אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שג

סימן שב

דין עירובי תחומין. א) כתב הרשב"א בעבודת הקודש בהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה דאם עירב אין עירובו עירוב. במה דברים אמורים בנותן עירובו. אבל אם הלך ברגליו וקנה שם שביתה בין השמשות בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות הוי עירוב. והביאוהו הרב המגיד והבית יוסף. והבית יוסף הוסיף מדידי' דאפילו לכתחילה מערב ברגליו לדבר הרשות. ותמהני של האבן העוזר שכתב בשם הרשב"א דאפילו לכתחילה כ'. וזה לא נזכר ברשב"א. ואדרבא משמע להדיא מדכתב רק לענין דיעבד. דלכתחילה אף ברגליו אינו מערב רק לדבר מצוה. ונראה משום דדחיקא לי' מילתא דחשיב כעין פשרה לחלק בין לכתחילה לדיעבד. כיון דעיקר דין אין מערבין אלא לדבר מצוה סבירא ליה לרשב"א דאפילו בדיעבד. על כן סבירא ליה דהרשב"א אפילו לכתחילה מתיר:

ב

אך לפי עניות דעתי נראה דהרשב"א למד דין זה דבדיעבד הוי עירוב מסוגיא דבכל מערבין. אלא הא דאמר ר' יהודא עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני הא קמכין מיום טוב לשבת. מי סברת דאזיל ואמר מידי דאמר ושתיק. פרש"י דאמר צריך להיות בעוד יום טוב דאי' אפשר לכוון תחילת לילה ומכין מיום טוב לשבת. אבל בשתיק ותחילת יום שבת קונה עירוב. נמצא שבת מכינה לעצמה גמרא אמר לי' רבר"ח לאביי אי שמיע לי' למר הא דתניא לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה. כיוצא בו לא יטייל כו' כדי שיכנס למרחץ פיד הוה הדר בי'. פרש"י אלמא אף על גב דהילוך גרידא עביד ולא אמר מידי אסור. וגבי עירוב אי בדיבורא הוה אסור משום הכנה בשתיקותא נמי אסור ג) וקשה לי דמה ענין זה לזה. דשם במדבר שיעשה אחר שבת מלאכה בשדהו. או יכנס במרחץ אין פועל בדיבורו כלום. ומכל מקום אסור משום ודבר דבר משום שמזמין עצמו. ע"כ הוא הדין במהלך בלא דיבור אסור. אבל במערב במדבר מבעוד יום שיקנה שביתה בערב בדיבור זה ממש קונה שביתה. אבל בשתיק הרי בהליכתו ביום טוב אינו קונה שביתה רק במה ששוהה בסוף התחום בתחילת שבת קונה תחילת היום עירוב. נמצא שביום טוב לא הכין כלום רק גורם ששבת יכין לעצמו. ומה ראי' מהתם ד) ונראה לי דהש"ס הכי נמי מקשה שיאסר משום ודבר דבר כיון שמכין עצמו לקנין שביתה מה שמבעוד יום הי' אסור לקנות שביתת שבת. שהרי אם הי' הדין סוף היום קונה עירוב הי' אסור משום הכנה. והרי מכין לעצמו לדבר האסור בו ביום שאסור משום ודבר דבר. ואף שיש חילוק קצת בין האומר אעשה מלאכה מחר. שאם הי' עושה היום כמו שאומר שיעשה למחר הי' אסור. מה שאין כן הכא שמחר יקנה. שביתה על בו ביום וגם היום הי' מותר על בו ביום. מכל מקום כיון שהיום על מחר הי' אסור לקנות שביתה בדיבור. נמצא שקניית שביתה מחר אסור לו היום והרי מכין עצמו לדבר האסור לו. ועל כן שפיר מייתי ראי' דאפילו בהילוך גרידא אסור משום ודבר דבר והכי נמי יאסר משום ודבר דבר:

ה

וראי' עוד לפי' זה דהקושיא משום ודבר דבר ולא משום איסור הכנה. מדמשני התם מוכחא מילתא הכא לא מוכחא מילתא. ולפי מה שכתבתי ניחא דהא אמרינן דאומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. ואמר שם הטעם משום דכתיב ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר עיין שם. ועל כן דוקא כשמוכח הוי כמדבר. אלא אי אמרת דהקושיא משום איסור הכנה בשתיקה מאי משום דלא מוכח. הא ודאי איסור הכנה אפילו בלא מוכחא. שהרי בריש ביצה הכא ביום טוב שחל להיות אחר השבת ומשום דמאתמול גמרה לה. והא בשעה שנגמרה הי' אפשר שישחטנה למחר דבכהאי גוונא לא חשיב הכנה כמו שכתב הר"ן שם. ואי משום שאחר כך כשנולד הוי מוכחא למפרע. הכי נמי כשהולך אחר כך על עירוב זה הוכיח סופו על תחילתו דלקנות שביתה הי' מתכוין דאם לא כן הי' דינו כבני העירו כשהוא בסוף התחום בין השמשות אלא ודאי כאיסור הכנה אין לחלק כלל בין מוכח לאינו מוכח רק משום דהכא אין כאן איסור הכנה כלל כנ"ל. רק הקושיא הי' משום ודבר דבר. על כן משני שפיר דמשום דלא מוכחא חשיב הרהור ומותר [הוצרכתי לברר זה משום שבריטב"א משמע שהקושיא הי' משום הכנה]:

ו

והנה לפי מה שביארנו דקושיות רבר"ח הי' שיאסור משום ודבר דבר. קשה דהא בשבת (דף קנ"א) משנה שלימה מחשיכין על התחום. ומשום דהוי חפצי מצוה. עוד שם פוסקין על התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות דכתיב ממצוא חפצך. חפצי שמים מותרין ועיין ברמב"ם. ואם כן כיון דקיימא לן אין מערבין אלא לדבר מצוה אין כאן איסור משום ודבר דבר. ומזה למד הרשב"א לחלק בין עירב בפת לעירב ברגל דאפי' לדבר הרשות הוי עירוב ועל זה מקשה:

ז

אולם לכאורה מוכח מכאן דאפי' לכתחילה מערבין. דאי בדיעבד פשיטא שמותר. אף שבתחילה עבר על ודבר דבר. לא מצינו איסור בדיעבד במחשיך על התחום שיהי' אסור ליכנס למרחץ. והוא הדין הכא הי' מותר לקנות שביתה שם בתחילת שבת, ועל כרחך דקושיות הש"ס הי' אמאי מערב לכתחילה כשהוא לדבר הרשות. ואם כן מוכח דאפילו בתחילה מערב ברגליו לדבר הרשות:

ח

אך לאחר העיון זה אינו. דהנה (בדף ל"א.) מוקי פלוגתא דר"י ורבנן במערב בבית הקברות דר"י מתיר משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ורבנן אוסרים דסבירא להו מערבין לדבר הרשות. וצריך להבין הא מה דמתיר ר"י במערב לדבר מצוה אסרי רבנן ואמאי אוסרים. ומה בכך דמערבין לדבר רשות, הא מכל מקום עכשיו לדבר מצוה מערב, ודוחק לומר משום גזירה:

ט

והנראה לי בזה. דהנה המערב לילך לבית המשתה היינו עירוב לדבר מצוה כבריש כיצד משתתפין. ובודאי הוא הנאת הגוף גם כן ואמאי מותר. וצריך לומר כעין שכתבו התוספות באיסור שריפת תרומה טמאה ביום טוב לצורך היסק תחת תבשילו משום דהתורה אסרה כל הנאת רק בשעת מצוות שריפה לא הקפידה התורה שיהנה גם כן, חשיב עיקר הבערה לשם מצוה לא לצורכו. כיון שצורכו לבד הי' אסור בלא המצוה. ודומה לנדרים ונדבות שאין שוחטין ביום טוב כיון שחלק כהנים בא על ידי זריקה והקטרה. אם כן העיקר הזריקה והקטרה. והכי נמי בעירוב. למאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה לא הי' העירוב חל להתיר דבר הרשות. וחלות העירוב רק למצוה. אם כן העיקר המצוה. אבל לרבנן דמערבין לדבר הרשות. אף שמערב לדבר מצוה. הרי יש הנאה גם כן. כלבית המשתה (ואפילו לבית האבל אפשר הוה הנאה מה שמחזיק לו טובה) ואין הדבר הרשות תלוי במצוה. ומזה מוכח דאפי בדיעבד לא הוי עירוב לדבר רשות. דאם לא כן אכתי קשה. דבשעת הנחת העירוב הוי החלות לדבר רשות בלא המצוה ויאסר:

י

ועל כן הכא נמי מקשה שפיר הא קעבר משום ודבר דבר וחשיב ממצוא חפצך דהוי הנאה גם כן [ובמחשיך לצורך כלה לא חשיב הנאה דהוא אין לו הנאה רק מצוה. וכן בפוסק על תינוק ללמדו אומנות]. כיון דבדיעבד אפילו לדבר רשות מהני דמערב ברגליו. ואף שמערב לדבר מצוה. מכל מקום יאסר. ואם כן שפיר מוכח דינו של הרשב"א מכאן לענין דיעבד. ולענין לכתחילה נראה דשפיר הוכיח בספר אבן העוזר לאסור. ומכל מקום דינו של הרשב"א להתיר בדיעבד מוכרח בגמרא:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה