אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קפב

סימן קפא

תולדות קושר א) כתב הרמב"ם פרק יו"ד הלכה ח' הפותל חבלים וכו' הרי זה תולדות קושר והמפריד את הפתיל הרי זה תולדות מתיר. ובירושלמי שלפנינו ההן דעביד חבלים חייב משום טוה, ואם כן במתיר אין בו מלאכה, וכן משמע ביצה (דף ל"א:) פותחת שבכלים מתיר ומפקיע. פרש"י דיבור המתחיל אבל לא מפקיע החבל לסתור עבותו וגדילתו. והא כשמפקיע חייב משום מתיר. בשלמא מתיר ניחא דלאו קשר של קיימא הוא כמו שפרש"י. אבל מפקיע קשה. אלא ודאי כדעת הירושלמי דפותל רק משום טוה וכשמפריד הפתיל אין בו איסור של כלום. שוב מצאתי הקושיא על הרמב"ם מהא דביצה בספר מגן אבות [הג"ה. אך מצאתי בפי' הר"ח שנדפס מחדש שלא פי' מפקיע כפרש"י רק מפקיע החותמות עצמן. ובודאי הרמב"ם מפרש כפי' הר"ח ולק"מ. המגיה] מיהו אם אין פותל תולדה לקושר לא מצינו תולדה לקושר. ובירושלמי למה לא תני מושיט עמהון. שלכל המלאכות יש להן תולדה לזו אין לה תולדה. ואם אין תולדה לקושר למה נשנה באבות מלאכות וצריך עיון:

ב

בשלהי שבת שקושרין קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה ומפרש לה בטור באין עשוי להתירו תוך שבעה ימים דלדבר רשות פטור אבל אסור. והמגן אברהם מפרש לה לשיטת הרי"ף והרמב"ם במעשה אומן. ואינו מובן לי מה נשתנה שבות זה משאר שבותים שדוחה אפילו תקיעת שופר. כהא דתנן שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל וכו' ולפירוש הטור יש ליישב קצת דהנה ביום הכיפורים הותרו כל העינוים חוץ מאכילה ושתי'] לצורך שאר דברים ומשום שאין עיקר כוונתם לתענוג, הרי דאף דשאר עינוים ביום הכיפורים כשבות דמלאכה ונפקא לי' משבתון שבות. ופסיק רישי' הוא ההנאה. מכל מקום כיון דאין עיקר כוונתו לכך הוא שבות קל מאד והותרו להקביל פני רבו ואפי' שומרי פירות עוברין במים עד צווארן. הכי נמי הקושר כדי למדוד ואין צריך לקשר רק לשעה זו. ואינו רוצה כלל שיתבטל לשבעה ימים. חשיב שאין עיקר כוונתו את השבות והותר לצורך מצוה. אך לדעת רמב"ם דמעשה אומן אפי' אינו של קיימא כלל אסור. צריך עיון למה הותר לצורך מצוה טפי משאר שבותים:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה