אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שכה
ב"ה ג' אחרי יוד למב"י סת"ר. עוד להרה"ג הנ"ל. א) בדבר אשר נסתפק כבוד תורתו בחמץ שקיבל עליו אחריות והאחריות עולה לסך רב באופן שבמצות עשה לא הי' מחויב לפזר סך כזה. ודברי אחרונים דאפילו בלאו כל שאינו עובר בעשה אינו מחויב לפזר כמו במצות עשה וכן משמע מחילוק הר"ן. הכא נמי נאמר שלא יתחייב לבער. הנה בתשובתי הקודמת כתבתי דאם כן גם בחמץ שלו נאמר כן. ואף שאסור בהנאה. הלא לאחר הפסח יהי' מותר כיון שהי' מותר לשהותו ושם כתבתי שאכתוב לו עוד בדבר זה:
ב
והנה הדבר ברור דאף שחילק הר"ן בין מצות עשה דשב ואל תעשה שאני. מכל מקום ודאי אף לאו שחשיב אין בו מעשה לענין מלקות. מכל מקום מחוייב ליתן הון ביתו שלא יעבור. והיינו כגון חסימה בקול לר"ל או גם לדידן באינו בשפתיו רק בקול לבד דכהאי גוונא חשיב גם לדידן לאו שאין בו מעשה כמו שכתב הרי"ף פרק ארבע מיתות. או בחטא שעיקר הוא במחשבה דחשיב לאו שאין בו מעשה כמו מגדף. מכל מקום אין לדמותו לשב ואל תעשה:
ג
ותדע דריש פרק ג' דמכות דמקשה לר' עקיבא דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. אם כן חייבי קרבן בשוגג נמי לא ללקי עלייהו במזיד דלאזהרת קרבן אתא. דהא פסח ומילה דלית בהו לאו אין בהם קרבן. ומשני התם היינו טעמא דהוקשה לע"ז מה עבודה זרה שב ואל תעשה הכא נמי שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה נינהו פרש"י ע"ז המצוה שב ואל תעשה והוא עובר ועושה עיין שם. ולכאורה קשה דהא ר' עקיבא הוא הסובר קרבן לא בעי מעשה [ואפילו מגדף חייב] כדאיתא בכריתות (דף ג':) ובסנהדרין (דף ס"ה.) ולר"י דקיימא לן כוותי' לגבי ר"ל ר' עקיבא אפילו מעשה זוטא לא בעי כדאיתא סנהדרין (דף ס"ה.) אלא ודאי מכל מקום אין לדמותו לפסח ומילה שאינו עושה גם במחשבתו רק שנמנע ולא עשה המצוה. אבל מגדף העובר במחשבה שפיר דומה לע"ז דסוף סוף הוא עובר בפועל. רק שלענין מלקות חשיב אין בו מעשה שאינו עושה באבריו כמו משמר דלאו כעושה מעשה מהאי טעמא:
ד
והוא הדין בנידון הר"ן שכתב הטעם מצות עשה משום דשב ואל תעשה שאני הוא דוקא במה שאינו פועל כלום גם במחשבתו. ועל כן בל יראה דאינו ברשותו ועשאו כו' וכתב רמב"ן בחי' דהיינו משום שדעתו עלי' ורוצה בקיומו. וכיון שהאיסור תלוי בדעתו ורצונו שפיר חשיב מעשה לענין שצריך ליתן כל הונו שלא יעבור. ואף גם בתוך הפסח שכבר נעשה ברשותו ואפילו עכשיו עומד וצווח שאינו רוצה בו ומבטלו אינו מועיל. מכל מקום על כרחך עבר עלי' בתחילה בעוד הי' תלוי החטא בדעתו. ונאסר משום קנס. ושוב אינו מפסיד כלום בביעורו:
ה
מעתה נדון בחמץ שקיבל עליו אחריות. דהנה בפשיטות נראה דבזה אין צריך דעתו ורצונו כלל. דבזה אין צריך כלל לטענת עשאן כו' כיון דמותר לפטור עצמו בחמץ מאחריות לכתחילה. ואפילו מבטלו מתחילה אינו מועיל. ממילא דומה להא דר"ן במצות עשה ו) אך יש בזה מקום עיון. דהנה ריש ביצה בהכנה דרבה דפרש"י דרבה אית לי' מוקצה מן התורה ומידי דשבת ויום טוב צריכין הכנה מבעוד יום של חול ואין שבת מכין ליום טוב כו'. ולדידן דקיימא לן מוקצה דרבנן והכנה דביצה דאורייתא צריך לומר כמו שכתב הרשב"א דאף דאין צריך הכנה. מכל מקום שייך הכנה בהם וכשמכין משבת ליום טוב אסור. והנה הר"ן בהא דנולדה בזה אסורה בזה כתב דזה אינו רק מדרבנן שאסרו נולד בו ביום דמדאורייתא כיון שלעצמו הכינה. הדבר ברור שאף בשני מותרת. ומדבריו נלמוד דאף שלא אכלה בראשון חשיב שהכין לעצמו דאי הוה בעי הוה אכיל לה. וצריך להבין אם כן למה יאסר האכילה בשני משום שלא יכין שבת ליום טוב. הלא אף אם לא יאכל כבר נעשה הכנה במה שמותר לאכול בשני. כשם שאתה אומר שחשיב שהכין לראשון במה שהי' מותר לאכלו. ומה איסור עושה במה שאוכל בפועל בשני. וצריך לומר כיון שאם יאסר לאכול בשני לא יעשה הכנה. ועל ידי ההיתר בשני יהי' הכנה. על כן באמת אסור בשני כדי שלא יהי' הכנה):
ז
ולפי זה יש לומר גם בחמץ שקיבל עליו אחריות צריך לטעם עשאן כי' דאי לאו עשאן הי' הדין שאסור לפטור עצמו מגוי בהחמץ. כיון דעל ידי ההיתר הוי גורם לממון ועובר בבל יראה אסור לפטור עצמו ממנו בהחמץ ולא הוי גורם לממון ואינו עובר אך משום עשאן אף אם יאסור לפטור עצמו יעבור. דאף שאסור לפטור עצמו מכל מקום יכול לפטור עצמו. וכמו חמץ שלו אף שאסור בהנאה. הכי נמי בחמץ שקיבל עליו אחריות אף שאסור לפטור עצמו עשאן וכו' וכיון שבין כך ובין כך יעבור. על כן מותר לפטור עצמו מגוי:
ח
ולפי מה שכתבתי יועיל ביטול בחמץ שקיבל עליו אחריות כמו בחמץ שלו דמפורש ברמב"ן הטעם דכיון שהסכימה דעתו לדעת התורה שוב לא עשאה התורה כאלו ברשותו. והכא נמי בחמץ שקיבל עליו אחריות כיון שהסכימה דעתו שיהי' כעפר ולא יפטור את עצמו ממנו כמו שהוא הדין שאסור כדי שלא יעבור. לא עשאה התורה כאלו ברשותו. ועל כן אסור לפטור עצמו:
ט
נמצא שכל האיסור בל יראה בקיבל עליו אחריות תלוי בדעתו ורצונו. ושוב מחוייב ליתן ע"ז כמו בלא תעשה דמעשה. ובחמץ שקיבל עליו אחריות האיסור מחמת דעתו ורצונו בכל הפסח. דהשתא דעובר משום עשאן שוב מותר לפטור את עצמו והוי גורם לממון ממש ויכול לבטל. שמעתה הוא אצלו כעפר ולא יפטור עצמו. ומעכשיו נאסר מלפטור עצמו. וכל האיסור מחמת דעתו ורצונו ומחויב לפזר כנ"ל:
י
בדין גזל מגוי ויהיב דמי שכתבתי שמותר. וכבודו מביא ראיות דגוזל על מנת לשלם אסור. גם אנכי דעתי דעל מנת לשלם אחר זמן אסור דנחשב גזל. אך במשלם תיכף או מזומן בידו לתתו תיכף דכהאי גוונא חשיב הילך שבזה מיירי הש"ס בבא קמא (דף קי"ג:) בזה לא חשיב גזל:
יא
ואעתיק לו מה שכתבתי בחידושי לקידושין. בשליחות יד. אמר לעבדו ולשלוחו מנין תלמוד לומר על כל דבר פשע. קשה לי דהא שליחות יד דגלי רחמנא על כרחך היינו באופן דאינש דעלמא הי' פטור. ואם כן השליח לאו בר חיובא. ועיין בריטב"א פרק שנים אוחזין דאפילו כהן דאמר לכהן גם כן חשיב לאו בר חיובא אף דאם הי' מקדשה לעצמו הי' חייב. והכא נמי אף דאם הי' שומר הי' חייב השתא מיהא לאו בר חיובא. והניחא לשיטת הר"ן דשליחות יד דגלי רחמנא היינו דאפילו הגביה רק ליטול מקצתה ונטל מקצתה חייב בכולה. ואינש דעלמא אינו חייב אלא באותו מקצת ניחא. דלאותו מקצת הרי שליח בר חיובא. וכיון דלאותו מקצת אין המשלח חייב. כל שכן שאינו חייב בשאר. אך לשיטת הריטב"א דשליחות יד היינו שלוקח על מנת לשלם אם כן גבי שליח לאו גזילה הוא כלל ושליח לאו בר חיובא הוא כלל:
יב
והנראה דהנה טעמא דלוקח על מנת לשלם לאו גזילה על פי המבואר בתוספות בבא קמא (דף ק"ז:) בסוף העמוד דכשטוען טענה שחייב בדמי' ובאמת הוא ברשותו לא חשיב כפירת ממון עיין שם. והכא נמי כשרוצה לשלם דמי' לא חשיב גוזל ממון. אולם זה כשישלם תיכף. אבל בגוזל עתה לשלם לאחר זמן ודאי חשיב גזלן. דמכל מקום עכשיו גזלן הוא. וגדולה מזה הדין בשואל שלא מדעת דגזלן הוי אף שלאחר שישתמש בה דעתו להחזירה ובעיני'. אך במגביה החביות על דעת שיטול ממנו רביעית ודעתו שבעת נטילתו ישלם. בכי הא באינש דעלמא פטור. דכל עצמו לא נעשה גזלן רק משום שחושב שיטול. וכיון שחישב שבעת נטילתו ישלם לא נעשה גזלן כלל:
יג
והנה ידוע דכל שהוציא מרשות בעלים אף שלא הכניסה לרשותו אלא לרשות אחר נעשה גזלן. וראי' ממתני' בבא קמא (דף ע"ט.) דנתנו לבכורות בנו או לבעל חוב דנתחייב הגנב במשיכת הכהן. וכן מדברי רש"י בבא קמא (דף ס"ה.) דאם בשעת מכירה שוה יותר מבשעת גניבה משלם יקרו כשעת מכירה דחשיב כתברא או שתיא. הרי דחייב אמכירה אף שלא הכניסה לרשותו. וכן מבואר ברמב"ם ושלחן ערוך. והטעם משום שהי' לו להשיבה. וכל שלא השיבה ומכרה חשיב כאלו הוציאה מרשות בעלים לרשות אחר וחייב:
יד
מעתה מיושב קו' הנ"ל דאי לאו דגלי רחמנא שליחות בשליחות יד לא הי' באפשרי לחייבו משום דשליח לאו בר חיובא וחייב המשלח. דאם יתחייב המשלח הרי נעשה המשלח גזלן ויצא מרשות בעלים תיכף בשעת הגבהת השליח. נמצא שהשליח הוציאה בהגבהתו מרשות בעלים לרשות המשלח. מעתה לא יועיל מה שחישב לשלם בעת שיטול הרביעית כיון שהוציאה מרשות בעלים עכשיו והתשלומין יהי' אחר כך. דבשלמא אם לא חידשה תורה דין שליחות יד הי' מועיל מחשבתו לשלם בעת שיטול כיון דעכשיו אינו גזלן ובשעה שיטול ישלם. אבל לאחר שחידשה תורה דין שליחות יד שהמשלח נעשה גזלן. שוב אף השליח שהוא אינש דעלמא יתחייב. כיון שהחפץ יצאה לרשות משלח תיכף וישלם אחר כך בשעה שיטול. ושוב השליח בר חיובא ושוב יפטור המשלח. ואי אפשר לחייב המשלח. דאם יתחייב יהי' השליח בר חיובא. ואין שליח לדבר עבירה. ולפי מה שכתבתי בטלו כל קושיותיו:
טו
אך דעת הרב מלאדי ז"ל דאפילו ליקח על מנת לשלם מותר בגוי. ועליו יפול קושיותיו. ולא אטריח עצמי ליישב מאחר שדעתי שנעשה גזלן בזה. והנה כבודו דעתו שנעשה גזלן. ומשום דמכל מקום גוף החפץ גוזלו. ותוספות דבבא קמא שהבאתי בחי' ורשמתי גם כן בגליון. הקצות החושן סימן ע"ג כתב שיש לו פירוש בהם ולא כתב מה. ונפלאתי שלא כתב ליישב הא דבבא קמא (דף קי"ג) שהביא הרב והמקנה וגם לא כתב ליישב הא דהלכה רווחת היכי דיהיב דמי אינו אלא בלא תחמוד. אך לדידי לוקח ומשלם הוא לא תחמוד לבד ועל מנת לשלם הוי גזל אתי שפיר הכל:
טז
מה שכתב שהוכיח מירושלמי דחמץ של גוי שקיבל עליו אחריות מותר לאחר הפסח מוכח דנשאר של גוי. זו חטאת קולמוס באמת שלא עשתה מחשבתי והייתי סבור שכבר השבתי לו ע"ז דהטעם משום שלא יהי' קנס לישראל במה שיהי' נאסר שהרי יכול לומר לו הרי שלך לפניך. וכך הם דברי הנודע ביהודה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דמותר לאחר הפסח דלגזלן שעבר לא יהי' קנס והנגזל לא עבר שאינו ברשותו ואף דבאמת לא קיימא לן כנודע ביהודה בזה. מכל מקום מבואר ברמב"ן בחי' דאין קנס זה לגזלן אלא לנגזל והוכיח דאפילו באונס קנסו. והיינו כנ"ל משום דלא יפסיד. והכי נמי בזה:
יז
על מה שכתבתי בחמץ שקיבל עליו אחריות אין איסור במה ששורפו דכיון שמצווין לבערו נפקע ממון הנכרי. והקשה כבודו דאם כן יקשה לשיטה מקובצת כתובות דר' מאיר סובר בפקוח נפש יעבור ואל יהרג נימא משום פקוח נפש נפקע ממונו. מלבד שבעצמו אינו דמיון כלל. אך גם אני לא אמרתי רק בגזל גוי שאין האיסור מפאת חסרון הגוי רק מפאת ישראל שלא ילמוד בגזל כמו שכתב חכם צבי. בזה אמרתי דעל ידי המצוה נפקע ממון הגוי ושוב אין ישראל גוזל. אבל בגזל ישראל זה עצמו שיופקע ממון ישראל הוא נגד רצון התורה שהתורה אמרה לא תגזול שלא יופקע ממון ישראל:
יח
מה שכתבתי דבמה שמחזיר לגוי מקיים תשביתו דשוב אינו גורם לממון. והשיב על זה משאגת ארי' דלאחר זמן איסורו אינו מקיים עשה דתשביתו בהוצאה מרשות. בחי' השגתי על שאגת ארי' דאם כן הא דאמרינן בפרק קמא ה'. כתיב שבעת ימים וגו' וכתיב אך ביום הראשון תשביתו ופי' התוספות דמיתורא פריך דהעשה דתשביתו מיותר. ולדברי השאגת ארי' צריך קרא שלא יועיל הוצאה מרשות לאחר זמן איסורו. אך עיקרן של דברים כדברי הרב ז"ל מלאדי דמשום הכי אינו מועיל הוצאה מרשות לאחר זמן איסורו משום דחמץ אינו ברשותו ועשאו כאילו ברשותו אם כן אינו פועל כלום במה שמוציאו מרשותו שגם תחילה הי' אינו ברשותו ועשאו וכו' ולא מועיל הוצאה מרשותו רק קודם שעשאו הכתוב כאילו ברשותו. ובחמץ שקיבל עליו אחריות שהי' שלו ממש משום גורם לממון אף הוצאה מרשות יועיל. וחזרה לבעלים דמשוי לי' אינו שלו גם לדעת השאגת ארי' יועיל. שהרי ביטול לאחר זמן איסורו אי לאו דאינו ברשותו הי' מועיל והי' מקיים בזה עשה דתשביתו:
יט
מה שכתב שראה בתשובתי דעכו"ם אין לו אונאה היינו שאינו עובר בלא תונו ובגמרא מצינו רק שאינו מחזיר אונאה לגוי וכן כתב הרב ז"ל מלאדי בהלכות אונאה שאסור להנאותו בין בשויי המקח כו' הנה דבר זה פשוט דאין איסור אונאה לעכו"ם וזיל קרי בי רב הוא לא תונו איש את "עמיתו". והרב אתי עלה מדין גניבת דעת דכשאומר לו שכך שוה והוא אינו שוה כך הרי גונב דעתו, או אפילו בסתמא במקום שאין דרך הסוחרים למכור יותר משויו. הרי הגוי סומך עליו שכך שוה. ודומה למוכר דבר שיש בו מום דחשיב גניבת דעת משום דסתמא אין בו מום. ואפשר דעל כן הגמ' אמר לענין חזרה. ומשום דלהנות לכתחילה אסור באופנים הנ"ל. אך לאו דלא תונו אף באופנים הנ"ל אינו עובר:
כ
מה שכתב שבמנחת חינוך מבואר דלא תחמוד ולא תתאוה נוהגין בגוי והוא ענף גזל. הנה גם אני כתבתי כן. אך זה בגוי לגוי. לא בישראל לגוי:
כא
מה שכתב דעל ידי חיוב השבתה נפקע ממון הגוי ניחא גם לדעת הרב דחמץ אינו ברשותו אבל לא אינו שלו דמכל מקום אין בו איסור גזל גוי דהוי כאבידת גוי דמותר ועוד יש לומר דשאני הכא שאינו ביד גוי רק ביד ישראל שמצוה עליו לבערו על כן הוי אינו שלו:
ידידו הדו"ש וש"ת באה"ר הק' אברהם.