אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שיח

סימן שיז

לבאר ענין מצות עשה דתשביתו. אם הוא שיהי' החמץ מושבת אצלו. או דווקא השבתה בפועל:

א

(בדף י"ב:) אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. ופירש רבינו תם דשעת ביעורו הוא שעה ששית. ואז השבתתו בכל דבר. משם ואילך בשריפה. וקשה לי כיון שגזרו חכמים לאסור בהנאה בששית משום טעות בין שש לשבע ואפילו חמץ נוקשה דרבנן אסור. למה לא גזרו גם כן מחשש זה שמא הוא שבע. ונמצא מבטל מצות עשה דאורייתא כשאינו שורפו כדינו. וכי חמור איסור דרבנן מעשה דאורייתא. והא ספק איסור דרבנן לקולא וספק מצות עשה של תורה להחמיר. ולמה בחשש זה שמא טועה ושבע הוא החמירו בדרבנן ולא במצות עשה של תורה:

ב

עוד קשה במה שכתב הטור אורח חיים סימן תמ"ה לשיטת הרבינו תם וזה לשונו ולפי זה אפי' לר' יהודה אין צריך לשורפו. שרוב העולם מבערין קודם סוף שש מבואר דבסוף שש בשריפה. ולמה. הא כל הטעם דילפינן מנותר. ונותר לא צוותה תורה לשורפו אלא לאחר איסורו. ובסוף שש עדיין לא נאסר:

ג

וליישב זה נקדים לבאר מה הוא המצות עשה דתשביתו. אם המצות עשה שיהי' החמץ מושבת אצלו בפסח. ואם מעולם לא הי' לו חמץ גם כן קיים המצוה. או דילמא דהמצוה הוא השבתה בפועל. ונהי דודאי שאינו מחויב להיות לו חמץ כדי להשביתו. כמו שאינו מחויב לשחוט עוף כדי לקיים מצוות כיסוי. מכל מקום המצוה לא קיים אלא אם כן הי' לו חמץ והשביתו:

ד

והנה ראיתי למהרי"ק וזה לשונו כשמבערו קודם שבע. לכשיבוא שבע ואין לו חמץ הוא מקיים עשה דתשביתו לשעתו. כיון שהגיע שעה שביעי ואין לו חמץ. דאטו מי שאין לו חמץ כלל. ואפי' פסק חמצו שלשים יום קודם הפסח יצטרך לקנות חמץ כדי לשורפו ולקיים מצות עשה דתשביתו. אלא ודאי הדבר פשוט דאין לך השבתה גדולה מזו. ומשום הכי אפקה רחמנא בלשון לא יראה ולא ימצא ולא אפקה בלשון שריפה:

ה

והנה לכאורה נראה ראי' ודוגמא לסברת מהרי"ק מהא דאיתא במכות (דף ט"ו) דלא תעשה דלא יטמאו את מחניהם דכתיב בבא אל המקדש טמא לא הוי ניתק לעשה דוישלחו מן המחנה. דהוי לאו שקדמו עשה. והנה לאו שקדמו עשה פרש"י שיכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו. ואם כן מוכח שאם אינו נכנס אל המקדש טמא מקיים גם כן עשה דוישלחו מן המחנה שאין עשה אלא שלא יהי' טמא במקדש והוא הדין עשה דתשביתו אינו אלא שלא יהי' לו חמץ בפסח וכדברי מהרי"ק:

ו

אך ראיתי בריטב"א שם הביא פרש"י קדמו עשה שיכול לקיים קודם עבירת הלאו. והקשה דהא הגמרא חשיב לא יטמאו את מחניהם לאו שקדמו עשה. הא וישלחו לבסוף משמע ולא מעיקרא. יש לומר כל שקדמו בכתיבה לא בעינן קדמו במעשה. אלא דאמרינן כל שקדמו במעשה אף על פי שאינו קדמו בכתיבה ועוד דהתם נמי זימנין דקודם במעשה. לטומאה שאירע בפנים כו'. ומכל מקום מפורש בריטב"א דאינו מקיים מצוות וישלחו במה שאינו במקדש טמא עד שיהי' טמא במקדש ויצא. ולא אמרינן שאין וישלחו רק כדי שלא יטמא. והכא נמי לא מקיים עשה דתשביתו אלא אם כן יש לו חמץ ומשביתו. ודלא כמהרי"ק שכתב שאין מצוות תשביתו אלא כדי שלא יראה. ומה שכתב במכילתא איזהו השבתה שהוא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זה שריפה. היינו דהתורה אמרה השבתה גמורה שלא יראה ולא ימצא. ומכל מקום אם אינו משבית בפועל אינו מקיים המצוה. והראי' שהביא מדאינו מחויב לקנות חמץ כדי להשביתו. ודאי אינו ראי'. וכמו שהבאתי דמיון שאינו מחויב לשחוט עוף כדי לכסותו [ואינו דומה למצוות ציצית. דעל כל פנים בעידן ריתחא ענשינן. דכיסוי רשות נקרא כמו שחיטה כמבואר ברמב"ם פרק י"א מהלכות ברכות. וביאור הענין כתבתי במקום אחר בתשובה]:

ז

ועוד נראה לי ראי' דלא כמהרי"ק מהא דכתבו התוספות פרק כל שעה גבי האוכל חמץ של הקדש במועד מעל. דמוקי לה כר' יוסי הגלילי וחמץ בר דמים הוא דיכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו. והקשו בתוספות איך יפדנו הא עבר בבל יראה. ותירצו שהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו דהוי לאו הניתק לעשה וקשה מכל מקום עובר בעשה דתשביתו דיש לו חמץ שעה אחת. כיון דתשביתו דקרא הוא שלא יהי' לו חמץ ביום טוב. וכמו שביתה דשבת ויום טוב. ואם עושה מלאכה שעה אחת עובר בעשה זו. והכי נמי כשיש לו חמץ שעה אחת. אלא ודאי המצוה ההשבתה בפועל:

ח

ומכל מקום מודינא שאסור להשהותו אפי' שעה אחת משום העשה כדתנן ושורפין בתחילת שש. אלא דכל זמן שעוסק בשריפתו אינו עובר לא בבל יראה ולא בעשה דתשביתו וכמו שכתב בתשו' הר"ן בנדר שלא יהי' ביום פלוני בעיר אחת אם צריך לצאת מהעיר קודם אותו יום. או די שבאותו יום יצא מן העיר. והשיב שהדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוספות פסחים (דף ד':) דלדעת רש"י שפירש בסוגיא דכתיב שבעת ימים לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו ופרש"י שאם משבית ביום טוב של פסח חמץ שהה שעה אחת, ואם כן צריך לצאת מן העיר קודם. אך התוס' שם השיגו על פרש"י. ולשיטתם די אם יצא בתחילת יום פלוני. דבשעת יציאתו חשיב שאינו שם. כשם שבשעה שעוסק בביעור חשיב שאין לו חמץ. ואם כן לשיטת התוספות אם בשעת פדיון יעסוק בשריפה גם כן. כגון שיכין עצים ואש לא יעבור כלל בעשה דתשביתו כיון שעוסק בהשבתה. אבל לענין בל יראה אי אפשר לומר כן. שהרי אינו עוסק בשעת פדיון שלא יהי' לו חמץ ברשותו. דכל שכן שאם לא יפדה לא יהי' חמץ ברשותו. רק עשה דתשביתו אינו עובר שעוסק בהשבתה שאף אם לא יפדה לא יעשה מצוות השבתה. ואם כן שפיר חשיב עוסק בהשבתה במה שמכין עצים ואש בשעת פדיון. וכל זה לפי מה שכתבתי דעשה דתשביתו אינו מקיים אלא אם כן ביערו בפועל. אבל לדעת מהרי"ק דבמה שאין לו חמץ מקיים עשה דתשביתו. אם כן כשם שאין מועיל לו עסקו בשריפה שלא יעבור בבל יראה כמו כן אינו מועיל שלא יעבור בעשה דתשביתו ואם כן אכתי קשה איך יפדנו הלא עבר בעשה דתשביתו. ואין עשה מנתק עשה. אלא ודאי כדכתיבנא:

ט

ומאחר שביררנו דאינו מקיים העשה דתשביתו אלא אם כן השביתו בידים. אם כן הוא דומה לכל מצות עשה דמתעסק לא יצא אפילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה. כתב הר"ן בשם הרא"ה דאם אוכל מצה ואינו יודע שהוא ליל פסח לא יצא. ובטורי אבן הביא ראי' מהשוחט קדשים וכסבור שהם חולין פסולין וקרי לי' הש"ס מתעסק. ומפורש במשנה המתעסק במצוה לא יצא. והכי נמי אם טועה בין שש לשבע ויחשוב על שבע שהוא שש ויבערנו לא קיים המצות עשה של תורה בשריפתו דמתעסק הוא. כמו האוכל מצה ואינו יודע שהוא יום טוב. כן זה מבער חמץ ולא ידע שהוא אחר שש, ואין לומר שאני הכא דהמצוה על חמץ זה שיבערנו וחשיב סתמא לשמן קאי דהא בקדשים דסתמן לשמן ומכל מקום מתעסק כסבור שהם חולין לא יצא:

י

ואין להקשות יהי' מחויב להמתין עד שיהי' לפי דעתו שבע ויבערנו בשריפה. ליתא דכל עצמינו נחייבנו לבערו בשריפה שמא טועה והוא שבע. והלא יותר יש לחוש שמא עכשיו באמצע שש וטועה חצי שעה וכדומה ואם מבערו עכשיו הוא עושה כדין ואם ימתין שעה עד שיהי' שבע לפי דעתו. הוא משהה חצי שעה באיסור:

יא

והשתא ניחא מה שכתב הטור שרוב העולם מבערין קודם סוף שש. שאם הוא בסוף שש שפיר נחוש שמא טועה ושבע הוא. וכיון שלפי דעתו שש הוא אפילו יבערנו אינו מקיים המצוה. אם כן מחויב להמתין עד תחילת שבע לפי דעתו. דאי באמת עכשיו סוף שש הוא. הוא יבערו כדינא מדאורייתא בתחילת שבע. ואם טועה ועכשיו שבע. ועכשיו אינו יכול לקיים המצוה כי מתעסק הוא. ואפילו ישרפנו יהי' דינו כמפרר. אם כן מחויב להמתין עד אחר כך שיקיים המצוה. וכמו כשאין לו עצים לשורפו דלר' יהודה יושב ובטל עד שימצא עצים. הכא נמי יושב ובטל עד שידע שהוא שבע ולא יהי' מתעסק. בשלמא בתחילת שש חיישינן שמא תחילת שבע האמתי הוא בין זמן של עכשיו לזמן שהוא תחילת שבע לפי דעתו. ואם יבערנו עכשיו הוא כדינו שעדיין לא חל עליו העשה. ואם ימתין יעבור בעשה על שהיית הזמן מתחילת שבע האמתי עד תחילת שבע לפי דעתו. אבל בסוף שש שאין זמן באמצע בין זמן של עכשיו לתחילת שבע לפי דעתו אם כן ממה נפשך ימתין כנ"ל. ועוד דבסוף שש יוכל לעסוק זמן מועט בהכנת השריפה עד תחילת שבע ואז ישרפנו והזמן שהוא עוסק אינו עובר כתשו' הר"ן הנ"ל:

יב

ובהכי ניחא ליישב סוגיית הגמרא בפרק בל שעה עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן כדר' יוחנן דאמר המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו. ופירשו התוספות פשיטא דהא תנן בפרק קמא דשורפין חמץ וקשה דמה משני דצריכא לשעות דרבנן דהא נמי פשיטא. דהא תנן בפרק קמא שורפין בתחילת שש. ואם לאשמעינן דאין חוששין לקידושין. קידושין מאן דכר שמי' במשנה. ודוחק גדול לומר דממשנה יתירה ילפינן הכי. דכל כי האי הוה לי' לש"ס לפרושי:

יג

אשר על כן נראה דסיפא זו תני כלפי רישא דלפני זמנו מותר בהנאתו. וקאמר בגמרא דאשמעינן כדרבא דאמר חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו. ונגד זה תני סיפא עבר זמנו אסור בהנאתו. דחרכו לאחר זמנו אסור ומקשה הש"ס פשיטא כיון שכבר חל עליו איסור הנאה אפילו אפרו פשיטא דאסור ומאי קמשמע לן. ומשני לשעות דרבנן. והרבותא על פי מה שכתבו התוספות שבת (דף ע"ב ע"ג בנתכוין וכפי מחשבתו באיכות הדבר ההוא הי' היתר חשיב מתעסק וכגון נתכוין לחתוך את התלוש ונמצא אותו דבר הי' מחובר. וכן דעת הרמב"ן והר"ן שם. ועל פי דברי רמב"ן ע"ז ור"ן פרק. גיד הנשה דהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה היינו דוקא אכילה ובעילה ולא שאר הנאות ומתולדות שניהם נשמע דנתכוין ליהנות בדבר שלפי מחשבתו היתר ונמצא איסור אין איסור של כלום מן התורה כיון דאפי' בחייבי חטאות פטור כל שכן בשאר איסורים. ולא תאמר רק מקרבן פטרתו התורה אבל איסורא איכא דהא שנים שעשאו דפטרה תורה מקרבן ומבואר ברמב"ם דהוא רק איסור דרבנן):

יד

והנה העושה מלאכה בשבת וכסבור שהוא חול דחייב ולא חשיב מתעסק. היינו משום דשבת אסור בו מלאכה. ושם האיסור מלאכה. לא מלאכה בשבת. שהרי כתב הרמב"ן חמץ לעולם חשיב איסורא בלע, דכשמגיע פסח חמץ אסור. ושם זה הי' עליו קודם לכן. הרי שאין שם האיסור חמץ בפסח. דשם זה לא הי' קודם פסח. ועל כרחך שם האיסור רק חמץ לבד. והכא נמי שם האיסור מלאכה לבד. ועל כן אף שלא ידע שהוא שבת לא חשיב מתעסק:

טו

ולפי זה חמץ שגזרו חכמים בשעה ששית לאוסרו בהנאה שמא יטעה על שבע שהוא שש ולא יחשב מתעסק. משום שאין שם איסור חמץ לאחר זמנו רק חמץ כנ"ל. והרי ידע שהוא חמץ. ודומה ממש לעושה מלאכה בשבת וסבור שהוא חול. אבל בחרכו בשעה ששית. יש לומר דשפיר יהי' מותר בפסח דהא אין איסור רק אם חרכו לאחר זמנו וכיון שלפי דעתו חרכו לפני זמנו ומותר בפסח הוא מתעסק בדבר שלפי מחשבתו באיכות הדבר מותר היום בפסח. ואינו דומה לחמץ בששית, דאינו טועה באיכות הדבר וידע שהוא חמץ וכפי מחשבתו באיכות הדבר הוא באמת אסור עכשיו. רק שלא ידע שעכשיו אסור חמץ. ולא חשיב מתעסק. אבל בנחרך שאין איסור בפסח מה שנחרך קודם זמנו. וכיון שהוא חושב שנחרך קודם זמנו ומותר ליהנות היום. הרי עוסק בדבר שלפי מחשבתו באיכות הדבר היתר הוא. והוה אמינא דשרי. קמשמע לן מתני' דאסור בהנאה. ומשום דמתעסק אסור מדרבנן על כל פנים. והביא מר' גידל אמר ר' יוחנן. דאי מותר בחרכו בששית. הא ר' יוחנן סבירא לי' בסוגיא דאוכל חמץ של הקדש במועד דבר הגורם לממון לכולי עלמא כממון דמי. ויש אומרים לא מעל משום דסבירא לי' כר' נחוניא בן הקנה. וממילא דהכי הילכתא. שהרי הרמב"ן בדינא דגרמי הביא ראי' דקיימא לן לאו כממון דמי משום דלמסקנא לר' אשי לכולי עלמא לאו כממון דמי עיין שם. ממילא לר' יוחנן דלכולי עלמא כממון דמי הילכתא כממון דמי. ואם כן כשמקדש בשעה ששית. הרי נתן לה דבר הגורם לממון דאי בעיא חרכו, ויהי' מותר בהנאה וכאילו נתן לה ממון גמור ועל כן לא מייתי מדרב. דיש לומר כמו שכתב הרשב"א במקדש בערלה דאף דאפר מותר. מכל מקום כמו שהוא עכשיו לאו ממון. אבל לר' יוחנן קשה דעל כל פנים גורם לממון הוי. וכן דעת הב"ח אבן העזר סימן כ"ח וחלקת מחוקק שם ס"ק ל"ט דמשום אפרן חשיב גורם לממון. וכל שכן הכא בחרכו ודו"ק:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה