אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שיא

סימן שי

אותה תשובה הנ"ל להרב הגאון הנ"ל קצת באופן אחר:

א

מה שיישב קושית הרמב"ן על הרמב"ם שכתב דבקידוש החודש צריך בית דין הגדול דוקא והקשה הרמב"ן שהרי אפילו לאחר חורבן הי' מקדשים על פי הראי' אף שלא הי' בית דין הגדול. ותי' רום מעלתו בטוב טעם דכוונת בית דין הגדול שיהי' כל ישראל כפופים להם שיהי' מועיל קידוש שלהם לכל ישראל. ועל כן אפילו לאחר חורבן ובטלה סנהדרין עדיין הי' ראשי גליות ונשיאים שכל ישראל כפופים להם והי' מועיל קידוש שלהם לכל ישראל:

ב

ויש לעיין בזה שהרי בארץ ישראל הי' מקדשין הסמוכים שבארץ ישראל והרי מפורש בסנהדרין דסמיכה דארץ ישראל לא מהני לבבל דהכא שבט והתם מחוקק. והרי בבל לא הי' כפוף לארץ ישראל. ואף על פי כן הי' מועיל הקידוש. מיהו אפשר לומר כיון שראשי גליות שבבבל לא הי' יכולין לקדש כי מציון תצא תורה. על כן הי' כפופים בזה לנשיא ארץ ישראל ודוקא בארץ ישראל גופי' שהי' שם הרבה בתי דינים סמוכים לא הי' מועיל קידוש בית דין אחד. שאפשר בית דין אחר רוצים לעבר. והי' צריך קידוש נשיא דוקא. מה שאין כן הסמוכים שבבל אין להם דיעה בזה ולא איכפת לן בגווייהו:

ג

מה שיישב קו' הרמב"ן שהרי בזמן הזה אין בית דין סמוכים בארץ ישראל. ומה מועיל מה שיש יהודים בארץ ישראל כיון שאין שם בית דין הראויים לקדש. ועל כרחין על קידוש הלל סמכינן. ותי' רום מעלתו דהרמב"ם לטעמי' שאם רצו כל חכמים שבארץ ישראל לסמוך אחד בזמן הזה יכולים לסמוך. וגם מבואר ברמב"ם שאפילו לדבר אחד יכולין לסמוך ומסתמא הסכימו כל בני ארץ ישראל שלענין קידוש יהי' דינם כסמוכים. וכוון בזה לדעת הרלב"ח בקו' הסמיכה [דפוס וונציא דף רפ"ח] וזה לשונו לכן אני אומר לתקן זה הקושי הגדול שהרב הולך לשיטתו שהוא סובר שאם נתקבצו כל חכמי ארץ ישראל יכולין לסמוך מי שירצה, ועתה כשקובעים ואומרים יום פלוני הוא ראש חודש. או יום פלוני הוא מועד. הוה לי' כאלו מסכימים כולם שחכמיהם יהי' סמוכים לענין קידוש החודש וקביעות המועדים. שיכולין הם לסמוך סמוך אחד לקצת דברים ולקצת דברים לא יהי' סמוך. ובודאי שבענין כזה אין שום חילוק בין חכמים בין המון העם שבארץ ישראל. שאין מי מהם שלא יסכימו שיהי' חכמיהם סמוכין לזה הענין. ואם תדקדק בלשון שכתב הרב בספר המצוות שלו יתבאר לך שמה שכתב שהוא הבטיח שלא ימחה אותה אומה מהכל נראה משם מה שכתבתי. ולמה לי' להזכיר בני ארץ ישראל לא הי' לו להזכיר רק הב"ד והחכמים. אלא ודאי הכוונה שאף על פי שלא יהי' שם בית דין בפירוש. אנן סהדי מן הסתם שכל החכמים וכל ישראל מסכימים שיהי' הראשים מהם סמוכים לענין קביעות החדשים ואף על פי שלא יפרשו עד כאן לשון הרלב"ח:

ד

איברא שמה שסיים רום מעלת כבוד תורתו הרמה בתשובתו להלכה דגם בזמן הזה צריכין בית דין לקבוע חדשים ולעבר שנים בארץ ישראל ולכאורה נראה גם כן מלשון הרלב"ח שכתב מעתה כשקובעים ואומרים יום פלוני ראש חודש כו' לדידי לא נראה כן שהרי הדבר מקובל דור אחר דור שאין קובעין כלל שום ראש חודש). אלא ודאי כיון שכתב הרמב"ם שהלכה למשה מסיני שבזמן שאין סנהדרין קובעין על פי החשבון. אם כן דומה למה דקיימא לן נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים. כיון שאי אפשר לדחות החודש עוד שאין חודש יותר משלשים יום. ודוקא שנראה בזמנו שביד הב"ד לקדשו או לעבר. כשיש להם טעם לעבר. אז צריכין לקדש. אבל ביום שלשים ואחד שעל כרחין צריכין לקדש היום אין צריך לקדש. והכי נמי בזמן הזה כשעל פי החשבון ראש חודש אי אפשר שלא יהי' ראש חודש שכך הלכה למשה מסיני. שוב אין מקדשין אותו. וכן הדין לענין עיבור שנים כיון שבזמן שאין סנהדרין הלכה למשה מסיני שאין יכולין לעשות רק על פי חשבון ואין משנין מחמת שום טעם בעולם. רק דמכל מקום צריך שיהי' שם בית דין. או אפילו אינו סמוך דסתמא כפירושו לענין זה הוא סמוך. כדברי הרלב"ח. דאם לא כן לא הי' מתקדש בשמים. דודאי הא דקדשוהו שמים הפי' גם כן כאילו קדשוהו ב"ד שהרי אומרים מקדש ישראל והזמנים [אפילו ביום טוב שני שהוא מספק שמא החודש מעובר] ישראל דקדשינהו לזמנים. שמע מינה דקדשוהו שמים היינו דנחשב כאילו קדשוהו בית דין. ואם אין שם ישראל כלל לא שייך לומר כן. ובודאי גם כוונת רום מעלתו כן. וחלילה לחשוד אותו שמפקפק בכל המועדים שבזמן הזה שאין מקדשין חדשים כלל. רק בא לומר שנחשב כאילו קדשו בית דין בארץ ישראל. וימחול מר להודיעני כוונתו הרצוי' בזה. ה) וכשאני לעצמי הי' נראה לי דכמו שכתב הרמב"ם דכשכל החכמים סומכים דינו כאלו נסמך מפי סמוכים. הוא הדין כשכל החכמים מסכימים שיום זה ראש חודש מתקדש החודש. ואין צריך לומר תרי רואין כאילו הי' סמוכים וכאילו קידשו החודש. וכל זה על דרך הרלב"ח בשיטת הרמב"ם:

ו

וכשאני לעצמי הי' נראה לי. דהנה קשה לי על הרמב"ן שהוקשה לו על שיטתו דר' הלל קידש הא אמרינן בראש השנה דאם עיבר קודם ראש השנה אינו מעוברת. ותי' שהטעם כמו שפרש"י שמא ישתכח. וכשעל פי החשבון לא שייך זה. ולדידי קשה דמה קשה לי' הא בסוף פרק ד' דברכות אם לא אמר יעלה ויבוא בערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין החודש בלילה. ואף שהחודש מקודש למפרע מבלילה. ועיין בראש השנה (דף כ') דיליף מקרא דמערב עד ערב תשבתו שבתכם דהחודש מתחיל מתחילת הלילה. מכל מקום כיון שעדיין לא נתקדש אין מחזירין אותו. וצריך לומר דהלל קידש שיחול הקידוש בזמנו. ואזלא הא כהא דאמר בירושלמי ריש פרק מי שאחזו במגרש על לאחר שלשים ואחר כך נעשה קורדיקוס תלוי בפלוגתא דר"י וריש לקיש בעשה שליח ואחר כך נעשה קורדיקוס אם כותבין בעודו קורדיקוס. ולדעת הרמב"ם דמן התורה הגט כשר. ממילא הוא הדין במגרש לאחר שלשים ואחר כך נעשה קורדיקוס הגט כשר מן התורה. ולדעת הח"מ והב"ש אפילו נעשה שוטה בתוך שלשים הדין כן:

ז

וכבר הקשו האחרונים ממתניתין גיטין י"ג דהאומר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מותו ותי' דשאני התם דפקע רשותו ואולי זה אפילו מת בתוך שלשים הי' חל הגט. ועל כרחך חל הקידוש שקידש הלל כל חודש בזמנו אף שהלל אינו בעולם הזה ואם כן מה הוקשה הרמב"ן מהא דאם עיברו קודם ראש השנה אינו מעוברת. דהתם בעיבר סתם דמשמע שיחול העיבור תיכף. זה אינו מועיל. אבל שיחול בזמנו שפיר מהני. והרי הפודה בנו בתוך שלשים שיחול לאחר שלשים פסק הרמב"ן כרב דבנו פדוי. ואפילו שמואל לא פליג אלא בנתאכלו המעות אבל באיתניהו למעות חל דיבורו שאמר בתחילה שיהי' פדוי לאחר שלשים ואם כן בקידוש ב"ד שאין צריך אלא אמירה בלבד חשיב כמו איתניהו למעות. דפסקה אמירה לא אמרי' דהא מופר ליכי למחר מהני ולא אמרינן פסקה אמירה. וכן כל נדר שתדורי יהי' מופרין למאן דאמר דמהני ולא אמרינן פסקה אמירה. אלמא דחשיב איתנהו אחר כך. ואין כאן מקום להאריך בזה. ואם כן מה הוקשה לרמב"ן כיון שנתקדש ונתעבר השנה בזמנו למה לא יועיל:

ח

והנראה לי בזה על פי הש"ס בבא בתרא (דף קכ"ז:) דאפילו ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מודה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. הרי דכיון דעכשיו אינו יכול למוכרם שעדיין אינו שלו ואחר כך בשעת חלות גם כן אינו יכול להקנותם לא מהני אלא אם כן יש שעה אחת שיכול אז למכרם. הכי נמי כיון דבשעת קידוש שקידש הלל לא הי' יכול לחול דקודם ראש השנה אינו מעוברת. ובזמן שמגיע השנה כבר הלל בישיבה של מעלה. ואינו יכול לקדש החדשים איך יועיל, ועל זה תי' הרמב"ן דטעמא רק משום גזירה ובזה לא שייך גזירה. ויכול לחול תיכף. ושוב חל בבוא הזמן. דכך קידש הלל שיתקדש כל חודש בזמנו. וניחא הא דאם שכח יעלה ויבא ערבית אין מחזירין אותו דבאמת לא נתקדש החודש אלא למחר בבוא הזמן:

ט

עוד יש לומר דסבירא לי' להרמב"ן דסתמא הוי כאילו אמרי בפירוש שיתקדש ויתעבר בזמנו. וכן משמע ברמב"ן בבכורות מהא דמייתי מהלכות פסוקות דסבירא לי' כשמואל דכתב סתם הפודה בנו בתוך שלשים אינו פדוי. ולא כתב דהיינו דוקא דאמר מעכשיו משמע מדבריו דסתמא לאו כמעכשיו ולכאורה כן משמע בגמרא דמייתי שם תנא דתני הפודה בנו בתוך שלשים בנו פדוי אמר לי' שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי. ומדלא מקשה לי' אלא משמואל ולרב בנו פדוי. מוכח דסתם כלאחר ל' דמי:

י

איברא לשיטת הרא"ש שם אין זה ראי'. ובש"ך בשם מהרי"ק דרב ושמואל פליגי נמי בהא בסתם ואיתניהו למעות דרב סובר סתם כלאחר שלשים. ושמואל סובר כמעכשיו. ובהא הילכתא כשמואל כגירסת ספרינו. אמנם הרמב"ן לשיטתו דסתמא כלאחר שלשים אם כן מדתני בברייתא בסתם ואם עברוה אינה מעוברת משמע אפילו לאחר זמן כיון דסתמא כלאחר זמן. ועל זה תי' הרמב"ן דמן התורה מהני. ולפי זה יש לומר דבאמר בפירוש שיחול מעכשיו גם להרמב"ן לא מהני:

יא

והרמב"ם לא סבירא ליה דמדרבנן כמו שכתב הרמב"ן אלא דמן התורה אינו מעובר קודם ראש השנה. ולפי מה שכתבתי בתי' הב' גם הרמב"ן סובר כן. על כן הוקשה להרמב"ם דאף שיחול לאחר זמן אי אפשר דהוי דומיא דנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. אך באמת יש לחלק דדוקא בנכסים שרק הבעלים יכולים להקנותם. וכשהבעלים גוססים הרי אי אפשר להקנותם א' בשעה שנפלו לפניו גם הקנאה דמעיקרא לא מהני וכהאי גוונא כתב בתבואת שור סימן י"ד סק"ה. אבל בקידוש החודש שאפשר שיתקדש החודש אחר כך בזמנו וכן השנה שתתעבר על ידי בית דין שבאותה שעה על כן חל שפיר הקידוש שקידש הלל שיחול לאחר זמן. ועל כן אפילו אין ב"ד סמוכים אחר כך הרי יכולים החכמים שבארץ ישראל לעשות סמוכים ולקדש ולעבר כדברי הרמב"ם בהל' סנהדרין. או לפי מה שכתבתי יכולים כל החכמים לקדש לבד בלי סמוכים ועל כן חל קידוש הלל. אבל אם חס ושלום אין יהודים בארץ ישראל ולא בית דין. ואין באפשרי לקדש החדשים בזמנו. בודאי לא מועיל קידוש הלל. כיון דבשעה שבא הראש חודש בעולם כבר הלל בישיבה של מעלה. ואין ב"ד בעולם שיכולים לקדש והוי כנכסים שנפלו כשהוא גוסס:

יב

מה שהקשה רום מעלתו על הרמב"ן דסבירא לי' דבשעת הדחק מקדשין על פי חשבון. אם כן מה מקשה הש"ס מדר' עקיבא שעיבר שלש שנים דילמא משום שהי' מתיירא שלא ינוחו לסמוך הי' מקדש על פי חשבון. לדידי לא קשה מידי דהלל לא קידש אלא על תנאי אם לא יהי' סמוכים. ור' עקיבא בסתמא קידש. וזה אסור, שמא לא יפסיק הסמיכה ולא יתנהגו על פי חשבונו. כי ישכח. ובדהלל ניחא דלא שייך כלל שכחה. שכל החדשים הם על פי חשבונו. מה שאין כן בדר' עקיבא שעיבר סתם. ועוד שלא הי' מקדש חדשים:

דברי ידידו הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה