אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן ר
א
שם במשנה הכותב שתי אותיות כו' בכל לשון פרש"י של כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה ולא רצה לפרש בכל לשון כפשטו שהשני אותיות הם תיבה באיזה לשון שהוא ולעולם בכתב שלנו. דאזיל לטעמי' דאפילו בשני אלפי"ן שאינם תיבה כלל חייב. והרמב"ם אף שפסק דאות אחת כפולה שאינה תיבה פטור. מכל מקום כתב דבכל כתב ובכל לשון חייב. אך דעת האור זרוע דאינו חייב על שאר כתבים רק על לשון הקודש וכתב קודש או כתב ולשון יוני, וצריך עיון מגט דכשר בשאר לשונות. ואפילו פרסי כמפורש בגיטין (דף י"ט:) גבי שטרא פרסאה תנינא גט כו' אלמא כתיבה מקרי:
ב
ויש לעיין לדעת הרמב"ם ופשט המשנה דבכל לשון חייב. אם כן למה פטור בשתי אותיות שאינם תיבה שמא בשאר לשון הוא תיבה. ואף שנכתב בגופן של כתב אשורית. הלא ספר תורה שנכתב בכל לשון לרבנן היינו בגופן שלנו דוקא כדאמר אביי פרק קמא דמגילה. והכא נמי אף שנכתב בכתב אשורית יוכל לקרות בלשון אחר וצריך לבדוק בשבעים לשון שאם הוא תיבה באיזה לשון יתחייב. ואף שלא נתכוין לתיבה זו. הלא בכותב שם משמעון גם כן לא נתכוין לתיבת שם:
ג
ואין לומר דכיון שאינו מתכוין לזה שיהי' תיבה הוי דבר שאין מתכוין. אלא דבכותב שם משמעון הוי פסיק רישי'. וכשאינה תיבה בלשון שמכיר בו. אף דספק שמא היא תיבה בשאר לשון הוי ספק פסיק רישי' דמותר כמו שכתב הטורי זהב בסי' שט"ז סק"ג ליתא דאם כן דמשום פסיק רישי' מחייב יפטור לר' שמעון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובש"ס הוה סלקא דעתא דר' שמעון מחייב נמי בהא. ועל כורחין כיון שצריך לאותיות הוי צריכה לגופה. הכא נמי כיון שנתכוין לאותיות הוי מתכוין:
ד
על כן נראה דכי היכי דבמגילה אינו יוצא בשאר לשון אלא אם כן מכיר. וכן כתבו הפוסקים בברכת המזון דאינו יוצא בשאר לשון שאינו מבין בו ודמוהו למגילה, הכא נמי אינו נחשב כתיבה בשאר לשון אלא אם כן מכיר בו. והוא הדין דאפילו מכיר אם אינו מתכוין לתיבה זו נמי לאו כלום הוא. וכמו בברכת המזון אם לבו פונה לדברים אחרים דלא יצא בשאר לשונות. ועיין תוספות נזיר (דף ב'.) דיבור המתחיל האומר וברמב"ן בבא בתרא (דף קס"ג:) דיבור המתחיל הן. ולפי זה יצא לנו דין חדש. דדין כותב שם משמעון אינו בשאר לשון. כיון דאינו מתכוין למה ששני אותיות הם תיבה ודו"ק: