אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן ריא
מלאכת בונה. דין אין בנין וסתירה בכלים א) בסוף פרק כירה (דף מ"ז) מלבנות המטה כו' לא יתקע ואם תקע חייב חטאת. ובריש כל הכלים (דף קכ"ב:) דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין. נוטלין דאין סתירה בכלים. ולא מחזירין אף דאין בנין בכלים גזירה שמא יתקע. ובריש פרק תולין (דף קל"ח.) כסא גלין לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור. פרש"י דהיינו מטה גללניתא דאסור גזירה שמא יתקע בחוזק. ובסוף פרק כירה פרש"י ולא יתקע. בחוזק על ידי יתדות. ונראה דהא דפרש"י בפרק תולין יתקע בחוזק. כוונתו גם כן על ידי יתדות. וכמו שפרש"י פרק כירה. דאי אמרת דכשתוחב בחוזק לבד חייב חטאת. אם כן הא דפטור אבל אסור על כורחין ברפוי. והא קיימא לן כר' שמעון בן גמליאל אם הי' רפוי מותר. [מיהו דעת רמב"ם ורשב"א ג' חילוקים יש. מיהדק חייב חטאת. רפוי לגמרי מותר לכתחילה. רפוי ואינו רפוי פטור אבל אסור]. אלא ודאי הכא במיהדק אלא כיון שלא קבעו ביתדות פטור אבל אסור. וכמו שכתב הר"ן סוף פרק כירה בשם איכא מאן דאמר דשלשה חילוקים יש. רפוי מותר לכתחילה. מיהדק פטור אבל אסור. תקע חייב חטאת. ועל כורחין תקע היינו ביתדות. דאם לא כן היינו מיהדק. וכתב שם שכן דעת הרי"ף. וכן נראה ממה שפרש"י ריש פרק הבונה בהא דעייל שיפתא בקופינא דמרא חייב. שיפתא יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל. ובסוף פרק כל הגט בהא דשיפתא בקופינא דמרא רפיא פרש"י שיפתא בית יד. וכאן פרש"י שיפתא יתד. משום דסבירא לי' דבתחיבת הבית יד לתוך החור לחוד לא מתייב כנ"ל. ולא מחייב אלא אם חיברו ביתד:
ב
אך הקרבן עדה ריש פרק הבונה בהא דאיתא שם בירושלמי תני תקועים חיבור לטומאה ולא להזי'. קבועים חיבור לטומאה ולהזי'. והכא את אמר הכין. פירוש דתקע חייב חטאת. והתם אמרינן דתקיעה אינו חיבור גמור. ומשני תמן דרכן לקבוע הכא תקיעתן הוא גמר מלאכתן. ולפנינו בירושלמי איתא להיפוך תקועין חיבור לטומאה ולהזי' קבועים כו' ולא להזי'. והקרבן עדה הגיה כנ"ל. והדין עמו דאי כגירסא שלפנינו מה קשה לי' לירושלמי. הא כשם שהתם תקיעה הוי חיבור גמור גם להזי' כמו כן חייב בתקע. והקרבן עדה הביא עוד ראי' מתוספתא דכלים דתני בהדיא קבועים חיבור לטומאה ולהזי' ובגליון הש"ס השיג] על הקרבן עדה אשר לא כדת. ואיני יודע מה הוא סח] ופירש הקרבן עדה דקבועות היינו במסמורות. ויתדות ותקועים היינו בחוזק לבד בלא יתדות. ובשירי קרבן השיג מכח הירושלמי ההוא על פרש"י שפירש אהא דלא יתקע על ידי יתדות דזה קבועים מיקרי. ומוכח דתקע בחוזק אפילו בלא יתדות. אלא שתחב חלקי הכלים זה לתוך זה בחוזק חייב. וכן משמע דעת הרשב"א ביצה ובעבודת הקודש שיתבאר לפנינו. ופשוט שכן דעת התוס' שיתבאר לפנינו. וכן כתב הרמב"ם פרק יוד מהלכות שבת הלכה י"ג וזה לשונו וכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במוסמר בין שתקע עץ בעץ עד שנתאחד הרי זה תולדות בונה וחייב:
ג
ואפשר לומר לדעת המאירי סוף פרק הבונה והרא"ם בספר יראים דאין חיוב מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין הכאח פטיש הוא לאחר גמר בנין יעוין שם. (ויש לומר דגם רש"י הכי סבירא לי' ויתבאר לפנינו במלאכת מכה בפטיש]. וכיון דאין בנין וסתירה בכלים וחייב עליהם רק משום מכה בפטיש. על כן אפילו תחב בחזקה עד שנתאחד. הלא זה בנין הכלי. ודכוותה בקרקע הי' חייב משום בונה. על כן אינו חייב משום מכה בפטיש. וכמו שכתב בספר יראים ליישב הא דעייל שיפתא בקופינא דמרא דרב לא אמר חייב משום בונה אלא לאפוקי מחיוב מכה בפטיש דעדיין מחוסר בנין עיין שם. והיינו שכיוצא בזה בקרקע הי' בו חיוב בונה. על כן בכלי אין בו גם משום חיוב מכה בפטיש. ועוד יתבאר בטוב סברת הרא"ם ההוא במלאכת מכה בפטיש בעזרת השם יעוין שם. על כן אינו מחויב אלא בתחב בו יתידות דקודם תקיעת היתדות הי' כלי ותחיבת היתידות הוא תוספת חיזוק רק בזה חייב משום מכה בפטיש [אלא דאכתי קשה הא דפרש"י בפרק הבונה בעייל שיפתא וכו' שתחב יתידות. ובזה אין ליישב דבאופן אחר לא הי' שמואל מחייב משום מכה בפטיש דשמואל על כורחין לא סבר הכי. דהרי מחייב במטה של טרסיים המחזירה. ופרש"י לאו משום בונה דאין בנין בכלים אלא משום מכה בפטיש דתחילתו וגמרו כאחת הנה דאף שלא הי' בנין תחילה חייב משום מכה בפטיש] וירושלמי לשיטתי' דמחייב בכלים משום בונה על כן חייב אפילו בלא יתידות. אלא דפרש"י פרק הבונה אינו מיושב כנ"ל:
ד
בהא דאם תקע חייב חטאת נחלקו הפוסקים שדעת רש"י דלמה דקיימא לן אין בנין וסתירה בכלים אין חיובו אלא משום מכה בפטיש. וכן דעת הרא"ם בספר יראים. והר"ן כתב שזה דעת הרי"ף שהשמיט הא דמנורה של חוליות אסור לטלטלה גזירה שמא תתפרק ויחזירנה. ואפילו בשל חדקי אסור. דמאן דחזי סבר של חוליות הוא ואפילו קטנה שאין דרך לעשותה של חוליות אסור גזירה אטו גדולה. והרי"ף השמיט כל זה דסבירא לי' דלמה דקיימא לן אין בנין וסתירה בכלים איסור חזרת מנורה של חוליות אם לא תקע אינו אלא מדרבנן. וכיון שכן לא גזרינן טלטול אטו חזרה וכל שכן בשל חדקי דלא גזרינן חדקי אטו חוליות [והיינו שמעתא דביצה דבית הלל מתירין לזקוף מנורה של חוליות. דכיון דבשבת אין איסור אלא מדרבנן. מקילין ביום טוב משום שמחת יום טוב. והני מילי במנורה שאין דרך לתקוע. אבל דרך לתקוע אפילו ביום טוב אסור כמו תריסי חניות בפרק קמא דביצה י"א. דאסור כל שיש להם ציר מן הצד דגזרינן שמא יתקע. רק בציר באמצע דלא שייך בי' תקיעה כמו שכתב הר"ן. מקילין משום שמחת יום טוב יעוין שם. הוא הדין דמקילין במנורה שאין דרך לתקוע משום שמחת יום טוב]. כן דעת רשב"א. ורמב"ם ושלחן ערוך פסקו אפילו עשוי לתקוע מותר ביום טוב רק בציר מן הצד שהדבר קרוב מאוד לתקוע אסור גם ביום טוב:
ה
ור' יוחנן סבירא לי' יש בנין וסתירה בכלים על כן כיון דחזרה דאורייתא אסור גזרינן טלטול אטו חזרה ורב ושמואל נמי אשכחן דס"ל ריש פרק ה' דיש בנין וסתירה בכלים. דאמר רב עייל שיפתא בקופינא דמרא חייב משום בונה. ושמואל דאמר משום מכה בפטיש. לאו משום דסבירא לי' אין בנין וסתירה בכלים. דהא פליג נמי בלול של תרנגולין דמחובר לקרקע הוא. אלא טעמא דשמואל דסבירא לי' אין דרך בנין בכך. ולעולם סבירא להו לרב ושמואל יש בנין וסתירה בכלים. ולשיטתם רפוי אסור מדרבנן אטו מיהדק דחייב משום בונה. וטלטול נמי אסור כל שדרכו להדק אטו חזרה במיהדק. [ובדר' יוחנן גופי' אשכחן במדרש רבה פרשת עקב במנורה של חוליות גופה דהמחזיר חייב משום בונה. ולשיטת הגאונים ותוספות ורמב"ם שיתבאר לפנינו אין ראי' משם דסבירא להו יש בנין וסתירה בכלים. דיש לומר בתקע חשיב עושה כלי דלכולי עלמא חייב משום בונה כמו עייל שיפתא בקופינא דמרא. אך למה שהביא הר"ן לשיטת הרי"ף ראי' מעייל שיפתא בקופינא דמרא דרב ושמואל סבירא להו יש בנין וסתירה בכלים. הוא הדין דיש להוכיח כן מר' יוחנן גופי] ומתניתין דביצה מתרץ ר' יוחנן בשל חדקי דרבנן מותר משום שמחת יום טוב:
ו
וכל זה ר' יוחנן לשיטתו. אבל לדידן דקיימא לן אין בנין וסתירה בכלים חזרת מנורה של חוליות אף דמיהדק כל שלא תקע פטור אבל אסור. ואם הי' רפוי מותר כרבן שמעון בן גמליאל. וטלטול לעולם מותר. ז) והרשב"א בעבודת הקודש דיני אפי' ושחיטה שער ג' אות ג' ובפרק קמא דביצה דעתו גם כן דג' חילוקים בדבר. אלא שהוא ז"ל כתב מיהדק אסור מן התורה. רפוי מותר לכתחילה. רפוי ואינו רפוי אסור מדרבנן בשבת. וביום טוב מותר. וזה שלא כדעת הר"ן דסבירא לי' מיהדק אסור מדרבנן. ונראה שהדבר תלוי במחלוקת, רש"י עם משמעות הירושלמי הנ"ל אות א' ב', שרש"י סובר תקע ביתדות. אבל בלא יתדות אף שתחב בחוזק לא מקרי תקע, וזה דעת הר"ן גם כן. אבל הרשב"א סובר כמשמעות הירושלמי דתקע היינו בלא יתדות. ועל כורחין לומר בהא היינו בלא מיהדק] דפטור אבל אסור. [כדמוכח בסוגיא לפי פירושו של הר"ן דלדידן פליגין אדרב ושמואל דאמרי המחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת על כן ברפוי גזרינן, ולדידן סבירא לן מיהדק פטור אבל אסור על כן ברפוי מותר ולרשב"א דמיהדק היינו תקע. רפוי ואינו רפוי פטור אבל אסור. ולמאן דאמר יש בנין וסתירה בכלים חייב חטאת. וכן כתב להדיא פרק קמא דביצה ולדידן פטור אבל אסור על כן רפוי לגמרי מותר]:
ח
עוד ראי' לזה דהנה יש הוכחה דבלא תקע פטור אבל אסור אף בדבר שאין דרכו לתקוע משמעתא דפר"ק דביצה דלבית הלל מותר להחזיר תריסי חניות ביום טוב משום שמחת יום טוב דהתירו סופן משום תחילתן. והני מילי בציר באמצע שאין דרכו לתקוע [כן פירש המאירי שם והרשב"א בעבודת הקודש שם סוף שער א' שכתב בציר באמצע אם תקע חייב חטאת. על כורחין קולא דציר באמצע משום שאין דרך לתקוע. דלא כפרש"י והריא"ז דציר באמצע אין דרך בנין בכך. ולדידהו אפילו תקע פטור. דאם לא כן מה קולא דציר באמצע הלא גם בציר מן הצד אם לא תקע פטור] על כורחין דבאין דרכו לתקוע גם כן אסור מדרבנן, דאם לא כן מה צריך להתירו סופן משום תחילתן. ולמה שסובר רשב"א כמשמעות ירושלמי דתחיבה בחוזק היינו תקע. על כורחין הא דביצה ברפוי ואינו רפוי. דברפוי לגמרי לא הי' צריך לטעמא דהתירו סופן כו' הא אפילו בשבת מותר. ובחזק לגמרי היינו תקע. ומה מועיל מה שציר באמצע. הא כל היתר דציר באמצע משום שאין דרכו לתקוע [וכן דעת הרמב"ם דרפוי ואינו רפוי פטור אבל אסור אפילו אין דרכו לתקוע. שהרי כתב פרק כ"ב מהלכות שבת הלכה כ"ו דאיסור חזרת מנורה של חוליות משום שנראה כבונה. ובמה מיירי אי מיהדק לגמרי לשיטת הרמב"ם הנ"ל היינו תקע דחייב חטאת. ואי רפוי הא כתב שם דמותר לכתחילה. על כורחין ברפוי ואינו רפוי]:
ט
ובמה שתירצו לדעת הרי"ף שהשמיט הא דמנורה של חוליות אסור לטלטלה דר' יוחנן לטעמי' דיש בנין וסתירה בכלים. תירצו נמי הא דפסק בריש ביצה לא ישחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום. ופסק בתריסי חניות דמותר להחזיר. ובגמרא מותבינן להו אהדדי ואמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה. ואיך מזכה הרי"ף שטרא לבי תרי. ותירצו הרמב"ן והרשב"א דלדידן דאין בנין וסתירה בכלים אין איסור בציר מן הצד כל שלא תקע אלא גזירה שמא יתקע ובציר באמצע הוה לי' גזירה לגזירה. ובהא מקילין משום שמחת יום טוב. אבל בחפירת דקר דאיכא שבות גמור חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה לא מקילינן משום שמחת יום טוב. ור' יוחנן לטעמי' דיש בנין וסתירה בכלים ובציר מן הצד הוי מלאכה דאורייתא. היינו ברפוי ואינו רפוי ממילא בציר באמצע הוה חד גזירה כמו חפירה בדקר על כן אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה:
י
כל זה שיטת רש"י ורי"ף ורא"ם דלעולם אין בנין וסתירה בכלים אפילו בדבר הצריך חיזוק ואומנות (וכן כתב עוד רש"י (דף ע"ד:) דאין חיוב בעבד חביתא משום בונה דאין בנין וסתירה בכלים. וכן כתב עוד בביצה (דף י"א:) דעושה כלי משום מכה בפטיש הוא חייב ולא משום בונה)]:
יא
אבל הגאונים ורמב"ם ותוספות סבירא להו דבנין גמור אף בכלים הוי בנין ודוקא מתקן מנא לית בי' משום בנין. ורב ושמואל דאמרי המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת. היינו משום בונה שתחב בחוזק מיהדק וצריך אומנות חייב משום בונה, וכל היכי שלא תחב בחוזק דעת התוס' דהיינו דר' שמעון בן גמליאל דאם הי' רפוי מותר. דלדידהו ליכא אלא שתי חלוקים תקע חייב חטאת וכל שלא תקע היינו רפוי מותר אפילו לכתחילה. דכן מבואר מדבריהם סוף פרק כירה בדיבור המתחיל רבן שמעון בן גמליאל. דכל שאינו רפוי חייב חטאת, לא תקע מותר לכתחילה כר' שמעון בן גמליאל דאמר אם הי' רפוי מותר, והא דאמר בגמרא ריש פרק כל הכלים דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע היינו בכלים שדרכו לתקוע. ולפי זה צריך לומר דהא דפרק קמא דמתירין בציר באמצע משום דהתירו סופן משום תחילתן. משמע דבלא זה הי' אסור. צריך לומר דבציר באמצע נמי דרכו לתקוע. והחילוק שבין ציר באמצע לציר מן הצד שציר באמצע אין דרך בנין בכך. וכמו שפירשו רש"י וריא"ז:
יב
נשוב לדברי התוס' דבנין גמור שייך גם בכלים. והרשב"א פרק הבונה כתב דעושה כלי חייב משום בונה. והיינו עייל שיפתא בקופינא דמרא. והא דאין בנין וסתירה בכלים היינו בהחזיר כלי שנתפרק. וזה כעין חילוק הש"ס ריש פרק במה טומנין באהדורי אידרא לבי סדיא] ולפי זה כלי שאין הדיוט יכול להחזירו כיון שנתפרק בטל תורת כלי ממנו וחשיב כעושה כלי מחדש עיין שם. ובתוספות עירובין (דף ל"ד:) ויותר מבואר ברא"ש שם דעושה פתח לכלי נמי חייב משום ובטור ושלחן ערוך סימן שי"ד מחלוקת בהסרת הצירים ושבירת הפותחות יעוין שם. ולדעת המקילין אין בעשיית פתח משום בונה אלא מכה בפטיש. ובהא דמפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב פרש"י סוף פרק האורג משום בונה. ובכתובות ו': פרש"י דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע. ונראה דרש"י לטעמ' דעושה כלי מחדש אין בו משום בונה. ואם כן מוכח מקרא דויבן דבעלי חיים דומים למחובר [וכן לענין גט דומים בעלי חיים למחובר] אך לדעת הפוסקים בעושה כלי מחדש חייב משום בונה דלא גרע ממגבן. אם כן הוא הדין עשיית האשה הוי בנין אף דלא דמי למחובר [והא דמלמד שקילעה הקב"ה לחוה לא קיימא לן הכי. דבנדה מ"ה יליף מינה שנתן הקב"ה בינה יתירה לאשה יותר מבאיש ולא שקילעה] ולעולם תיקון באדם לא הוי בנין וכמו תיקון כלי דאין בו רק משום מכה בפטיש. ואם כן עשיית הפתח לדעת הפוסקים דחשיב רק תיקון אינו חייב באדם רק משום מכה בפטיש ודו"ק]:
יג
והרא"ם בספר יראים הביא דלא שייך בנין אפילו בעשיית כלי גמורה. דאם כן הי' בסתירה גמורה בכלי חייב משום סותר ולמה מסיקין בכלים ביום טוב הא סותר הכלי. אלא ודאי דאף סתירה גמורה אינו בכלים. והוא הדין בנין גמור דליתא בכלים. והא דעייל שיפתא בקופינא דמרא רב אמר חייב משום בונה יישב בדוחק עיין שם ובהגמי"י שמביאו:
יד
ולפי מה שכתב בעל ספר יראים דטעם דמסיקין בכלים משום דאין סתירה בכלים. ניחא לי סוגיא דעירובין (דף ל"ה:) ומתניתין במאי מוקמינן לה. וכתבו התוספות ולא בעי לאוקמי בפלוגתא דאין בנין בכלים. משום דפלוגתא דבית שמאי ובית הלל הוא. ותמוה מאוד דאדרבה משום דפלוגתא דבית שמאי ובית הלל הוא ניחא טפי לאוקמי פלוגתא דר' אליעזר וחכמים בהכי. דר' אליעזר לטעמי' דשמותי הוא מתלמידי בית שמאי דסבירא להו דיש בנין בכלים. אך לדברי בעל ספר יראים הנ"ל ניחא, דהא בשבת (דף כ"ח:) פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא בפתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה. דר' אליעזר אומר טמאה ואין מדליקין בה ומפרש בגמרא פלוגתייהו דהכא בג' על ג' מצומצמות עסקינן ודכולי עלמא אית להו מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ודכולי עלמא צריך להדליק ברוב היוצא וכיון דאדליק ר' אליעזר סבר קיפול אינו מועיל והוה כלי שנשבר ביום טוב על כן אין מדליקין בה. ור' עקיבא סובר קיפול מועיל לבטלו מתורת כלי. וכי קמדליק בעץ בעלמא מדליק. אמר ר' יוסף היינו דתניא ג' על ג' מצומצמות ולא ידענא למאי הלכתא עכשיו נתוודע לי דביותר מג' על ג' גם ר' אליעזר מודה דמדליקין דיכול להדליק רוב היוצא קודם שיהי' שבר כלי יעוין שם. והגם שאחר כך יש תירוצים אחרים בגמרא ומפרשי להא דג' על ג' מצומצמות באנפא אחריני פירשו הרמב"ם והרע"ב בפירושם למשניות כהאי שינויא. והנה מוכח דסבירא לי' לר' אליעזר מסיקין בכלום דאם לא כן אף ביותר מג' על ג' הי' אסור להדליק לר' אליעזר. וכן קאמר שם בגמרא דכולי עלמא מסיקין בכלים. ואם כן מוכח דסבירא לי' לר' אליעזר אין בנין וסתירה בכלים. על כן מקשה שפיר ומתניתין במאי מוקמינן לה ואתי שפיר:
טו
וליישב לשיטת הגאונים והתוספות [דסבירא להו דבנין גמור שייך גם בכלים]. הא דמסיקין בכלים. נראה דאזלי לשיטתם דאין מלאכה בסותר אלא אם כן הוא על מנת לבנות. ואף דמכל מקום אסור מדרבנן כמו שכתב הבית יוסף סימן ש"מ בקורע שלא על מנת לתפור. מכל מקום היכי דלא שייך בי' כלל בנין. יש לומר דגם איסור מדרבנן ליכא גם יש לומר משום שמחת יום טוב התירו. דכהאי גוונא אשכחן כמה פעמים בביצה שהתירו שבות משום שמחת יום טוב. והרא"ם לשיטתו דסבירא לי' כשיטת רש"י דפטור סותר שלא על מנת לבנות משום מקלקל. והכא דמתקן הוא אצל קדרתו הוי מלאכה דאורייתא כמו קורע על מתו לר' יהודה. והכא אפילו לר' שמעון היא מלאכה הצריכה לגופה. דצריך לגוף הכלי הניסקאת. ושפיר הוכיח בספר יראים לשיטתו והתוספות לשיטתם דסותר שלא על מנת לבנות לאו מלאכה כלל לא קשה כלל עליהם מהא דמסיקין בכלים ודו"ק:. טז) אך הדבר הקשה לשיטת הרמב"ם דסבירא לי' סותר שלא על מנת לבנות משום מקלקל היא פטור כמבואר אצלינו בביאור מלאכת כותב סי' ר"ט אות י"ב וסבירא לי' העושה כלי חייב משום בונה. ואם כן האיך יפרנס הא דמסיקין בכלים יז) ונראה ליישב דהנה כבר בארנו בהלכות יו"ט בשמעתא דמתוך דלדעת הרמב"ם דאמרינן מתוך אפילו בדבר שאין בו צורך היום כלל יקשה איך כתב בפרק א' הלכה ג' שאם בנה ביום טוב לוקה נימא מתוך שהותרה במגבן. וצריך לומר דסבירא לי' דלא אמרינן מתוך מתולדה לאב דכבר ביאר הרמב"ם דתולדה מה שאינו דומה ממש למלאכה שהי' במשכן. ועל כן משום שהתירה התורה מגבן שהוא תולדה והוא מעין בנין. לא בשביל זה יהי' ניתר בונה ממש. ועל כן העושה כלי דכתב הרמב"ם שהוא תולדה דבונה. שפיר נאמר מתוך שהותרה במגבן הבנין מן התורה וכל שכן הסתירה. שהרי מותר לפרר הגבינה לעשות ממנו פת ממולא בגבינה ביום טוב. ועל כן מסיקין ביום טוב:
יח
ואין להקשות דהא בפרק ב' דשבת אמרינן ור' עקיבא אית לי' גם כן מסיקין ביום טוב. והא ר' עקיבא לית לי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמבואר פרק קמא דפסחים ה':. דלא קשיא לפי מה שביארנו בשמעתא דמתוך דדוקא בהבערה לית לי' לר' עקיבא מתוך. דהבערה עצמו אינו אלא מכשירין ואינו מותר אלא משום דאי אפשר לעשות בערב יום טוב והוא דחוי' לא הותרה. וכשאינו לצורך כלל מפני מה ידחה יעוין שם באריכות לקמן בה' יו"ט. אבל במלאכות שהם באוכל נפש עצמו גם ר' עקיבא אית לי' מתוך:
יט
אך נראה להביא ראי' דאפילו בדבר שצריך חיזוק ואומנות דחשיב כעושה כלי מחדש אף על פי כן אין בנין בכלים. דהנה בביצה (דף ל"ב:) בנין קבע אסרה התורה בנין עראי לא אסרה התורה. פרש"י שאינו להתקיים. היינו שאין דעתו וכוונתו שיתקיים ודעתו לסתרו. ובודאי שאין הפירוש שעומד לסתור מעצמו דהא בגמרא קאמר זה על אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביד דמדאורייתא מותר משום שהוא בנין עראי. ובודאי אם יניחם במקומם לא יסתרו מאליהם. והכי דייק לישנא דרש"י שאינו להתקיים ולא קאמר שאינו מתקיים ובכותב דתנן במתניתין שאינו חייב אלא אם הוא דבר המתקיים יש מחלוקת אם אינו מתקיים על ידי אדם כמבואר אצלינו במלאכת כותב סי' ר"י]:
כ
איברא דלכאורה קשה על זה ממחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת [בשבת דף מ"ז.] ופרש"י טרסיים הולכין מעיר לעיר למלאכתן ונושאין עמהם מטות של פרקים, ואם כן הרי דעתן לפרקם בשעה שילכו לעיר אחרת. וכן מפורש בירושלמי פרק כלל גדול. ובפרק הבונה. בנין לשעה בנין. ומוכח כן ממשכן שהי' מפרקין אותו במסעות וכן הוא בגמרא דידן (דף ע"ד,) כדבעי למילף קשירה ממשכן שכן קושרים ביתדות אהלים מקשה האי קושר על מנת להתיר הוא. הרי דבנין משכן חשיב לשעה. ואם כן קשה בנין שאינו להתקיים אמאי פטור:
כא
ונראה ליישב על פי מה שכתב הרשב"א בביאור דברי התוספות בדבר שצריך חיזוק ואומנות יש בנין בכלים. וכתב הרשב"א דחשיב כעושה כלי מתחילה דחייב משום דהיינו עייל שיפתא בקופינא דמרא דחייב משום בונה. והכא נמי כיון שנתפרק ואין הדיוט יכול להחזירו בטל שם כלי מיני' לגמרי וחשיב כשמחזירו כעושה כלי מחדש. והכי נמי להיפוך כלי שלם ודעתו לפרקו אם צריך אומן לפרקו חשיב עתה בנין קבע. ואחר כך כשמפרקו מילתא אחריתא הוא ולא בטל מיני' שם קבע מתחילה. כי היכי דלא מהני דעתו להחזירו שלא יתבטל ממנו שם כלי. ודוקא אם הדיוט יכול להחזירו הוא דמהני דעתו להחזירו שלא יתבטל ממנו שם כלי. שאם אין דעתו להחזירו אף אם הדיוט יכול להחזירו נתבטל ממנו שם כלי לגמרי כדאיתא בכלים סוף פרק י"ח ומייתי לה בברכות (דף נ':)] הכי נמי להיפוך כשצריך אומן לסתרו לא נתבטל ממנו שם קבע בעודו בבנינו:
כב
ועל כן במשכן שבודאי הי' צריך עבודה גדולה לסתרו נחשב בנין. והוא הדין המחזיר מטה של טרסיים דכתבו התוס' ריש פרק הבונה דחייב משום בונה שצריך חיזוק ואומנות להחזירו והוא הדין לפרקו על כן לא איכפת לן בדעתו לסתרו. וכי מחלקינן בין קבע לדעתו לסתרו ברפוי שאין צריך עבודה ואומנות לסתרו. דבמבטל לי' לעולם חייב בקרקע כדאיתא ריש הבונה בנדבק עליון דחייב בהנחה בעלמא אפי' בלא טיט אף שאין בו שום חיזוק אלא משום דמבטל לי' התם הוי בונה. [רק באמצע שאין דרך בנין בלא טיט פטור] וכן בתוספות בבא בתרא (דף כ'.) שבת (דף מ"ד:) בהא דפקקו המאור בטפית. כתבו וליכא למימר דביטלו הספיח. דאם כן הוה לי' בונה בשבת וחייב. הרי דכשביטל לעולם חייב אפי' ברפוי. דאם לא כן הוה מצי לאוקמי בריפוי. אלא ודאי בטלו לעולם חייב, וכי לא בטלו ברפוי הוא עראי ופטור. אבל בחזק לעולם חייב ואפילו לשיטות האחרים שהביא הר"ן דאפילו במיהדק פטור למאן דאמר אין בנין בכלים היינו משום דסבירא להו דלמאן דאמר אין בנין בכלים אפילו העושה כלי מתחילה פטור. ורב דאמר עייל שיפתא בקופינא דמרא חייב סבירא לי' יש בנין בכלים. אבל בהא מודה דכשצריך חיזוק חשיב כעושה כלי מחדש והוא הדין להיפוך כשצריך אומן לסתרו חשיב קבע אף שדעתו לסתרו:
כג
ובשלח ערוך אורח חיים סימן שי"ד סעיף יוד בדף שמשימין לפני התנור ושרקו בטיט מותר להסירו בשבת הואיל ואינו להתקיים כלל. צריך לומר דמכל מקום בקל יכול לסתור הטיט. ותדע דמבטל כלי מהיכנו דאסור דהוי כבונה כאילו מחברו בטיט וכתבו התוספות שבת (דף מ"ג.) בדיבור המתחיל בעודן עליו דאף דמותר לאחר שכבה אסור וחשיב ביטול כלי מהיכנו. ואף שאין בנין זה עומד להתקיים דלאחר שכבה יפסוק הבנין חשיב בנין. ועל כורחין בדף הטעם דבקל יכול להסירו ודו"ק:
כד
נתברר מהנ"ל דמטה של טרסיים לשיטות התוס' אין נפקא מינה מדאורייתא אם יש בנין או אין בנין. דבחזק לעולם חייב. וברפוי אפילו למאן דאמר יש בנין בכלים פטור משום דהוי עראי. ואפילו בקרקע כהאי גוונא פטור. אך לדעת אחרים שהביא הר"ן נפקא מינה במיהדק היכי דצריך חיזוק ואומנות אך לא תקע. דלמאן דאמר אין בנין פטור. ולמאן דאמר יש בנין חייב:
כה
ונראה לי להביא ראי' לדעת אחרים שבר"ן מהא דאיתא בפרק קמא דביצה בהא דמקשה אמתניתין דהשוחט ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה. בית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום. אלמא גבי שמחת יום טוב בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא. ורמינהו בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין בשבת, ובית הלל מתירין אף להחזיר. וקאמר בשלמא דבית שמאי אדבית שמאי לא קשיא התם איכא דקר נעוץ הכא ליכא דקר נעוץ, ופרש"י הכא אין טעם להיתר כיון דסבירא להו לבית שמאי יש בנין בכלים עיין שם. והרי תריסין אלו תמיד מסלקין אותן ביום ומחזירין אותן בלילה. והוה לי' בנין עראי שאינו להתקיים. כמו פקק החלון דחשיב סוף פרק כל הכלים בנין עראי. הואיל פעם פוקק פעם פותח. אף דמבטל לי' התם להיות פוקק בו תמיד כדאיתא סוף פרק הישן עיין שם. אלא משום שפעמים פותח אף שאחר כך חוזר וסוגר בו חשיב לי' עראי, הכי נמי הני תריסין עראי נינהו. ואם כן לשיטות התוספות אין נפקא מינה בזה אם יש בנין או אין בנין. דממה נפשך אם חזק לכולי עלמא יש בנין דהוי עושה כלי מחדש כמו מטה של טרסיים. ואם כן האיך מתירין בית הלל אף להחזיר כיון דהוי מלאכה של תורה. דאפילו תימא דכיון שצריך לסגור עם התריסין החניות בלילה הוי מכשירין שאי אפשר לעשות מערב יום טוב. הא חזרה דההיתר הוא דהתירו סופן משום תחילתן ליתא במלאכה של תורה כדאיתא (שם י"א:) במליחות חלבים דהואיל והוא מלאכה של תורה לא שרינן משום תחילתן. ואפילו שטיחתו אסרינן מטעם גזירה דמליחתן וכן הוכיח מכאן המגן אברהם סימן תצ"ז ס"ק י"ח דבדאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן. וכן הוא ברמב"ן (דף הספר מ"ג. י"ט.) דבדאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן. ואי דרפוי גם לבית שמאי ליכא אלא שבות. דהוי רק שבות. ודומה לדקר נעוץ דהוי גם כן שבות חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. וקשה גם כן דבית שמאי אדבית שמאי כיון דעל כורחין פלוגתתן ברפוי אלא ודאי כדעת אחרים שבר"ן. ומיירי במיהדק ולא תקע דלמאן דאמר יש בנין חייב כיון דמיהדק וצריך אומן לסותרו ודו"ק היטב:
כו
ולדעת הרשב"א יש ליישב קצת ולומר דלא מקרי עראי אלא ברפוי לגמרי אבל רפוי ואינו רפוי אף דלא חשיב כעושה כלי מחדש קבע מקרי. אבל לתוספות דלא הוי רק שני חילוקים רפוי ותקע. ועל כורחין הא דפרק קמא דביצה לאו ברפוי דאם כן הוי עראי כמו פקק החלון. ועל כורחין לא תקע דאם כן גם לבית הלל חייב וצריך עיון גדול ליישב לשיטתם ומוכח דעת הראשונים דג' חילוקים יש. גם מוכח קצת דאין בנין וסתירה בכלים כלל:
כז
והנה לשיטה זו דאין בנין בכלים כלל אפילו עשה כלי מחדש. אם כן הא דעייל שיפתא בקופינא דמרא דמחייב רב משום בונה ושמואל נמי לא פליג אלא משום דלא מחייב על בנין כל דהו. דהא אפי' במסתת דחשיב מחובר הואיל וסופו לבנותו בבית וכמו שכתב המאירי שם. וכן לול של תרנגולים דהוי מחובר ממש כמפורש ריש פרק כל הכלים לא מחייב שמואל משום בונה אף דהני חשובי בנין טפי כמפורש בסוגיא שם. ואם כן בבנין גמור בכלי משמע גם שמואל מחייב:
כח
מיהו לשמואל יש לדחות דיש לומר דלעולם משום דאין בנין בכלים כלל לא מחייב משום בונה והאי דפוטר במסתת היינו משום דסבירא לי' דאף שסופו לבנותו בקרקע עכשיו בנין בכלי חשיב. ואף דרב סבירא לי' הואיל וסופו לבנותו בבית חשיב בנין בקרקע כמו שכתב המאירי. שמואל לא סבירא לי' הכי והכי הוא לפסק הלכה. דהרמב"ם פסק עייל שיפתא בקופינא חייב משום בונה. ובמסתת פסק משום מכה בפטיש כר' יהושע בן לוי פרק כלל גדול. ואף דמסתת הוי דרך בנין טפי כמבואר בסוגיא דריש פרק הבונה. על כורחין משום דמסתת חשיב בנין בכלים. ועייל שיפתא בקופינא משום דחשיב עושה כלי. ולא דמי למסתת דהוי רק תיקון. ומעושה נקב בלול של תרנגולים דלא מחייב שמואל משום בונה גם כן יש לדחות כמו שכתבו התוספות שם דלשמואל לא חשיב לי' נקב עשוי להכניס ולהוציא:
כט
מיהו מה דמשמע בתוס' דמשום מכה בפטיש חייב אפילו אין עשוי להכניס ולהוציא. וסוגיא דפרק חבית כל פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח כרב דחייב משום בונה. אין כן דעת הרמב"ם שהוא פסק העושה פתח חייב משום מכה בפטיש. ואף על פי כן פסק כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. ומכל מקום רב הא מחייב להדיא בעייל שופתא בקופינא דמרא משום בונה. ועל כורחין צריך לומר או כדעת רמב"ן במלחמות ה' דרב ושמואל סבירא להו יש בנין וסתירה בכלים וכמו שכתבו אחרים שבר"ן לדעת הרי"ף. או כדעת בעל ספר יראים דחיוב מכה בפטיש היינו לאחר שנעשה כל המלאכה. ואינו חסר רק הגמר. וע"כ לשמואל דלא חשיב הני תלת מילי דפליגי שם רב ושמואל]. לי' בנין חייב משום מכה בפטיש. ורב אמר משום בונה היינו דלא חייב משום מכה בפטיש הואיל שהוא גוף המלאכה. ואם הי' מחובר הי' מחויב משום בנין. וניהו דעייל שיפתא לא מחייב גם משום בונה. היינו משום דאין בנין וסתירה בכלים. אבל לעולם חשיב גוף המלאכה ואין בו חיוב מכה בפטיש:
ל
והנה רש"י ז"ל אינו סובר שני התירוצים הללו שהרי כתב בשלהי כירה (דף מ"ח.) בהא דמחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת וזה לשונו היא תחילתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש ולא משום בנין דאין בנין וסתירה בכלים עד כאן לשונו הנה דסבירא להו לרב ושמואל דאין בנין וסתירה בכלים ואזדא תירוץ הראשון. וגם סבירא להו לרב ושמואל דתחילתו וגמרו כאחת חייב משום מכה בפטיש דלא כסברת בעל ספר יראים דבעשיות גוף המלאכה לא מחייב משום מכה בפטיש:
לא
ולדעת בעל ספר יראים צריך לומר כיון דהמחזיר בתקע מיירי [וכמבואר שם בתוספות דיבור המתחיל ר' שמעון בן גמליאל וכן הוא לדעת כל הפוסקים לבד אחרים שבר"ן דסבירא להו רב ושמואל סבירא להו יש בנין בכלים] וסבירא לי' לבעל ספר יראים תקע היינו תקע בו יתד כפרש"י. וקודם שתקע בו היתד נעשה מטה ותקיעת היתד הוא רק מכה בפטיש:
לב
אך רש"י שכתב ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש. מבואר בדבריו דלא ס"ל לרב ושמואל כבעל ספר יראים. ואם כן קשה לרש"י האי דעייל שיפתא בקופינא דמרא דמחייב רב משום בונה וקשה הא אין בנין בכלים. ונראה לי על פי דברי רש"י (דף מ"ח:) במקל שעשאו יד לקרדום דהיד מקבל טומאה מטעם ידות דאתרבי ידות באוכלים בכלים. ועל כן כשמחבר היד לגוף הכלי חייב משום בונה דומה לבונה בקרקע שהקרקע עיקר וחשיב שהוא כלל הארץ וסדנא דארעא חד הוא והוא מחבר אליו התלוש שיעשה גם כן מחובר. כמו כן בזה שהמרא הוא הכלי ומחבר היד אליו שיחשוב גם כן אגב הכלי שנעשה יד ומקבל טומאה כמו הכלי על כן חייב משום בונה. אבל בעושה כלי אין בו חיוב בונה ודו"ק:
לג
ולכאורה יש להביא ראי' דעושה כלי יש בו משום בנין, וכן המקלקלו לגמרי משום סותר. מהא דאסור לבטל כלי מהיכנו. ופרש"י משום דהוי כסותר וכן כתב הרמב"ם. וקשה הא אין סתירה בכלים. וצריך לומר כיון דביטלו מלהשתמש בו לגמרי חשיב מדרבנן כאלו בטלו מתורת כלי לגמרי ויש בו משום סותר. אך לשיטת רש"י ויראים קשה. ומצאתי באור זרוע הלכות ערב שבת הקשה כן ותירץ דמדרבנן יש בנין וסתירה בכלים. אך קשה לדידהו הא דדלתות כלים נוטלין ולא מחזירין יאסור מדרבנן ליטול. אלא דגם לשיטות התוספות והגאונים קשה הא דנוטלין כיון דלא מחזירין משום גזירה דשמא יתקע. נמצא בסתירתו הוי סותר. שהרי לשיטתם במקום שצריך אומן להחזירו חייב המחזיר משום בונה. והוא הדין הנוטל משום סותר וכן כתב הרמב"ם להדיא. והכא הא אסור להחזירו ודומה למבטל כלי מהיכנו דמשום דאסור להשתמש בו חשיב סותר. הכא נמי יחשוב סותר משום דאסור להחזירו:
לד
ועל כרחינו לומר כיון דביטול כלי מהיכנו דרבנן. אינו אסור אלא במבטל כל הכלי מהיכנו. דומה לסותר אהל עראי דאינו אסור אלא אם סותר כל האהל. הא אם שייר טפח שפיר דמי. כמו העושה אהל עראי דאם הי' טפח מבעוד יום לא חשיב. כמו כן להיפוך הסותר אהל עראי אם שייר טפח לית בי' משום סותר. וכן מבואר בפוסקים. וזה משום שהוא בנין דרבנן אין אסור במוסיף משום בונה ובשיור משום סותר. הכא נמי לענין ביטול כלי מהיכנו כיון שרק הדלת ביטל מלהיות בתוך השידה ושייר גוף הכלי אין איסור. ואם כן לא קשה גם כן לרש"י ויראים דכיון דאין איסור בנין בכלים אלא מדרבנן אין איסור בסותר הדלת לבד*):
לה
ובהכי ניחא ליישב דברי הרי"ף פרק כל הכלים שכתב בהא דדלתות של לול של תרנגולים לא ניטלין ולא מחזירין משום גזירה שמא יתקע. ותמה הרב המגיד דהא מחברי בארעא ויש בו משום בנין. ויותר תימה דמשום שמא יתקע אין טעם לאסור הנטילה. והרי בדלתות כלים נמי אית בהו גזירה שמא יתקע. ומכל מקום ניטלין:
לו
ולפי מה שכתבתי יש לומר דהנה הרמב"ן במלחמות ריש פרק הבונה בהא דדלתות הכלים לא מחזירין תשמע אפילו רפוי אף דקיימא לן כר' שמעון בן גמליאל שאם הי' רפוי מותר. בכלים אלו שדרכן לתקוע לעולם אסור שמא יתקע עיין שם. ומכל מקום למדנו מדברי הרמב"ן דברייתא אפילו ברפוי תניא. והנה מצינו בתריסי חניות פרק קמא דביצה שהדלתות עשויין ליטול ולהחזיר. ומדסתם בהא דדלתות כלים ודלתות לול. משמע דאפילו בעשויין לכך אסור. וזה קשה כיון דרפוי ועשוי ליטול ולהחזיר הוה לי' בנין עראי דאין איסור במוסיף משום בונה ובשייר משום סותר. והכא על כורחין חשיב שייר. דאם לא כן הי' אסור אפילו בדלתות הכלים דמדרבנן יש בנין בכלים, ועוד דמבטל כלי מהיכנו כנ"ל. ופריק לה הרי"ף כיון דהחזרה אסור גזירה שמא יתקע וחשיב בטול מהיכנו על כן אסור ליטול:
לז
והטעם בזה דהנה בשמעתא דפקק החלון פרש"י בהא דהמונח מותר במקדש דכיון דמתוקן מאתמול להכי לאו בונה הוא. מבואר דהנוטל דבר שאינו מוכן לפקוק. ופוקק בו בשבת. חשיב בונה ממש דגם במקדש אסור. והטעם בזה דלא חשיב עראי כיון דקבוע כאן להיות פוקק בו תמיד. ואף דאנוי עתיד לעמוד כאן לעולם. אלא נוטלו וחוזר ונוטלו ופוקק בו. מכל מקום כיון דמבטל לי' עכשיו להיות פוקק בו תמיד חשיב קבע. ודוקא במוכן מאתמול לפקיקה. דהקביעות אינו עושה בשבת. דמאתמול הי' קבוע להיות פוקק. וחוזר ופוקק תמיד משום הכי מותר. אבל בלוקח דבר שאינו מוכן לכך דמייחדו עכשיו לכך ופוקק בו חשיב קבע. והוא הדין להיפוך הפותח פקק ומבטלו מהכנתו חשיב גם כן סותר. והכא דקרי לי' הש"ס מבטל כלי מהיכנו דמחמת האיסור בטל הכנתו. הכא נמי ביטול ההזמנה להחזירו חשיב כמו סותר ממש ואסור. ואף דביטול כלי מהיכנו מותר במוסיף כנ"ל. היינו משום דאין בנין בכלים. ודעת הרי"ף ביאר הרמב"ן במלחמות ה' דאפילו עשה כלי מחדש אין בו משום בונה. והכא דבקרקע קאי. וההיתר משום עראי. והכא חשיב סותר הקביעות שהי' לו להחזירו תמיד. ובשבת בטל הקביעות הזאת. שהרי אסור להחזירו משום גזירה דשמא יתקע. כנ"ל ליישב דברי הרי"ף. והוא עצה עמוקה:
לח
אך זה אינו עולה אלא הרי"ף לטעמי' דאין בנין וסתירה בכלים כלל. אך לדעת הרשב"א וסייעתם דגם בכלים כל היכי שאין הדיוט יכול להחזירו הוי בונה, ומשמע דבהדיוט יכול להחזירו נמי דוקא שעומד להחזירו. שהרי במטה שחלקוהו שותפין פרחה טומאתה מינה אפילו הדיוט יכול להחזירו כמבואר בתוס' שבת (דף נ"ט.). הרי דהיכי שאינו עומד להחזיר בטל מתורת כלי וכשמחזיר כאילו עושה כלי מחדש. ואם כן דלתות הכלים למה נוטלין. מה אמרת הא מכל מקום עומד להחזיר לאחר השבת. מהאי טעמא לא חשיב סותר הקביעות. אך לדעת הרי"ף דאין בנין בכלים כלל יש לומר כיון דעכשיו בשבת אי אפשר להחזירו בטלה הקביעות לגמרי מלהיות דלת לול כיון שכמו שהוא עתה אינו לול לעולם. רק שיכול להחזירו ולעשותו לול. וכיון שעכשיו אסור להחזירו שמא יתקע. והוא שבות חמור דאפילו במקדש אסור כדאיתא שלהי עירובין (דף ק"ב:) במשנה. בטל מתורת לול לגמרי. וכהאי גוונא מצינו גבי טבל שאסור לטלטלו לצורך מקומו אף דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך מקומו משום תורת כלי. ותורת אוכל עדיף מתורת כלי. אלא כיון דכמו שהוא עכשיו טבל אסור לאכלו לעולם. ולהפריש בשבת אסור. חשיב כאילו נתבטל מתורת אוכל לגמרי. ועיין בבעה"מ פרק מי שהחשיך ובהרב מלאדי בשלחן ערוך שלו סימן ש"ח. הכא נמי כיון שעכשיו אינו לול ולהחזיר עכשיו אסור נתבטל הדלת מתורת לול ובנטילתו כאילו סתר בנין קבוע. דמתחילה הי' להיות מחזיר הדלת תמיד אל הלול ודו"ק היטב:
לט
שוב ראיתי דיש ליישב גם לדעת הרשב"א ולומר דשידה ראוי' להשתמש בה בלא דעת ולא חשיב כעושה כלי מחדש. ואפילו העושה דלת חדש אל השידה אינו חייב משום בונה. אך בהרמב"ם פרק כ"ב הלכה כ"ה משמע דתוקע דלת שידה חייב משום בונה. מכל מקום דברי הרי"ף מיושבין היטב: