אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רלה
א
בסוף פרק כירה נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. ובגמרא דאפילו לתנא קמא דר' יוסי דמתיר גרם כיבוי. הכא אסור מפני שמקרב את כיבויו ופי' ר"ח דוקא בכלים מלאים מים מותר אבל הכא הוי כמחיצת מים דאסור לכולי עלמא. והרב פורת פי' שמא יתן המים בשעת נפילת הניצוצות:
ב
ומשמע לכולהו פירושי דבשבת כהאי גוונא אסור מן התורה. [אף דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. מכל מקום החמירו חכמים בזה כמו בדאורייתא וגוזרין בו גזירות כמו בכיבוי דליקה שהחמירו בה מאוד וכמבואר בתוס'] ועל כן גוזרין בערב שבת. אבל לר' יוסי אף דאסר גרם כיבוי אינו בדין שנגזר בערב שבת:
ג
והר"ן הקשה איך נוהגין לתת מים בכלי ועליו שמן ומדליקין. הלא כשיגיע האור אל המים המים מכבין אותו. והאור זרוע כתב שזה טעות דאין איסור אלא ליתן המים אחר שהדליק הנר. אבל הכא שאחר הדלקה אינו עושה כלום אינה מכבה כלל יעוין שם:
ד
ולכאורה הסברא דודאי בנתינת מים קודם הדלקה לא חשיב מכבה כלל דאין כאן אש ובהדלקה ודאי לא חשיב מכבה. דבלא הדלקה לא הי' כאן אש כלל. והדלקה הוא מבעיר ולא מכבה:
ה
ולפי עניות דעתי יש לומר שאם הי' עושה בשבת כהאי גוונא הי' חייב משום מכבה גם כן כמו מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע דחייב שתים משום הוצאה ומשום הכנסה. ואף דבלאו זריקתו לא הי' ברשות הרבים. מכל מקום חשיב עקירה מרשות הרבים מכחו. הכא נמי אף דבלא מעשיו לא הי' דולק כלל כיון שפעל בהדלקתו שידלק ויכבה במים חשיב הדלקה וכיבוי ביחד. וכשאינו נותן מים אף שכשיכלה השמן יכבה לא חשיב כיבוי מכחו כלל אלא כמבעיר לזמן. ועל אחר זמן לא הודלקה מתחילה שלא הי' בה שמן על אחר כך. מה שאין כן בשכבה אחר כך במים. ואפשר שגם האור זרוע מודה בזה אלא דמכל מקום לא שייך לגזור אטו שבת. אלא שמלשונו לא משמע כן: