אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קע

סימן קסט

מלאכת המנפץ:

א

לשון הרמב"ם המנפץ הצמר או הפשתן או השני וכיוצא בהם חייב והמנפץ הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותם הרי זה תולדות מנפץ. וכתב הסמ"ג שנלמד מהירושלמי הדין דנפיץ סיב הוצין גומא חייב משום מנפץ. ויש לעיין למה יחשב רק תולדה. ואי משום דצמר נברא שער שער לבדו ואלו הגיד נברא עב רק על ידי כתישה ראוי לניפוץ. על כן אינו דומה ממש. ליתא שהרי פשתן נמי כותשין במכתשת תחילה. ועיין בסוכה (דף י"ב:) דייק ונפיץ ועיין פרש"י שם:

ב

ונראה לי משום דמלאכת הניפוץ הוא כדי שיהי' ראוי לטוי'. ועל כן המינים שסתמן לטוי' המנפצם אב מלאכה. וגידים אם מנפצם כדי לטוות אותם הוי תולדה ולא אב כיון שאין סתמן לטוי'. ולפי זה יש לומר דאם אין מנפצם כדי לטוות לא הוי מלאכה כלל:

ג

ובהכי ניחא לי מה דקשה לי בדברי הרא"ש פרק במה אשה דמותרת לחוף ולפספס שערה בשבת. והובא בבית יוסף וברמ"א סוף סימן ש"ג בלי חולק. והרי מפספס הוא מנפץ השערות כמו שפרש"י בשבת (דף נ:) וכן פירש המפרש והתוס' במסכת נזיר (דף מ"ב.) ולמה לא יאסור משום מנפץ. כמו גוזז השערות חייב כמו גוזז הצמר. ונהי דיש לומר דחיובא ליכא. כמו הטוה צמר שעל גבי בהמה דקיימא לן דפטור דאין דרך ניפוץ בכך וכו'. מכל מקום יאסור כמו התם. וכמו בכל מלאכה כלאחר יד. ועוד דגבי גודלת (דף צ"ד:) דפריך וכי דרך אריגה בכך הקשו התוס' מקולע נימין דחשיב אריגה יעוין שם מה שתירצו ולא תירצו משום דעל גבי האשה ודמי לטווה צמר שעל גבי בהמה. משמע דסבירא להו דהתם סופו לגזוז החוטין. על כן אין דרך לטוות על גבי בהמה. מה שאין כן בגודלת כל אריגתו כך. ואם כן הוא הדין במפספס השערות מתחייב. ולהנ"ל דאין מלאכה כלל אלא על מנת לטוות ניחא:

ד

עוד יש מקום לומר על פי מה דמשמע בבבא קמא ריש פרק הגוזל קמא דניפוץ הוא ממלאכת הליבון עיין שם שכן משמע להדיא. וצריך לומר דמכל מקום חשיב לי' במתניתין בתרתי המלבנו והמנפצו כמו זורה בורר מרקד אף דדמיין להדדי. כיון דהוי במשכן חשבינהו בתלתא. ועל כן כמו שביארנו במלאכת מלבן קנ"ז אות י"ד דבשערות האדם [לכל הפוסקים לבד הרמב"ם] יש לומר דלא שייך ליבון כלל כמו בבשר האדם עצמו דאם נתלכלך רוחץ כדרכו ואינו חושש. אם כן הוא הדין במנפץ:

ה

אולם דבר זה חידוש גדול ולא ראיתיו בשום פוסק ומדברי רמב"ם במנפץ הגידים כדי לטוות אותם לא משמע הכי. גם בטווה צמר שעל גבי בהמה דאמר אין דרך ניפוץ בכך. ולא קאמר אין דרך ליבון בכך. משמע דאליבון באמת חייב כנראה בחוש שמכבסין הצמר על גבי כבשים. אף שבמשנה נשנה מלאכת מלבן אחר הגוזז. ומדפטר על הניפוץ משמע שניפוץ לאו היינו מעין ליבון, וכן נראה בחוש שמנפצים בשעת שרוצים לטוות. וסוגיא דבבא קמא צריך עיון. וד' יאיר עיני:

ו

והנה יש לי מקום עיון המנפץ את הגידין למה לא יחשב תולדה דטוחן כמו סלית סילתי שחותך עצים לחתיכות דקות להבעיר. בשלמא בצמר ניחא. שהרי אין גוף אחד מתולדה. אבל גיד שאחד מתולדה יחשב טוחן:

ז

ונראה לי דהנה הגיד תחילה חובטין אותו עד שנעשה כמו חוטין ואחר כך מנפצים ביד או במסרק להפריד החוטין זה מזה. ועל כן בחבטה כבר נגמרה מלאכת הטחינה כמו כותש שומין דחשיב לי' בירושלמי תולדה דטוחן [וכן ריסוק גרוגרות לפני הזקנים בתוספתא כמבואר אצלינו במלאכת טוחן עיין שם] אף שנדבק. ואחר כך הפרדת החוטין הוה לי' תולדה דמנפץ לבד. וכן בפשתן מפורש בסוכה (דף י"ב:) דייק ונפיץ יעוין שם ברש"י שמתחילה כותשין אותו ואחר כך מנפצו במסרק. מבואר דמלאכת הניפוץ אינו הכתישה וכן בנידון דידן. הנה כתבתי זה לאפוקי מספר פני משה בביאור ירושלמי שפירש במשנה המנפצו שחובטו במקל או סורקו במסרק. ולדידי חבטה במקל לאו היינו ניפוץ:

ח

והנה רש"י פירש קרפיר בלעז. ובפרק הגוזל קמא פרש"י נפצה נפוצי ביד קרפיר בלעז. הרי דהוא ביד היינו שמפריד החוטין זה מזה. ובספר חיי אדם ראיתי גם כן שכתב המנפץ את הגידין שחובט במקל על הגידין עיין שם. ולדידי הא ליתא דזה אינו ניפוץ. ואי איכא לחיובי' משום טוחן הוא דאיכא לחיובי'. ותלי במחלוקת הפוסקים אם בעלי חיים חשובים גידולי קרקע. אבל מלאכת ניפוץ הוא הפרדה ביד:

ט

יש לעיין לפי משמעות הש"ס בבבא קמא הנ"ל דמנפצים ואחר כך סורקין. למה לא חשיב הסורק באבות מלאכות. ואף דדמי למנפץ כמו זורה בורר מרקד. וצריך לומר משום שתיכף לאחר הניפוץ סורקין כמו שכתבו התוס' שם. על כן כחד חשיב. ונקט המנפץ ולא סורק. דאם כן הי' משמע דביד רק תולדה כמו תולש ביד תולדה דקוצר בכלי. לזה השמיענו דביד נמי אב מלאכה. וכל שכן הסורק:

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה