אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רטז

סימן רטו

א

אמר שמואל ג' פטורי דשבת פטור ומותר חד מינייהו בסוף פרק האורג המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור. ופרש"י פטור ומותר דאין כאן תיקון ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו דכשאינו מתכוין להיות פתח לא חשיב בנין ופתח כלל שיתחייב בה משום בונה או משום מכה בפטיש. וקשה לי דלקמן בע"ב אמר רב יהודה אמר רב ר' שמעון הוא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ולדברי רש"י דלאו תיקון הוא אינו מלאכה כלל וגם לר' יהודה פטור. ובאמת הרמב"ם פסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה ופסק להא דהמפיס מורסא אם להוציא ממנה ליחה פטור. והוא כפרש"י הנ"ל. אך קשה הא דרב:

ב

ואפשר לפרש דברי רש"י לפי מה שכתבתי בסימן הקדום דרש"י כתב בחיוב מפיס מורסא משום בונה או משום מתקן. דהיינו לרב דמחייב ריש פרק הבונה בעושה נקב בלול של תרנגולים משום בונה. הנה דמחייב בפתח משום בונה הכא נמי מחייב משום בונה. ולשמואל דמחייב בנקב בלול משום מכה בפטיש. הנה דסבירא לי' לשמואל חיוב פתח משום מכה בפטיש הכא נמי חיוב על הפתח משום מתקן כלי דהיינו מכה בפטיש. כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ג דמתקן כלי משום מכה בפטיש. ועל כן להוציא ליחה אין כאן תיקון וזה לא מהני אלא לשמואל מרי' דשמעתין לשיטתו. אבל מכל מקום חשיב בונה פתח. ועל כן רב לשיטתו דמחייב בפתח משום בונה הוצרך לאוקמי כר' שמעון דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה. אך דברי הרמב"ם עדיין אינם מיושבים:

ג

ונראה ליישב דודאי בפשיטות יש לומר דכל שאין מתכוין לעשות לה פה להכניס אויר כמו שכתבו התוספות (דף ג'.) בדיבור המתחיל המפיס מורסא לא חשיב פתח. וכדברי רבה (דף קמ"ו.) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. אלא דלפי זה דלא נחשב פתח רק מחמת הכוונה. ובודאי לא מהני מחשבת הרופא על גוף החולה. רק משום דניחא לי' לחולה מעשה הרופא והרופא שלוחו של חולה. וכאלו החולה מתכוין שיהי' פתח. וכיון דלא הוי פתח רק מחמת מחשבתו של החולה גם כן. לא חשיב הרופא לבדו העושה מלאכה ולמה יתחייב אם נתכוין לעשות פה. ואין לומר דכיון שהרופא שלוחו של חולה מהני מחשבת הרופא עצמו וחשיב הרופא בעל המחשבה גם כן. ליתא דהא במכות (דף ט"ז.) בענין בטלו ולא בטלו דלא משכחת לה באונס שגירש דאי קטלה קים לי' בדרבה מיני'. ואי דשויתי' שליח קבלה לקבל לה קידושין מאחר לאו איהו קא עביד לה. הרי דכיון דלא מצי מיעבד רק מחמת המשלח אינו חייב על זה דלא חשיב מעשיו. הכא נמי כיון דלא מהני מחשבת הרופא רק מחמת שליחות החולה. לא חשיב המחשבה של הרופא. ומעשיו של הרופא בלא המחשבה אינם עושים מלאכה. ודומה לשנים שעשאו דפטורים:

ד

ולכאורה יש ליישב על פי מה דקיימא לן בסוף פרק ב' דחולין מ'. דעל ידי מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומהני מחשבת העושה אף שאינו שלו. הכא נמי כיון דהרופא עשה מעשה מהני מחשבתו בלא מחשבת החולה הא איתא התם דוקא בגוי או בישראל מומר. אבל ישראל כשר דאפשר לצעורי' מתכוין אינו אוסר. ופירש בספר מלא הרועים בדין אדם אוסר דבר שאינו שלו אות ד' דאף דבאמת נתכוין לע"ז כיון דאין המחשבה מבורר מתוך המעשה. שוב חשיב מחשבה לבד דלא מהני בשל חבירו. והכא נמי כיון דאפשר שלא נתכוין אלא להוציא ליחה עכשיו ולא שתהי' עומדת להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד,. אם כן אף שבאמת נתכוין לעשות לה פה חשיב מחשבה לבד דלא מהני מחשבת הרופא בגוף החולה והוי מלאכה רק בצירוף מחשבת החולה והוי שנים שעשאו. ה) אך כל זה אינו אלא לר' שמעון דסבירא לי' זה אינו יכול וזה אינו יכול פטור. אך למה דקיימא לן בעירובין (מ"ו:) ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"י דמחייב זה אינו יכול וזה אינו יכול. וכן פסק הרמב"ם דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. אם כן הכא נמי החולה במחשבתו אינו פועל כלום בלא מעשה הרופא. וניחא דחייב הרופא אם נתכוין לעשות לה פה. ורב דהנהו כללי בעירובין לית לי'. טפי ניחא לי' לאוקמי מתניתין כר' שמעון דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובאמת חשיב פתח אף שלא נתכוין לפתח. כי היכא דתיקם רישא דאם לעשות לה פה חייב אף כר' שמעון דפוטר זה אינו יכול וזה אינו יכול. אבל שמואל סבירא לי' כהלכתא דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה. וכן סבירא לי' לשמואל בפרק כירה לחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה. וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב כר' יהודה. על כן ניחא טפי לאוקמי גם כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף על פי כן להוציא ליחה פטור דכל שאינו מתכוין לפתח לא נקרא פתח. ואף על פי כן ברישא חייב דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב כר' יהודה. וניחא פסק הרמב"ם דפסק במלאכה שאינה צריכה לגופה כר"י ופסק למתניתין דמפיס מורסא ודו"ק היטב:

ו

ובאמת קשה לי בדברי רב דהא דלהוציא ליחה פטור ר' שמעון הוא ולר' יהודה חייב. דהא כל החיוב דמפיס מורסא לעשות לה פה משום שעשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה. ואם כן כשהיא עשוי להוציא ליחה לבד הרי אינו עשוי להכניס. ואפילו עשוי להוציא לבד לא חשיב מאחר שאין עשוי להוציא ליחה תמיד. וכמו שפרש"י בשמעתין אם להוציא ליחה של עכשיו ואינו חושש אם תסתם מיד. ובתוספות (דף צ"ד.) שביארו שם כל דיני מלאכה שאינה צריכה לגופה כתבו בדין מפיס מורסא וזה לשונם ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואינו עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אף על פי שנעשה פתח גמור שהרי ראוי להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד. מכל מקום לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדים להכניס ולהוציא עד כאן לשונם. מבואר מדבריהם דלר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. הכא נמי חייב משום שנעשה פתח גמור שראוי להכניס ולהוציא. וקשה שהרי רבה (דף קמ"ו.) אמר כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ולא אמר כל פתח שאינו ראוי להכניס ולהוציא. ועוד דנקב ודאי ראוי להכניס בו יין גם כן. ואף על פי כן משום שאינו עשוי לכך אינו פתח ואין לומר דבאמת הפטור משום שאינה צריכה לגופה. דלשון אינו פתח לא משמע כן כלל. ועוד דאם כן לא הי' צריך לומר גזירה אטו לול של תרנגולין. ותיפוק לי' דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אסור אף דלא שייך בהו גזירה כלל כמו הוצאת המת וכיוצא]:

ז

וצריך לומר דאף שאינו עשוי להכניס אויר הרי האויר נכנס מאליו. ולא דמי לכלי שצריך מעשה להכניס. ואם אין עשוי לכך הא אין מכניסין. אבל הכנסת אויר ממילא. וכן ליחה ממילא תצא אלא שאינו צריך והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה