אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רסה

סימן רסד

ב"ה אור ליום ג' י"ב אדר תרמ"ז לפ"ק, להרה"ג הנ"ל. במכתב כבודו לא עיינתי עד כעת שבא מכתב מכבודו שצריך תיכף לתשובתי אך מחמת הנחיצה אין פנאי להשיב על דברי פלפולו. אך אכתוב לו דעתי בקצרה:

א

גם דעתי מסכמת דחשיב ראוי לנעול כיון שאין חסרון בגופו. אך מחמת שהרבה פוסקים דגם בזמן הזה איכא רשות הרבים. ודעת הרי"ף והרא"ש לפסוק כסוגיא דפרק קמא (דף ו') דבעי נעולות דוקא והתוספות שם (דף ו':) דיבור המתחיל והאמר הקשו היכי פריך מר' יוחנן דאמר ירושלים אלמלא דלתותי' נעולות בלילה חייבין עלי' משום רשות הרבים דהוא אמר אליבא דר' יהודה דאמר אתי רבים ומבטלי מחיצתא ופליגי עלי' רבנן. ותירצו דהגמרא מדמי שתי מחיצות לרבנן כשם ד' מחיצות לר' מבואר דלדידן בשתי מחיצות בדלתות שאין נעולות יש חיוב מן התורה. וכן כתבו תירוץ זה בעה"מ ורמב"ן בפרק ב' ובדאורייתא חוששין להפוסקים דגם בזמן הזה יש רשות הרבים:

ב

האומנם כי התירוץ לכאורה אינו מובן. דלר' יהודה דאתי רבים ומבטלי מחיצתא. הוא הדין דמבטלי לדלתות שאין ננעלות מה שאין כן לרבנן. ויש ליישב בשני אופנים. או דדלתות כל זמן שפתוחות הא אין כאן שום מחיצה. רק משום דראויות לנעול. ואז לא יהי' רבים בוקעים. נמצא דכיון דחשבי להו כמאן דנעולי חשבו להו נמי כמו שאין רבים בוקעים. או יש לומר דפשיטא להש"ס דביותר מעשר לאו פתח הוא אפילו מדאורייתא ואפילו פחות מי"ג ושליש. והא דשרי גבי פסי ביראות. היינו דכיון דיש אמה מצד זה ואמה מצד זה חשיב האמצעי גם כן כסתום וכמו שכתב הרשב"א כת"י [כעת כבר נדפס בעז"ה] (דף י"ט:) גבי זו תורת מחיצה עלי' ופרצותי' בעשר. ועל כרחך ההיתר של שתי מחיצות עם דלתות ראויות לנעול משום דכמאן דנעולי ואז לא יהי' רבים בוקעים וכנ"ל. ועל כן כתבו התוספות (דף כ"ב.) ויש לומר הואיל והי' לירושלים צורת הפתח דהוי כמחיצה לא הי' לרבים דבוקעים לבטל המחיצה לרבנן. ולא כתבו הואיל והי' לירושלים דלתות. אלא משום דבדלת שאינה ננעלת אף לר' יהודה לא שייך כלל רבים מבטלי. ועל כרחין טעמא דר' יהודה דאוסר. משום דברשות הרבים ממש שהוא עכשיו רשות הרבים מן התורה לא מהני לשוויי רשות היחיד במה שהיא ראוי' לנעול. ולא אתי מה שהוא ראוי לנעול ולהיות רשות היחיד לבטל מה שהוא עכשיו רשות הרבים. ודוקא במה שבלא הדלתות הוא כרמלית. דלא הוי שום רשות מדאורייתא הוא דמהני מה שראוי לשויי רשות היחיד. ועל סברא זו לא פליגי רבנן כלל זה שיטת התוספות וסייעתו. ואם כן דוקא בצורת הפתח מכשירין דלדידן דקיימא לן כרבנן אין רבים מבטלין מן התורה וכמו שכתבו (דף כ"ב.) הואיל והי' לירושלים צורת הפתח לא הי' לרבים דבקעו לבטל המחיצה:

ג

והנה בשם הרמב"ם כתבו הפוסקים דמהני דלתות שאין נעולות. ולפי עניות דעתי אינו כן. ומכל מקום אני מודה דלדידי' אפילו אין הדלתות נעולות הוי רשות היחיד מן התורה. [ואם כן שוב נוכל לסמוך בדרבנן על הסוברים דלדידן אין רשות הרבים] דהנה הרמב"ם פרק י"ד מהלכות שבת הלכה א' וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ד' על ד' או יתר על כן אפילו יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותי' נעולות בלילה. ומבואות שיש להן כתלים ולחי ברוח רביעית וכן חצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה כולן רשות היחיד גמורה הן. ובפרק י"ז הלכה יוד שני כותלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם עושה דלתות מכאן ומכאן ואינו צריך לנעול. ובפרק א' מהלכות עירובין הלכה א' כתב דמדינה שדלתותי' נעולות בלילה הוי רשות היחיד דין תורה. ושם כתב הרב המגיד דמשום שאינו במקומו לא בדין המחיצות שכבר ביאר פרק י"ז מהלכות שבת דאין צריך לנעול. וקשה שהרי גם במקומו פרק י"ד מהלכות שבת כתב נעולות:

ד

אך נראה דהרמב"ם תירץ קושיית התוספות בפרק קמא (דף ו':) דיבור המתחיל והאמר דמה מקשה הש"ס מר' יוחנן דסבירא לי' כר' יהודה לדידן דקיימא לן כרבנן. וניחא לי' לרמב"ם על פי הש"ס בפרק תולין (דף קל"ח.) מי איכא מידי, דמר מחייב חטאת ולמר שרי לכתחילה. ולכאורה קשה הא ר' יהודה אמר אם הי' דרך רבים מפסקתן יסלקנה לצדדין ומחייב חטאת אם לא סלקה לצדדין כדאמר ר' יוחנן בירושלים חייבין כו'. ורבנן אומרים אין צריך ומתירין לכתחילה וצריך לומר בעולי רגלים הקילו כיון דמותר מן התורה ולר' יוחנן דמחייב חטאת לא מהני כלל טעמא דעולי רגלים. ועל כן מקשה הש"ס שפיר דכיון דלר' יוחנן חייב חטאת איך מתיר חנניא לכתחילה ועל כן בפרק י"ד שיהי' רשות היחיד גם מדרבנן כתב נעולות:

ה

ותדע דכתב שם גם כן מוקפת לדירה. והיינו שיהי' רשות היחיד מדרבנן. ובעירובין שכתב נעולות וסיים זה דין תורה. הא כתב הרב המגיד דמשום שאינו במקומו לא דקדק בדין המחיצות. ובפרק י"ז שכתב שני כותלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם אין צריך לנעול הדלתות בלילה אפילו מדרבנן. הוא לפי מה שכתב רש"י (דף כ'.) דרך הרבים מפסקתן שאין שם דרך אלא זה עיין שם. מבואר דסבירא לי' דאין רבים מבטלין בשיש להם דרך אחר. וע"כ שני כותלים ברשות הרבים היינו באמצע רשות הרבים ויש לרבים דרך גם כן בצידי החיצון של הכתלים מזה ומזה. בכהאי גוונא לא אתי רבים ומבטלי והדין כמו דהוה סבירא לי' לש"ס אליבא דחנניא אי לאו דמקשה מדר' יוחנן:

ו

ואם תאמר למה כתב דלתות מכאן ומכאן. ולחנניא סגי בדלת מצד אחד ובצד השני לחי וקורה. לא קשה מידי דרמב"ם לשיטתי' ד' מחיצות דאורייתא. וכיון דמחיצה קלה לא מהני ברשות הרבים רק מחיצות דלתות. ואם לא יהי' דלת רק מצד אחד לא יהי' רשות היחיד כיון דליכא ד' מחיצות ויהי' רשות הרבים. דהא דבג' מחיצות הוי כרמלית. היינו משום דאין רבים עוברים. אבל הכא שאין הדלת ננעלת ורבים עוברים יהי' רשות הרבים. וזה טעמא דבית שמאי גם כן דבעי דלתות מכאן ומכאן. דלשיטתייהו (י"א:) ד' מחיצות דאורייתא:

ז

והא דפסק הרמב"ם ד' מחיצות דאורייתא ביארתי בחי' דהוא משום דקיימא לן כרבי בחצר בעי שני פסין ושני פסין מחיצה מעליא. כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה חצר יש לה ד' מחיצות ומשום דד' מחיצות דאורייתא בעינן שני פסין מחיצה מעליא ובמבוי שרינן משום דמן התורה לאו רשות הרבים הוא כל פנים בג' מחיצות ושרינן בקורה דהוכר דלא ליתי למשרי רשות הרבים. ובחצר דלא שרינן אלא במה שמן התורה רשות היחיד על כן בעי שני פסין. כיון דד מחיצות דאורייתא בעינן מחיצה מעליא. ואליבא דחנניא הוה סבירא לי' להש"ס דסבירא ליה כרבנן דרבי חצר ניתרת בפס אחד. ובחי' הארכתי לברר הדבר מירושלמי וכאן אין מקום להאריך, ועיין בגמרא (דף י"א:) ובירושלמי שם אליבא דר' אליעזר ובאבן העוזר פרק כל גגות שהביא סוגיא (דבדף י"א) ויתבררו לו הדברים אם ירצה:

ח

והנה לפי מה שכתבתי בדעת הרמב"ם בשני כותלים לכאורה אין ראי' ברשות הרבים עצמה דמן התורה להוי רשות היחיד בלא דלתות נעולות. כיון דבשני כותלים לא שייך כלל אתי רבים ומבטלן. אך באמת אינו כן כיון דקיימא לן כרבנן דלא אתי רבים ומבטלי. ואין לומר כמו שכתבתי בשיטת התוס' דטעמא דר' יוחנן לאו משום ביטול רבים אלא משום דעכשיו רשות הרבים לא משוינן לה רשות היחיד במה שהיא ראוי' לנעול. דאם כן בשני כותלים נמי. דאין חילוק בין שני כתלים אלא משום דלא שייך ביטול רבים דיש להם דרך אחר וכמו שכתבתי. מה שאין כן ברשות הרבים עצמה דכל דרך הרבים שם ושייך אתי רבים ומבטלים. והרי קיימא לן לא אתי רבים ומבטלן. ועל כרחין כמו שכתבתי דהא דבעי בפרק י"ד דלתות נעולות כדי שיהי' רשות היחיד גם מדרבנן:

ט

והנה אף שיש לנו שני ספיקות להתיר מן התורה שמא בזמן הזה אין רשות הרבים. ושמא כרמב"ם. דבראויות לנעול שוב אינו רשות הרבים דאורייתא. ובדרבנן סמכינן אחד ספיקא שמא אין רשות הרבים בזמן הזה ומועיל דלתות ראויות לנעול לכולי עלמא וכהא דר' אושעיא פרק קמא דפסחים מערים אדם על בהמתו. ומשום דשמא עביד הכי סמכינן אחזקת חבר משום ספק ספיקא ובדרבנן סמכינן אחזקת חבר לבד. וכן מבואר בפוסקים. ומכל מקום לכאורה קשה לסמוך על הרמב"ם דיחידאה הוא ואין הספיקות שקולין:

י

אך התקנה שהמציא כבודו לעשות מחיצה אמה מכאן ואמה מכאן ויהי' שם ד' מחיצות. הנה זה הי' תקנה טובה. אך מה יעשה אם יהי' בין האמות יותר מי"ג ושליש. דשוב לכאורה אין הפסין מועילין:

יא

אך הנה (בדף כ"ב.) בהא דכאן הודיעך כוחן של מחיצות כאן וס"ל והא"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותי' נעולות בלילה חייבין עלי' משום רשות הרבים ובתוספות ואם תאמר שאני ירושלים שהי' רחבה ט"ז אמה ובפסין ליכא אלא י"ג אמה ושליש וכו'. ולפי פירוש אחר שפרשתי (דף ו') גבי יותר על כן ניחא עד כאן לשונם. ושם ו' דיבור המתחיל וכי תימא כתבו בפירוש האחר דמן התורה אין לחלק בין י"ג ושליש לט"ז אמה וסבר ר' יהודה ב' מחיצות דאורייתא והנה משמע מהתוספות (דף כ"ב הנ"ל) דמן התורה שרינן גבי פסי ביראות גם ט"ז. אך אי אפשר לפרש כך בדבריהם. שהרי בפרק קמא גבי יתר על כן כתבו התוספות וזה לשונם ואף על גב דלר' יהודה לחי וקורה מהני מדרבנן לי"ג ולרוחב ט"ז לא מהני מודה הוא דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לט"ז וסבר ר' יהודה ב' מחיצות דאורייתא. עד כאן, ואם הפירוש דט"ז כמו י"ג איך מוכרח משום זה דסבר ר' יהודה שתי מחיצות דאורייתא. אשר על כן מוכרח לפרש להיפוך כי היכי דט"ז לאו פתח הוא. כן י"ג לאו פתח הוא [ואף דמהני גבי פסי ביראות היינו משום דיש בשני הצדדים אמה סתום חשבינן גם באמצע כסתום] והא דשרינן לחי וקורה בי"ג משום דשני מחיצות דאורייתא. ואם כן לא נבין תירוץ התוספות (בדף כ"ב.) דמה בכך דבי"ג לאו פתח מכל מקום הא חזינן בפסי ביראות מתירין בי"ג. ואם תאמר דכיון דמתירין בי"ג אף דלאו פתחא הוא הדין דמותר מן התורה בט"ז. אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרכו בפרק קמא לומר דסבר ר' יהודה ב' מחיצות דאורייתא. אימא דבט"ז נמי פיתחא הוא. אלא ודאי פשיטא לתוספות דבט"ז אסור מן התורה. על כן כתבו דממילא גם בי"ג אסור מן התורה. ומדמהני מכל מקום דלתות מוכח דגם בט"ז מהני דלתות ועל כן כתבו דההיתר מדרבנן בי"ג בלחי וקורה משום דב' מחיצות דאורייתא. ואם כן קשיין דברי התוס' (דף כ"ב.):

יב

על כן נראה לפרש דבריהם. דהנה בעומד מרובה על הפרוץ איתא במשנה (דף ט"ו:) ההיתר משום דהפרוץ כפתח. ולכאורה למה זה ותיפוק לי' דרובא ככולה. אך התירוץ לזה דאם כן הי' אסור כנגד הפרוץ. וכעין מה שכתבו התוספות (דף י':) גבי עור העסלא והוכיחו כן ממשנה שלימה דארובה בבית. ושוב אסור כל ההיקף משום פירצת מלואה למקום האסור לה. על כן צריך טעמא דפתח. ועל כן פירצה יותר מעשרה אף בעומד מרובה על הפרוץ אסור משום פירצת מלואה. ובהכי ניחא קושיית הש"ס מכלתין (דף י"ב.) בסוף העמוד והא נפרצה במלואה. אף דשם ביותר מעשרה. מכל מקום כל האיסור משום פירצת מלואה. דאם לא כן הי' מותר משום עומד מרובה, ושוב מצאתי כן בקיצור נמרץ ברשב"א כתב יד י"ט:

ועל כן באמה מכאן ומכאן דאין ההיתר משום פתח. דיותר מעשר לאו פתח וכמו שכתב הרשב"א שם. אלא משום דצד מזה סתום וצד מזה סתום חשבינן גם האמצע סתום וביותר מי"ג לא משתרי דהוי הפסק ביותר מדאי ואין הפסין מצטרפין למחיצה אחת. ואם כן בירושלים שהי' עומד מרובה על הפרוץ ולגבי העומד הא חשבינן העומד כסתום והרי שני העומדים מזה ומזה מצטרפין למחיצה אחת. ממילא חשבינן גם האמצע כסתום מדאורייתא כמו פסי ביראות כיון שיש עומד מזה ומזה,. וזה פירוש התוס' דלפי מה שכתבתי לעיל דמן התורה אין חילוק בין י"ג לט"ז די"ג נמי לאו פתח. וההיתר בפסי ביראות משום שהצדדין סתומים ובי"ג מצטרפין. והכא אף בט"ז מצטרפין משום דעומד מרובה כנ"ל. בשלמא אם היינו אומרין ההיתר בי"ג משום דפתח הוא. ובט"ז לאו פתח. ממילא לא מהני עומד מרובה לגבי הפרוץ. כמו בעור העסלא דבמקום הפרוץ אסור דלא חשבינן כסתום. אך כיון דההיתר משום שהצדדין מצטרפין חשבינן גם האמצע כסתום. והכא שהצדדין מצטרפין משום עומד מרובה. דלגבי הצדדין אין הפרוץ המיעוט מפסיק. שוב האמצע לעולם כסתום. ואפילו רחוק כמה. ודו"ק היטב כי הוא ענין עמוק וברור:

יג

מעתה אם ירצה להתיר השוק שיש ארבעה מחיצות רק שהצדדי השוק פרוצים והעומד בודאי מרובה על הפרוץ. אם בכל מחיצה יעמידו רק אמה אחת מצד השני כזה יהי' רשות היחיד מדאורייתא מדין פסי ביראות. ושוב יועילו דלתות שאין נעולות. והיתר זה בכל מקום שיש מחיצה רוב רק שיש פרוץ גם כן:

יד

אך עוד יש לעיין דברש"י (דף יו"ד):

דיבור המתחיל בפרוץ כעומד פליגינן זה לשונו אלא אם כן כל אחד ואחד מרובה על הפרוץ. וקשה למה לי כל אחד אם בצד אחד מרובה די. ואין לומר דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא שבצד הפחות מעומד ומבטל. דאם כן יקשה קושיית התוספות בדיבור המתחיל ואצבעיים. וצריך לומר דסבירא לי' לרש"י דכיון דכנגד החלל טהור כמו שהוכיחו התוס' מהא דארובה. אלא דלגבי עומד חשבינן החלל כסתום ולא נחשב כסתום אלא לגבי עומד המרובה עליו ולא לגבי המיעוט ממנו. והמיעוט הסתום גם כן אינו מטמא ורוב האהל החלל והמיעוט אינו מטמא ובטל האהל לגמרי ובודאי למאן דאמר עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד מצטרפין זה לזה לרוב ואם כן נחשב כאילו בצד השני הי' גם כן רוב. שצד אחד מועיל לשני' להשלים שיעור רוב. אך למסקנא דבפרוץ כעומד פליגי, ומשתי רוחות לכולי עלמא לא הוי עומד. ונחשב המיעוט שבצד השני מיעוט לא חשבינן לגבי המיעוט את החלל כסתום:

טו

ויש ראי' לזה מסוף פרק קמא דסוכה (דף י"ח.) דפליגי ביש לבוד באמצע. וקשה כיון דאויר פחות משלשה אין ישנים תחתיו רק להכשיר הסוכה. והסוכה תתכשר משום עומד מרובה. אך לפי מה שכתבתי בדעת רש"י ניחא. שהרי שם מיירי בהי' אויר שלשה בסוכה קטנה מן הצד ומיעט מן הצד ונשאר הריוח באמצע. ואם כן אין מן הצד יותר על האויר המשואר [דמסתמא לא מיעט אלא משהו למעט משלשה] ולגבי המיעוט לא יחשב האויר כסתום. ויהי' אסור לישן גם תחת המיעוט הסתום. והרי שוב יש כאן שלשה טפחים שיוצאין מהכשר סוכה ופוסל כל הסוכה כיון שהוא סוכה קטנה. ומיושב קושיית הר"ן ז"ל שם למה נקט בכהאי גוונא. אבל למאן דאמר יש לבוד באמצע אף דמכל מקום צריך להיתר עומד מרובה היינו הצל מרובה מחמתה. שאם הי' מניח למעלה קנה פחות משלשה הי' פסול משום חמתה מרובה. וצריך היתר עומד מרובה. ומהאי טעמא אין ישנים תחת האויר. ואם לא הי' צריך להיתר עומד מרובה הי' מותר לישן תחתיו [כיון דקיימא לן בסוכה יש לבוד באמצע או במיעטו מן הצד אפילו למאן דאמר אין לבוד באמצע] כמו תחת ארובה. שאם הי' הדין יש לבוד באמצע גם תחת ארובה הי' טמא. מכל מקום למאן דאמר יש לבוד באמצע מצטרפין שני הצדדין זה לזה ונחשב גם צד השני רוב ונחשב גם לגבי צד שני כסתום:

טז

ואם כן בנידון דידן שאין עומד מרובה אלא מצד אחד ולגבי צד שני לא יחשב האמצע כסתום. והרי הראשון יש לו צירוף עם השני ולא השני עם הראשון. ואין ראי' מפסי ביראות ששניהם מצטרפים זה לזה כיון שאין ביניהם יותר מי"ג אמה ושליש. וכן ירושלים ששניהם הי' עומד מרובה:

יז

מיהו המגן אברהם סימן שס"ב ס"ק ט"ז פסק כהגהות אשרי דמשני רוחות הוי עומד עיין שם. ולשיטתי' נחשב השני גם כן מהרוב ושפיר הוי סתום גם לגבי צד השני:

יח

ומה שהוכיח באבן העוזר להיפוך מרבין ורב דימי אין ראי' כלל למעיין בריטב"א שם בהא דאי איכא למימר דפלגינן. היינו דרב דימי אמר. אני אומר דר' יוחנן לא דק בלישני' והכל ענין אחד ואם כן כשם שלא דקדק בדרבין דאמר עומד מרובה ולפי האמת אף בשוין כשר. כן יש לומר בדר' דימי אף דנקט עומד מצד אחד, לפי האמת אף עומד מרובה משני צדדין כשר:

יט

ומה שהביא האבן העוזר ראי' (מדף ט"ז:) פשיטא שאין ראי' כלל לדחות הגהות אשרי ואור זרוע כיון דשם העומדים על ידי לבוד והג"א ואור זרוע מחלקים בכך:

כ

ומ"ש מהרשב"א בעבודת הקודש הנה אין לנו עבודת הקודש הארוך לידע טוב כוונתו ואפשר כוונתו במקום ששייך אתי אוירא כו' ושם כתב העבודת הקודש מבוי שיש עומד באמצע רבה על אחד מן האוירין ושני האוירין רבים על העומד נותן קורה על אחד מן האוירין. ואם רוב משני צדדים לא מהני. נימא להיפוך גם כן רוב פרוץ משני צדדים לא יחשב פרוץ וקורה למה לי. אלא ודאי רוב משני צדדים מצטרפין. ואפשר דרשב"א ספוקי מספקא לי' ולא נשאר לנו רק דעח ריא"ז דפסק לא הוי עומד. והרי האור זרוע והג"א כנגדם. ועל כל פנים יש לחושבו ספיקא דדינא. ואם כן הוי ג' ספיקות להתיר. מה גם כי יש לומר דאפילו למאן דאמר לא הוי עומד ואין השני מצטרף עם הראשון כיון שהראשון יש לו צירוף עם השני שפיר מועיל להתיר המבוי כאילו באמצע סתום:

כא

והנה כל זה הוא להתיר השוק שהוא כצורה הנ"ל עומד מרובה. אבל הרחובות ומבואות המפולשין שפרוץ במלואו ופרוץ יותר מי"ג אמה ושליש לא יועיל זה. אך יש לומר כיון שהשוק נעשה רשות היחיד שוב אין הרחוב הפתוח לה רשות הרבים. דענין רשות הרבים הוא שעוברים משער לשער. וכאן מצד אחד רשות היחיד דכמאן דמליא דמי. ואף שכתבו התוספות (דף כ"ב.) דיבור המתחיל חייבין גבי ירושלים שהי' מפולשת מד' צדדין וחייב באמצע הפילוש דליכא מחיצה. הרי שאף שמכל הצדדין הוא רשות היחיד. מכל מקום לר' יהודה באמצע רשות הרבים. הנה הרמב"ן במלחמות כתב גם כן תירוץ התוספות וכתב וזה לשונו אבל כנגד הפרוץ אם יש בו פלטיא רחב ט"ז אמה על ט"ז אמה כו' וזה פלטיא גדולה האמורה בכל מקום עיין שם. והנה בעבודת הקודש שער ג' דבפלטיא לא מהני דלתות נעולות בלילה. ודוקא בסרטיא שהוא דרך רשות הרבים שהעם עוברים מכאן. וכיון שנעולות ואין מסור לרבים בכל שעה לעבור לא הוי רשות הרבים. מה שאין כן בפלטיא. ועל כן בפלטיא שפיר כתבו התוספות ורמב"ן כיון שאין הרשות הרבים משום שעוברים מצד זה לצד זה לא איכפת לן במה שסביבות הרשות הרבים הוא רשות היחיד. אבל ברחובות שאין מתקבצין לסחורה רק שעוברין דרך שם כיון שמצד אחד רשות היחיד לא הוי רשות הרבים. וזהו שדייק הרמב"ן בדבריו שני פעמים פלטיא. וכתב וזו היא פלטיא כו' להורות הנ"ל. ושוב יותרו הרחובות בדלתות שאין נעולות. אך אם יש שם רחוב רחב ט"ז אמה מפולש משער לשער שלא דרך השוק והוא פרוץ במלואו אינני יודע לאותו רחוב היתר על ידי אמה מצד זה וכו' כנ"ל שיועיל לכל הדיעות אם לא שיסתם עד שלא יהי' ריוח י"ג אמה ושליש. וזה רחוק מאוד שיניחו הממשלה לעשות זאת. כב) והנה במה שכתבתי להעמיד אמה נראה לי יש דוחק ולא יוכל להעמיד אמה. ד' טפחים גם כן די דהוי רשות היחיד בכך מן התורה. ומנא אמינא לה מפרק קמא דסוכה ד': נעץ ד' קונדסין אם יש בו כדי לרבע ולחוק שיהי' טפח מכאן וטפח מכאן נדונין משום דיומד שהי' ר' יעקב אומר דיומדי סוכה טפח. וכתבו התוספות ואף על גב דגבי פסי ביראות בעינן אמה גבי מחיצות שבת החמירו. ולכאורה יש להבין קושיית התוספות דמאי קושיא דיש לומר שאני סוכה דטפח הוי מחיצה בשלישית על כל פנים. אבל בשבת טפח לאו מידי. וצריך לומר דקושייתם למה בעינן בשבת אמה הלא די בארבע טפחים. ועל זה תירצו החמירו. ולשון החמירו אין המשמעות דאורייתא. ואף דרבנן פליגי על ר' יעקב. יש לומר או דטפח כיון דלא מהני רק בשלישית לא דמי לפסי ביראות. או דפסי ביראות גמורים הא לא מהני רק בשבת משום מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לסוכה. ומכל מקום אין ראי' מהם דפלוגי אהא דמוכח מדר' יעקב דפס ד' חשיב לגבי פסי ביראות מדאורייתא:

כג

וכן משמע בירושלמי ריש פרק עושין פסין אמר ר' יוסה לפי שבכל מקום עומד מרובה על הפרוץ וכאן פרוץ מרובה על העומד החמרת עליו בדבר אחד שבכל מקום פס ארבע טפחים וכאן פס ו' טפחים ולשון החמרת לא משמע איסור תורה. וכן מפורש להדיא ברמב"ם פרק י"ז מהלכות שבת הלכה ל"ג שכתב הואיל ויש בכל זוית כו' יותר מארבע על ארבע נעשה רשות היחיד והזורק לתוכו חייב. הרי דבארבע טפחים נעשה רשות היחיד מן התורה:

כד

ומכל מקום אף ברחוב רחב ט"ז אמה שמפולש משער לשער שלא דרך השוק. איני אומר איסור בזה כי באמת יש שעת הדחק ויבא לידי חילול שבת. ואולי יש לסמוך על ספק ספיקא הנ"ל שמא לא הוי רשות הרבים ושמא כרמב"ם. וגם שכתב כבודו שאחרונים מתירין ואף שדבריהם לא ראיתי:

כה

אך שוב שמעתי שצורת השוק בביאלא הוא שזויות זויות השוק כל אחת פתוח לשני צדדים אפשר לעשות התקנה שכתבתי. אולי יש אופן לעשות כן ברחובות במקום שיש עומד מרובה אנכי לא ידעתי. וההכרח לסמוך על ס"ס הנ"ל שמא אין רשות הרבים. והטורי זהב כתב שכן דעת כמה פוסקים. ושמא כרמב"ם. ומכל מקום טוב להעמיד מחיצות מכל צד במשך ד' טפחים שיהי' שם ד' מחיצות דאף שהפסק יותר מי"ג ושליש בנתים אין הכרח דבטל בזה רשות היחיד מן התורה. וגם פשטות דברי התוספות עירובין (דף כ"ב.) ביותר מי"ג אמה ושליש הוי רשות היחיד מן התורה הגם שפרשתי דברי התוספות באופן אחר עמוק. הוא רחוק מן הפשט. ומדברי רמב"ם פרק י"ז הלכה ל"ג שכתב הואיל ויש בכל צד רביע יותר מד' טפחים ולא כתב והואיל שאין ביניהם אלא י"ג ושליש. משמע דאף בריוח יותר הוי רשות היחיד מן התורה. על כן מחוייבין להעמיד כנ"ל כי מה שמתירין מכח ספק ספיקא הוא אצלי מחמת הדחק הגדול שאם לא יהי' עירובין יבואו לפרוץ באיסור שבת לגמרי חס ושלום על כן כל מה שיכולין לעשות צדדים להתיר מחוייבין לעשות:

כ"ד גיסו הדוש"ת הק' אברהם

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה