמאי לא מהני. ובאמת לפי עניות דעתי מהתם אינה ראי' דודאי בדבר שסתמא הוא חוב גמור כמו לגרש אשתו אומר אני שמא חזר אחר כך. ודוקא בשליחות גמור בעינן חזרה בפירוש. מה שאין כן באחר דרק משום זכי' וגילוי דעת אתינן עלה וכההיא דירושלמי דהגע עצמך שצווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה. גם מה שדחה משום דבעינן שמיעת קולו. אמת הוא לדעת הרמב"ן. ומה שדחה בעצמו דחייתו אינו כלום עיין שם:
ה
אך העיקר מה שנראה לי, דבגט אפילו באופן שאינו חוב גמור אין אחר יכול לעשות שליחותו מטעם זכי' אפילו לשאר פוסקים דבגט מהני שליחות שלא בפניו, דהנה הרב המגיד בפרק ד' מהלכות זכי' בשם הרמב"ן דמהא מוכח דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו הוא בשנתרצה כששמע. אבל לא נתרצה כששמע לא. וכן מבואר בכל הפוסקים. ויש לספק בדברים אלו אם הטעם משום כשמיחה אגלאי מילתא דלאו זכות הוא לדידי'. או הטעם דאפילו הוא זכות לא מהני אלא בשנתרצה ולא כשמיחה. ויש להוכיח כפי' השני מהא דכתב הר"ן. בפרק השולח בענין פרוזבול דהמלוה מזכה לו קרקע כל שהוא. דמהא מוכח דבכל מידי דזכות אין משגיחין במה שימשך ממנו חוב. ומיהו קיימא לן דיכול לומר לא בעינא לזכי'. עיין שם והנה יכול לומר לא בעינא. ואף דאין הוכחה שבעצמה הי' חוב אז. דעכשיו אמר לא בעינא הוא משום פרוזבול אבל גוף הקני' בעצמה זכות הי'. ואף שנמשך אחר כך חוב לא איכפת לו בהא. אלא ודאי הטעם כפשוטו דאף דקיימא לן דזכין לאדם שלא בפניו. מכל מקום לא מהני בעל כרחי'. והדבר תלוי בדעתו כששמע:
ו
ויותר יש להוכיח כן מדברי הר"ן הובא בשיטה מקובצת בבא בתרא (דף קכ"ו) בהא דבכור שמיחה מיחה. דמהא שמעינן דמי שזיכה לחבירו מידי על ידי אחר. וקודם שנודע לו השביחו הנכסים. השבח לנותן כיון שלא זכה בה עד שישמע המקבל ויתרצה במתנתו עיין שם היטב. ואי רק גלויי מילתא בעלמא היא אמאי השבח לנותן. אלא ודאי הדבר תלוי בדעת המקבל אף שזכות הוא. ועיין ביבמות בשמעתא דחליצת מעוברת ולא יכולתי לבאר יותר ודי למבין:
ז
והעולה מזה דכל הדבר בספק. אם יתרצה המקבל בשעת שמיעה חלה המתנה למפרע ואם לא נתרצה בטלה למפרע. ובתוספות גיטין (דף כ"ז:) דיבור המתחיל לאיזה שארצה אגרש דאפילו למאן דאמר יש ברירה פסול דוכתב לה לשמה צריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה עיין שם. והנה כיון דבשעת כתיבה בעינן שיהי' מבורר ואילו בשעת שמיעה יאמר לא ניחא לי ובטלה הזכי' למפרע ולא יחשב לשמה כמו שכתבו התוספות (דף כ"ב) דיבור המתחיל והא לאו בני דעה נינהו. ועל כן אף אם תתרצה לבסוף. מכל מקום בשעת כתיבה אינו מבורר. ולא חשיב לשמה. וכמבואר בדברי הר"ן הנ"ל דעד שעת שמיעה הדבר בספק. ועל כן השבח לנותן אפילו נתרצה לבסוף כנ"ל:
ח
ואין לפקפק דכשגילה דעתו מתחילה לא מצי מתי אחר כך דליתא. ובקדושין (דף מ"א:) דמקשה הש"ס מהא דחבורה שאבדה פסחה מנא לי' דמשוי שליח לשחיטת הפסח. והקשה הריטב"א קרא למה לי הא זכין לאדם שלא בפניו וכו' דשאני הכא דעשאו שליח וניחא לי', ותירץ דמדין זכי' הי' יכול למחות כששמע הרי דאף דגילה דעתו מתחילה יכול למחות עיין שם. ומדברי הריטב"א נמי מבואר דאין הטעם משום דאגלאי מילתא דלאו זכות היא. דאם כן כשגילה דעתו מתחילה הרי זכות הוא לו אז. וכל זה ברור:
ט
ובזה יתפרשו דברי הרשב"א נדרים בשמעתתא דהתורם משלו על של חבירו דמה אתם לדעתכם. תדע שהאומר לחבירו תרום כו' אינש אחרינא שמע אזיל תרם כו' ואף על גב דניחא לי' שתיקן את כריו בתרומה לא מהני. ותמוה דזכי' מדין שליחות. ולא מצינו דתרומה בעי שליחות טפי משאר מילי. והא דבעי שיתרום לדעת דריש אלו מציאות דלא מהני כלך אצל יפות מבואר בתרומת הדשן סימן קע"ח משום דבשעה שתרם לא נודע אם הוא שלוחו:
י
אך להנ"ל יובן בטוב טעם. דבזכי' נמי לא נודע אם הוא שלוחו עד שישמע ויתרצה. ודומה לההיא דאלו מציאות ודו"ק [ואין צריך למה שנדחק בקצות החושן בטעם דברי הרשב"א. ובריטב"א הנ"ל מבואר שלא כדבריו] ועיין ברשב"א קידושין בשמעתא דעבד בשטר על ידי אחרים. שהעלה במסקנת דבריו דאפילו בזכות גמור יכול למחות. רק בעבד כיון דיכול לגרש בעל כרחי' וזכות גמור הוא גם כן יכול לגרש בעל כרחי' על ידי אחרים עיין שם:
יא
וראיתי במחנה אפרים הלכות זכי' ומתנה סימן ו' שהוכיח מההיא דחולין (דף פ"ג) בארבעה פרקים משחיטין את הטבח דפריך והא לא משך. ומשני בשזיכה על ידי אחר וקתני סיפא לפיכך אם מת מת ללוקח. והא יכול לומר לא בעינא לזכי'. ובר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה הא דלוקח כלים לשגר לבית חמיו. ואמר לו אם מקבלין אותם ממני הרי הם שלי ובאם לאו כו' ונאנסו בהליכה חייב. דטעמא דמילתא שכיון שהדבר תלוי ברשות לוקח הרי הוא שלו עד שיגלה דעתו שאינו חפץ במקחו עיין שם היטב. ולפי זה יש לומר דהנה כיון שברשות לוקח הוא להתרצות בזכי' אם לחזור אם מת מת לו דחשיבא שלו עד שיגלה דעת שאינו רוצה במקחו. ואף שיש לחלק דהתם הי' מדעת לוקח. אבל הכא שזיכהו שלא מדעתו יכול לומר שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי והאיך יכול לחייבו שלא מדעתו. מכל מקום כיון שנתן לו המעות רק שלא עשה קנין בחפץ וכיון שחשיב שבחפצו של לוקח נעשה מעשה אין צריך לחזור המעות ועדיין צריך עיון בזה:
יב
עוד הביא במחנה אפרים מהא דסוטה (דף כ"ה) משמע שם דאם קינא ב"ד לאשתו של מי שהלך למדינת הים אם בא לביתו אינו יכול למחול על קנויו למאן דאמר בעל שמחל על קנויו אין קנויו מחול. וברש"י שם משמע דהא דבית דין מקנין לה היא משום דניחא לבעל. מוכח דאינו יכול לומר לא בעינא זכי'. ולפי עניות דעתי נראה על פי מה דקיימא לן בפרק האיש מקדש בבית דין שהעמיד אפוטרופס לטובת היתומים לחלוקה והגדילו אין יכולין למחות משום מה כח בית דין יפה. וקטן כשלא בפניו דמי אף על פי כן אינו יכול למחות. והוא הדין בזה. ובר"ן פרק קמא דכתובות רצה לומר בקטן שהטבילוהו על דעת ב"ד אם הגדיל אינו יכול למחות משום מה כח בית דין יפה עיין שם. ואף דלא קיימא לן הכי. יש לומר דהא סברא דרבנן ולא מהני להקל באיסור תורה להתירו בבת ישראל. וכיון דנאסר בבת ישראל. הא אין כח בית דין יפה ופקע הגרות לגמרי:
יג
הנה יצאנו קצת מענינינו ונשוב לנידון דידן. הנה כבר בארנו דגילוי דעת מהני בזכי'. אך אם רצה יכול לבטל הזכי' לומר אינו רוצה בזכי' ובנידון דידן נהי דמהני המכירה ואף לשכירות הבית דהוי זכות לו לעשות כל מה שיצטרך לזה. מכל מקום עובר משום הואיל אי בעי אמר לא בעינא אף שגילה דעתו מתחילה כדברי הריטב"א פרק האיש מקדש הנ"ל. ואף שיש לומר דכיון שאחר כך נתברר שהוא של נכרי לא קנסי' לנכרי משום שעבר הישראל בבל יראה. ואין לומר דשוב לא הוי גילוי דעת שרוצה במכירה דרוצה למכור כדי שלא יעבור. מה שאין כן במכירת אחר דלא יועיל להצילו מבל יראה כנ"ל משום הואיל מכל מקום במומר שבטח אין דעתו לאיסור רק להתירו לאחר הפסח. ולזה זכות הוא. והוי גילוי דעת ומועיל מכירתו. ואף שעבר לא קנסי' לחמצו של נכרי. אך בר"ן פסחים שהקשה אמתני' דנכרי שהלוה ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה דמוקמינן לה בדאמר לו מעכשיו. והקשה הר"ן דנימא הואיל ובידו לפדותו. והא מתני' לאחר הפסח קאי. אלא ודאי סבירא לי' להר"ן דשפיר הוי קנס לדידי' כיון שבידו שיהי' שלו. והכא נמי כיון שבידו לחזור הוי קני' לדידי':
יד
ובמה שכתבתי יש ליישב קושית התוספות פרק קמא דפסחים ביוחנן חקוקאה דאמר לו צא ומוכרן בשוק ובירושלמי הביא הגירסא צא ומוכרן על פי בית דין. והקשה תוספות מפרק המפקיד עיין שם. ולהנ"ל יובן בטוב טעם דאם ימכור בעצמו ויועיל רק מטעם זכי' יוכל לומר לא בעינא לזכי' ויעבור מטעם הואיל על כן אמר לו למכור על פי בית דין ולא יוכל לומר לא בעינא דמה כח בית דין יפה כן נ"ל ליישב קו' מחנה אפרים:
טו
ואולם דעת התוספות כיון דעל דעת כן נתן לו לשמור שיעשה לו כל הצורך חשיב שליח ולא יכול לומר לא בעינא. ותדע דהא לדעת המגן אברהם אם לא מכר חשיב פשיעה וחייב לשלם. ועל כרחך דגם זה בכלל קבלת שמירה. ואף לדעת האבן העוזר החולק כתב הטעם בשם דברי ריבות דחשיב גרמא במה שלא מכר. אבל בהא מודה דזה בכלל שמירה ודו"ק:
טז
שוב עיינתי באבן העוזר ונראה מלשונו דזה אינו חייב מדין שומר כלל. לפי זה יש ראי' מדברי התוספות שאינם מצריכין בית דין למכירה דלא עבר בכהאי גוונא משום הואיל. גם יש לצרף דעת הפני יהושע דהואיל לא חשיב יותר מגורם לממון וקבלת אחריות. ובנידון דידן שגם הבית מושכר לגוי הוי לי' כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי. ואף דלפי זה גם הבית ברשותו מטעם הואיל. הא לענין הבית לא אתרבי גורם לממון. ודוקא אם החמץ ברשותו לגמרי עובר בקיבל עליו אחריות. גם יש לצרף דעת רש"י דהואיל לא מהני לעבור עליו בבל יראה. וכבר נתבאר ביורה דעה בכללי הוראה דבשעת הדחק סמכינן בדרבנן על יחיד במקום רבים. ומקורו מש"ס נדה דף ואו כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק:
יז
סיומא דפסקא דאם הוא שעת הדחק כמו שנראה ממכתבו יש לסמוך על רש"י והפני יהושע הנ"ל. ובאם לאו אין דעתי להתיר. כי הראי' מהתוספות יש לדחות דמקרא דוהשבתו לו. ראה האיך תשוב לו דבר שאינו עושה ואוכל ימכור. נראה מזה שהתורה נתנה לו רשות למכור. והוא כאדם העושה בשלו וכאלו המפקיד צוהו למכור. והוא הדין כאן דהוא כמשיב אבידה. מה שאין כן בנידון דידן דמומר אין אנו מצווין על אבידתו [ועיין בחק יעקב סק"ז דכשהי' יכול המפקיד למוכרו. חשיב אבידה מדעת. לפי זה הוה להו להפוסקים לבאר דבכהאי גוונא אינו מועיל מכירתו לדעת האבן העוזר דלאו מדין שמירה מחויב למכרו. ויש ראי' מזה כהמגן אברהם]. והגם שלדעת הר"ן דמשום הואיל אסור לאחר הפסח לעניות דעתי אינו מוכרח. ובחידושיי הראיתי פנים דלא כוותי' אך אין כח בידי לחלוק על הר"ן. ומשמעות הפוסקים דלא כרש"י ופני יהושע הנ"ל. אולם בשעת הדחק יש לסמוך עליהם כנ"ל. ובשלחן ערוך סוף סימן תל"ד אם אין האיש בבית תבטל האשה אף לדעת הפוסקים ביטול משום הפקר ונאמר הואיל וצריך עיון:
כ"ד הדו"ש הק' אברהם.