אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שכא

סימן שכ

בדין המפרש והיוצא בשיירה.

א

מבואר בסוגיא המפרש והיוצא בשיירה תוך שלשים יום חייב לבער. וכן העושה ביתו אוצר קודם שלשים יום פטור מלבער, והני מילי שאין דעתו לחזור או לפנות האוצר. אבל אם דעתו לחזור או לפנות האוצר בימי הפסח אפילו קודם שלשים חייב לבער. דכשיראהו או יפנה האוצר יעבור. רק אם אין דעתו לחזור או לפנות ולא יעבור אחר כך. רק שתאמר שעכשיו נתחייב ביעור גמור. על זה אמרינן קודם שלשים לא נתחייב:

ב

וכיוצא בזה כתב בעל המאור ז"ל בהא דאין מפליגין בספינה תוך שלשה ימים קודם השבת. משום דמתרמי שצריך לחלל שבת. אך שמותר משום פקוח נפש. מכל מקום תחילה חייב לראות שלא יבא לידי חילול. אף שאחר כך יהי' היתר. אבל קודם שלשה מותר כיון שאחר כך יהי' היתר. וכמו קודם שלשים בשמעתין. כיון שאחר כך יהי' היתר משום מפולת ואינו במקום החמץ [לר"ן אפילו קודם ביטול ולסמ"ק אחר ביטול דוקא] וכן בהי' בדרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ ערב פסח בחצות היום דפטור. אף שקודם חצות הי' יכול לבוא. דאז לא רמיא חיובא וחיובא דתוך שלשים מדרבנן כמו שכתבו התוס' ע"ז (דף ה':) דיבור המתחיל והתנן] ובעידנא דרמיא חיובא כבר הוא בדרך רחוקה ואז פטור. דומה למפרש ואין דעתו לחזור:

ג

ובטורי אבן ראש השנה (דף ט"ז:) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דכתיב בנבלתם לא תגעו ברגל. וכתב בטורי אבן דלרגל עצמו לא צריך קרא דכבר נתחייב בראי' וחגיגה ושמחה שאי אפשר לעשותם בטומאה. פשיטא שאסור לטמא לבטל המצוה שכבר נתחייב בה. רק קודם הרגל אם יגע בנבילה ולא יטהר עצמו. דהוה אמינא דמותר. דעדיין לא רמי חיובא עלי' עיין שם, והוא גם כן כמו שכתבתי דחיובא דתוך שלשים מדרבנן. ואחר כך ברגל פטור מחמת הטומאה. דומה למפרש ואין דעתו לחזור:

ד

איברא דקשה טובא מהא דסוכה (דף כ"ה:) דיליף העוסק במצוה פטור מן המצוה מהא דטמאי מת מצוה שחל שביעי שלהם בערב פסח שהיו מותרין תחילה לטמא לקרובים, [דמתי מצוה היינו קרובים כן פירש"י שם] אף שעל ידי כן מתבטלין מפסח עיין שם. ותמוה דאפילו לדבר הרשות הי' מותרין לטמא מדאורייתא כיון דעדיין לא חל עליהם חובת פסח ואחר כך יהיו פטורין וכנ"ל:

ה

על כן נראה דוקא מפרש ואין דעתו לחזור דבימי פסח אינו במקום החמץ. ודומה למפולת היתר הוא [לר"ן אפילו בלא ביטול ולסמ"ק בביטול] וכן מפליג בספינה דאחר כך משום פקוח נפש היתר הוא אבל טמא בפסח לא פטור הוא מלעשות. רק פטור הוא מעונש שאינו יכול לעשות פסח ראוי לאכילה. אבל מחויב הוא לעשות אם הי' יכול, ודומה לפומי' דכאיב לי'. על כן מחויב תחילה להיות טהור אף דעדיין לא רמיא חיובא:

ו

ומה שדרך רחוקה בחצות פוטרתו מכרת. אף שבתחילה הי' יכול לבוא ולעשות. רק שאחר כך אנוס שאינו יכול לבוא. נראה לי דהיינו טעמא דמה שמחויב להיות טהור אף דלא רמיא חיובא עלי' הוא משום דמושבע מהר סיני לעשות המצוות כל אחת בזמנו. ושבועה חל אף קודם הזמן. ואם לא כן הי' יכול לחזור. על כרחין דחל בשעת שבועה. ומה שמותר במפרש קודם שלשים [גם מדרבנן] וגבי הפלגה בספינה קודם שלשה [גם מדרבנן] היינו דודאי העושה מלאכה בשבת לחולה לא נדחה רק איסור לא תעשה מלאכה. אבל איסור שבועה אין צריך לדיחוי כלל. שלא נשבע בפרט על כל מצוה. רק בכלל לעשות כדין. ואם עושה מלאכה משום פקוח נפש. הרי עשה כדין ולא חילל שבועתו כלל וכלל. ודוקא עצמות האיסור. דכתיב לא תעשה מלאכה ביום השבת. והוא עשה מלאכה, רק שהותר או נדחה משום פקוח נפש. אבל השבועה לא נתחללה כלל. שנשבע שיעשה כדין והרי עשה כדין. וכן בהא דמפרש ועושה ביתו אוצר. כיון שאחר כך לא נתחייב לבער משום מפולת. לא נתחללה שבועת הר סיני. שכדין עשה שבהגיע הזמן ומפולת עליו הא אינו חייב לבער. רק כשכבר נתחייב בשבת שלא לעשות מלאכה והרי עושה מלאכה. וכן בתוך שלשים במפולת שכבר נתחייב לבער. ומפולת אינו ביעור גמור רק כמבוער בכף הדמיון. היינו שאינו חייב עוד לבער אבל זה כבר חל עליו חובת ביעור. אבל במטמא עצמו קודם פסח. הרי כשמגיע פסח אף שאנוס הוא ורחמנא פטרי' מעונש. מכל מקום לא עשה כדין שמחויב לעשות פסח ונתחללה שבועת הר סיני. ועל השבועה לא נפטר משום אונס כיון שחל השבועה אף קודם שהגיע זמן פסח. ואז לאו אנוס הי'. וניחא דסוכה. דשפיר יש ראי' ממה שהי' מותרין לטמאות עצמם קודם הזמן. דאף שעדיין לא חל חובת מצוות הקב"ה לעשות פסח. מכל מקום חל עליו שבועת הר סיני לעשות המצוה בזמנה. ומי שהי' בדרך רחוקה בחצות דפטור. אף דקודם חצות הי' יכול לבוא וחל עליו שבועת הר סיני. מכל מקום על השבועה אינו חייב כרת. רק על עצם מצוות פסח שלא חל עד בוא הזמן. אך לפי זה ליתא להא דטורי אבן בטומאה קודם הרגל לחגיגה דאי לאו קרא הי' מותר. ולהנ"ל הי' אסור משום שבועת הר סיני שחל אף קודם הזמן:

ז

אך דהא מילתא דטומאה שאינו פטור מפסח וחגיגה רק משום דאנוס הוא אינו ברור. כי ממה שאמרו בחגיגה דטמא בראשון ונטהר בשני פטור משום דתשלומין דראשון הוא ומאן דלא חזי בראשון כו' נראה שפטור הוא הטמא. דאי רק אנוס הוא. אבל מחויב הוא. מחייב בתשלומין ואז לאו אנוס הוא. אלא ודאי פטור הוא הטמא [ואין לומר שאני חגיגה שהרי יכול לשלוח חגיגתו על ידי אחרים דערל וטמא משלחים קרבנותיהם. אלא משום דאיתקש לראי' כמו שכתבו תוספות פסחים (דף פ'.) בשם ירושלמי על כן חשיב פטור. שאם הי' חייב הי' יכול להביא. ולמה אינו מביא על כרחין דפטור, ושוב גם מראי' פטור. אף דבראי' יש לומר שחייב רק שאינו יכול לבוא למקדש לראות פנים. מכל מקום הא איתקש לחגיגה. אבל בפסח יש לומר שמחוייב רק משום שאינו יוצא רק בפסח ראוי לאכילה. וטמא אינו ראוי לאכילה. אינו יכול להביא. מכל מקום מחוייב הוא. דליתא דאם כן מה אמר ר' ירמי' בחגיגה (דף ט') שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני. ובתוספות שם דלר' ירמי' טמא בראשון ונטהר בשני חייב בחגיגה עיין שם. הא אין ראי' כלל מפסח לחגיגה]:

ח

ואין להביא ראי' דטמא חשיב חייב בפסח. רק שאנוס מלהביא. מהא דערל שלא מל בערב פסח חייב כרת. וכן טמא מת בשביעי שלא הזה וטבל על כרחין שמחוייב הוא הטמא. דאי פטור. למה יתחייב במה שלא הביא עצמו לידי חיוב. דלא קשיא דביבמות (דף ס"ו.) מבואר דמי שעומד לתקן ולאכול חשיב גם בעת איסורו פומי' דכאיב לי' עיין שם ברש"י ורשב"א. הכא נמי כיון דעומד ליטהר בערב פסח חשיב פומי' הוא דכאיב לי' ובר חיובא הוא. אבל טמא שאין לו תקנה פטור הוא ולאו משום אנוס לבד מיפטר. רק שאינו בר חיוב כלל כשהוא טמא שאין לו טהרה. וניחא דברי הטורי אבן בראש השנה הנ"ל:

ט

והא דסוכה יש לומר דר' יצחק סבירא לי' פסח שני תשלומין דראשון. ולדידי' גלי קרא דטומאה יש לו תשלומין כדברי ר' ירמי' הנ"ל, דלא דמי לשאר פסולים שאין להם תשלומין. והיינו דגלי קרא דאף שהוא טמא לא פקע חיובא מיני'. דאי לאו בר חיובא הוא. מה שייך תשלומין למי שלא נתחייב. על כרחך גלי קרא דבר חיובא הוא. ועל כן מחויב לראות גם קודם פסח מחמת שבועת הר סיני שיוכל לעשות הפסח בזמנו. ואין זה דוחק להעמיד דברי התנא דלא כהלכתא. דרמב"ם פסק רגל בפני עצמו דכבר השיג עליו ראב"ד דאין הלכה כרבי מחביריו. ומה שתירץ הכסף משנה בשם בן בנו של הרמב"ם דרבי חנניא בן עקביא דסבירא לי' שני תיקונו דראשון לית לי' תשלומין דראשון. והוה לי' ר' נתן יחיד במה דאית לי' תשלומין דראשון. ור' חנניא בן עקביא יחיד במה דאית לי' תיקונו דראשון. אך רש"י פירש בדרחב"ע דתשלומין דראשון הוא ותקנתא דראשון. ואם כן הוה להו רבים לגבי רבי דאית להו תשלומין דראשון. והלכה כמותם:

י

מלבד זה נראה דר' יצחק דאמר שחל שביעי שלו בערב פסח אית לי' כרחב"ע תקנתא דראשון. שהרי התוספות הקשו (דף צ':) למה אמר להם לעשות פסח שני. יטבלו בו ביום וישחטו עליהם. ויש לומר דהכי אמר להם משה אם לא תטבלו תדחו לפסח שני. ותמוה דאטו בידם הדבר תלוי. הלא מחוייבין לטבול, ואם לא יטבלו בני כרת נינהו. וצריך לומר דסבירא להו תקנתא דראשון. ואם הזיד בראשון ושגג בשני פטור. ועל כן דומה ללאו הניתק לעשה למאן דאמר בטלו ולא בטלו. דמבואר בחולין (דף קמ"א) דכל כמה דלא בטל לעשה לא עברי' ללאו. ומהאי טעמא סבירא להו לתוס' המשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו. ומשום דלפי גירסת רש"י ותוספות במכות סבירא לי' לר' יוחנן ביטלו ולא ביטלו. והלכה כמותו לגבי ריש לקיש. על כן מותר להשהות על מנת לבערו הכי נמי כיון דאין חיוב אלא אם הזיד בשני מותר לכתחילה שלא לעשות בראשון אלא בשני. רק מדרבנן ודאי אסור להמתין עד שני שלשים יום. שמא ימות בנתיים. דשלשים יום כתב רא"ש ריש נדרים דחשיב זמן מרובה. אבל מדאורייתא הי' מותרים להמתין. ושפיר אמר להם משה אם לא תעשו בראשון. הנה דבלאו הכי מוכח דסבירא לי' לר' יצחק תקנתא דראשון. ולפירש"י כל שכן דסבירא לי' תשלומין דראשון. ולדידי' טמא בר חיובא כנ"ל והי' אסורין לטמא עצמם לולי דעוסק במצוה פטור מן המצוה:

יא

ואל תתמה על מה שכתבתי דכל הראי' מחמת דפסח שני תשלומין דראשון. והרי אז עדיין לא נאמרה פסח שני. דלא קשה מידי דמכל מקום הראי' ממשה רבינו. איך לא הודיעם שלא יטמאו לקרובים. שהוא ידע כל מצוות שבתורה מהלוחות שהי' כתוב בין השיטין כל תרי"ג מצוות, כדאיתא בירושלמי רק שעדיין לא נאמר לו לאמר לישראל. מכל מקום למד מהלוחות שטמא בר חיובא הוא. וניחא הא דסוכה. ודברי טורי אבן בדר' יצחק אמורא ניחא לדעת רמב"ם שני רגל בפני עצמו:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה