אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רל
א
קיימא לן כרבנן דר' יוסי דגרם כיבוי מותר וכן פסקו כל פוסקי הלכות והרי"ף מכללם. והקשו עליו שלא הביאו לדרב דאמר טלית שאחז בהן האור מצד אחד. נותנין עליו מים בצד שני. ואם כבתה כבתה. ומוקי לה בגמרא כתנא קמא דשרי גרם כיבוי וכיון שהרי"ף פסק כתנא קמא דגרם כיבוי שרי. למה השמיט הא דרב. והרמב"ם באמת פסק להא דרב:
ב
ונראה דהנה צריך להבין מנא לי' לרב דמותר לתת מים להדיא. דתנא קמא לא שרי אלא בכלים דכשמתבקעים מחמת האש אף שהוא נתן הכלים לכאן. וכתבו התוס' ריש פרק הכונס דאין חילוק בין מקרב הדבר אצל האש בין מקרב האש אצל הדבר. ונמצא דחשיב כמו חציו מה שהכלים מתבקעין. מכל מקום מה שהמים נשפכין ומכבין הדליקה הויין כח כחו, דביקוע הכלים כחו. ומה שהמים נשפכים ומכבים הוי כח כחו. וכתבו התוס' סנהדרין (דף ע"ז.) דכח כחו פטור ממיתה והוא הדין לענין שבת. אבל לזמן המים להדיא כמו הכא שנותן המים בטלית מנא לן דשרי. וכבר דיברו מזה לחלק בין כלים מלאים מים בין מחיצות מים עיין בתוס' סוף פרק כירה:
ג
אמנם נראה דרב הי' לו הוכחה דאין ההיתר מחמת שהמים בכלי. דהנה בבא קמא (דף ס') בענין זורה ורוח מסייעתו. אף דלענין ניזקין כהאי גוונא ליבה וליבתו הרוח חשיב גרמא. לענין שבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכיון דניחא לי' ברוח המסייעתו ונתקיימה מחשבתו חייב עיין שם. ולכאורה קשה למה יהי' מותר גרם כיבוי. הא ניחא לי' בכיבוי. ואף דגרמא הוא יתחייב כמו זורה ורוח מסייעתו דחשיב גם כן גרמא וחייב משום דניחא לי':
ד
אך לא קשה מידי דהא ודאי יהי' רוצה שלא תגיע האש לכאן (ואף שבבירור תגיע האש לכאן לא מחייב משום פסיק רישי' דחשיב כמתכוין וחשיב מלאכת מחשבת כמו שכתבו התוספות (דף מ"א:) כיון שרצונו להיפוך לא מחייב משום פסיק רישי' כמו שפירש"י גבי חלזון (דף ע"ה.) בדיבור המתחיל טפי ניחא לי' עיין שם] אלא שרצונו שאם תגיע האש לכאן יתבקעו ל ויכבו ונחשוב מחשבתו זאת כאלו פעל בידים שכשתגיע לכאן יכבה. ואכתי הוה גורם כיון שעדיין לא הגיע האש לכאן. וזה אינו רוצה שתגיע האש לכאן. ולא נוכל לחשוב כאילו פעל זאת בידים שתגיע האש לכאן והבן. ומזה הוכיח רב דאפילו מחיצת מים מותר. כיון שעדיין לא הגיע האש לכאן הוי גורם. דכל ההיתר משום שעדיין לא הגיע האש. דמה שמחוסר אחר כך ביקוע הכלים ושפיכת המים לא תפטרנו דהא ניחא לי' וכל ההיתר משום שעדיין לא הגיע האש לכאן. דהגעת האש לא ניחא לי'. והיתר זה גם במחיצת מים:
ה
אך יש ליישב הקושיא מזורה ורוח מסייעתו באופן אחר. ונאמר דהא כיבוי דדליקה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת הוא לר' שמעון דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה [כפרש"י דף צ"ג:] וכן הוא בתוספות (דף ע"ה.) והביאו כן מגמרא חגיגה (דף י':) ורבנן אסרי אפילו במידי דלאו מלאכת מחשבת ושוב מותר בגורם. דאי אפשר לאסור משום דניחא לי' ומלאכת מחשבת אסרה תורה. דאדרבה משום מלאכת מחשבת ראוי להיות מותר אפילו בידים דמלאכה שאינה צריכה לגופה לאו מלאכת מחשבת. וכל האיסור משום דרבנן אסרו לאו מחשבת ובמעשה לבד אסור. וכשהוא גורם אין כאן לא מעשה ולא מחשבה ומותר. ושוב יש לומר דמחיצת מים אסור. וכל ההיתר משום דמחוסר ביקוע כלים. ואף דניחא לי' לא נאסר משום מלאכת מחשבת כיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת הוא:
ו
אך רב לשיטתו סבירא לי' דבר שאין מתכוין אסור וכתב הרב המגיד פרק א' מהלכות שבת דכל שכן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם כן שפיר הוכיח רב דאפילו מחיצת מים מותר. אבל הרי"ף דכתב הר"ן בפרק המצניע שדעת הרי"ף לפסוק כר' שמעון. [ולי נראה שהרי"ף לא הכריע הלכתא]. ועל כל פנים לא פסק כר' יהודה. ואם כן אין ראי' להתיר מחיצה של מים. והרמב"ם שפסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. על כן פסק להא דרב. וזה נכון וברור כפתור ופרח:
ז
והרמב"ן כתב ליישב דברי הרי"ף דסמך אסוגיא דסוף פרק כירה דמשני הש"ס אהא דאין נותנין לתוכו מים מפני שהוא מכבה. דאפי' לרבנן דגרם כיבוי מותר. הכא אסור מפני שמקרב את כיבויו ופירשו דוקא בכלים מלאים מים מותר מפני שהמים בכלי ומחוסר ביקוע. וכתב עלה הרשב"א ואינו מחוור דאם כן הוה לי' להש"ס לאקשויי אדרב אימר דאמר ר"ש בן ננס גרם כיבוי מקרב את כיבויו מי שמעת לי' והא תנן לא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. וכי תימא ר' יוסי הוא. אימר דאמר ר' יוסי בשבת. בערב שבת מי אמר כו' כדשקיל וטרי סוף פרק כירה:
ח
ולפי מה שכתבתי מיושב קו' הרשב"א על הרמב"ן גם כן. דלא מצי הש"ס לאקשויי מקרב את כיבויו מי שמעת לי'. דלרב דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. הא מוכח דאפילו מזמין מים להדיא מותר וכנ"ל. ומתניתין דסוף פרק כירה לא קשיא לרב. דהתם אפילו גורם חייב משום מלאכת מחשבת שמתכוין שיכבה. ואי משום שאינו רוצה שיפלו הניצוצות. יש לומר בשעה שנותן המים כבר יש ניצוצות בנר ופסיק רישי' הוא שיפלו. וכל ההיתר בדליקה משום שהי' רוצה שלא יגיע האש לכאן כנ"ל. אבל בניצוצות דלא איכפת לי' אם יפלו או לא. שוב חייב משום דפסיק רישי' חשיב כמתכוין. וחייב אף בגורם משום מלאכת מחשבת. [כמו שיבואר לפנינו מהא דפותח אדם כנגד המדורה]:
ו ט) והש"ס דפריך סוף פרק כירה. הוא למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולאו מלאכת מחשבת הוא כנ"ל. ולר' שמעון שפיר משני הש"ס מפני שמקרב את כיבויו. דלדידי' שפיר יש לומר דהפטור משום שהמים בכלי ואף דניחא לי' שיתבקע. אינו חייב משום מלאכת מחשבת כיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא. אבל לרב דסבירא לי' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב לא קשה מידי ממתני' דסוף פרק כירה:
י
ובזה יתיישב עוד קו' התוספות ביצה (דף כ"ב.) בהא דמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה. דהא אינו כבה בשעה שמסתפק. שאינו לוקח כל השמן אלא שעל ידי שמסתפק כבה מהר והא הוה לי' גרם כיבוי. ולפי מה שכתבתי ניחא דעל כורחין הא דחייב אף דאין צריך לכיבוי רק לשמן משום דאתי כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וכן כתב באור זרוע. ואם כן חייב משום מלאכת מחשבת כיון דפסיק רישי' שיכבה מהר וחשיב כמתכוין כנ"ל יא) אלא דאכתי קשה ממתניתין דלא יקוב שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתנה על פי הנר גזירה שמא יסתפק ולא משמע דאתא כר' יהודה דוקא. אך לא קשה מידי דהך דלוקח שמן מנר דומה למזמין מים להדיא דחייב למאן דפסק כר' שמעון משום דמקרב כיבוי כמתני' דסוף פרק כירה. דהא דפורסין עור גדי על גבי תיבה אף שאין צריך לביקוע הכלים. היינו משום דהתם אפילו גרם כיבוי לא הוה. דחלק תיבה שאינה נדלקת אינה נעשה פחמין ואותו חלק שהבעירה אף בלי עור גדי לא היתה דולקת יותר ממה שהיא דולקת עכשיו וכמו שכתבנו לעיל סימן רכ"ט אות י"ט אבל בנר דעל ידי נטילת השמן כבה מהר ונעשה פחמין. וכיון שאין צריך לביקוע הכלים הוה כמזמין מים להדיא דאסור למאן דפסק כר' שמעון משום דהוה כמזמין מים. ולמאן דפסק כר' יהודה דלדידי' אף מזמין מים מותר בדליקה הכא אסור משום מלאכת מחשבת כנ"ל: