אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שח
שוכט"ס לכבוד הרב הגדול הצדיק המפורסם כקש"ת מו"ה מנחם מענדיל שליט"א האבד"ק פילטץ:
א
על דבר אשר נסתפק בהא דשבת בבקעה והקיפוהו נכרים מחיצה דאינו מהלך חוץ לאלפים דלא הקילו חכמים גבי' להיות בתוך המחיצה כד' אמות הואיל ויש לו אלפים אמה. אם הוציאוהו גוים אחר כך מהאלפים אמה בתוך ההיקף. אם נאמר כיון דמתחלה לא נחשב כד' אמות גם עתה לא יחשב. קשה לי מסברא חשיב כארבע אמות. ולא דמי להא דאמרינן בעלמא שבת הואיל ונאסרה נאסרה. דזה לא אמרינן רק אם נאסר בתחילת שבת. דומה למה שאמרו אין מוקצה לחצי שבת. כיוצא בזה כתב באבן העוזר על ש"ס עירובין (דף מ"ה) עיין שם היטב:
ב
ואשר נסתפק עוד אם חזרו והכניסוהו לתוך אלפים אמה אם שוב אסור ללכת חוץ לאלפים. נראה לי שכן הדין. ודומה לזה סוף חגיגה בטומאת עם הארץ שטהור ברגל כשעבר הרגל מטמאין הכלים למפרע ומטבילין אותם. אף שתחילה טהרוהו. שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו כמו שכתב במשנה למלך סוף הלכות טומאת אוכלין עיין שם. ולאחר הרגל כשעבר הטעם טמאוהו למפרע כל שכן בזה שמכאן ולהבא לא יהי' כארבע אמות:
ג
וקצת יש לעיין לפי' הב' שברש"י עירובין (דף מ"ד) ביוצא חוץ לתחום ברשות דנותנין לו שם אלפים אמה. אף אם חזר לתחומו ראשון לא איבד תחומו השני ויש לו כל היום ח' אלפים אמה. הנה דאף שנותנין לו תחומו שנ' מחמת הצורך שאיבד תחומו. ועכשיו עבר הטעם שחזר לתחומו. כיון שנתנו נתנו. הכי נמי בזה כיון שהקילו [להיות תוך המחיצה כד' אמות] הקילו, אך גם שם לא קיימא לן כפי' הב' שברש"י רק כפי' הא':
ד
ואשר נסתפק כבודו ביוצא חוץ לתחום מדעת והוצרכו לו שם לצורך חולה אם נותנין לו גם כן אלפים אמה לרוח או לא. דלא דמי להא דמנחות ריש פרק ר' ישמעאל דפסק רמב"ם זיל בתר מעשיו שאני התם דשמע שטבע תינוק. מה שאין כן זה דלא ידע כלל. ואי משום הא לא אריא דהא הרמב"ם, פסק אפילו לא שמע פטור. אך יש טעם לחלק דהתם בעת שעשה המלאכה הציל נפש. וכן בנמצא ראשונה טרפה בעת החילול שבת ששחט עשה מצוה. אבל זה בשעה שיצא לא הציל נפש רק שגרם שאחר כך יציל נפש וגורם בלא כוונה אינו כלום כמו שכתב רמב"ם בדין טעה בשיקול הדעת דבלא נשא ונתן ביד פטור אף על פי שגרם להזיק לא נתכוין להזיק:
ה
ומלבד זה הלא ההיתר כתבו תוספות עירובין (דף מ"ד:) ראש השנה (דף כ"ג:) משום התירו סופן משום תחילתן שאם לא יהי' לו אחר כך תחום אלפים אמה ימנע תחילה ולא ילך. אבל זה שלא ידע תחילה מהמצוה ואף על פי כן הלך לא שייך טעם. זה כלל:
ידידו הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם.