אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן לד
תשובה לק"ק לוביטש והשאלה נכרת מתוך התשובה א) נבאר אם הנותץ אבן מבית הכנסת לצורך מצוה אם חשיב שאינו דרך השחתה ומותר. או לא מיעט הרמב"ם אלא סותר על מנת לבנות:
הנה הרמב"ם פ"ו מהלכות יסודי התורה הלכה ז' הסותר אבן אחת דרך השחתה מן המזבח לוקה. וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה עד כאן לשונו. וצריכין להבין מנא לי' לרמב"ם דאין הלאו רק דרך השחתה. ונראה שלמד זה מהא דזבחים (דף צ"ה.) אמר ריש לקיש מעיל שנטמא מכניסו פחות מג' על ג' ומכבסו משום שנאמר לא יקרע. וקשה מאי אריא מעיל אפילו שאר בגדי כהונה נמי דאית בהו לאו דלא תעשון. דודאי הקורע עובר כמו שורף וכמו שהוכיח ביראים מצוה ט' מהא דסנהדרין (דף נ"ו) דבריז מיברז בשם היינו העושה נקב עובר בלא תעשון. דהחותך עובר. והא דצריך מעיל לאו דלא יקרע. היינו דמשום דלא תעשון אינו עובר אלא אם כן ביטלו מתורת בגד שקרע רובו. דומיא דברזי' מיברז שנקב אות בשם וביטל בכך כל השם. אבל משום לא יקרע איזה שיעור שקרע ממנו או שיקרע פי המעיל לבד חייב. אבל בקריעה דבגד שנטמא שצריך לקרוע רוב הבגד שיתבטל מתורת בגד הא אית בי' לאו דלא תעשון ועל כרחך לומר משום דאינו דרך השחתה לית בי' משום לא תעשון על כן דוקא במעיל משום דאית בי' לאו בגופי' לא יקרע ואפילו אינו דרך השחתה עובר. ועיין ספר קרבן חגיגה הובא במל"מ פ"ט מהל' כלי המקדש הלכה ג'. ואם כן מוכח מזה דלצורך מצוה לא חשיב דרך השחתה:
ב
אך נראה דיש לדחות ראי' זו. דהנה בתוס' שם ד"ה מכניסו כתבו אפילו למאן דאמר ביאה במקצת שמה ביאה שאני בגד הואיל ויכול לחתכו לא חשיב כאילו נכנס כולו, והנה יש לישב דקו' התוס' מביאה במקצת הוא רק לרב אושעיא אליבא דעולא אמר ר"ל שם דחייב כרת על ביאה במקצת כמו על ביאת כולו על כן גם בבגדים חייב מלקות על ביאה במקצת כמו על ביאת כולו. ואין עשה דכיבוס דוחה לא תעשה שבמקדש. ועוד דלא הוה בעידנא. אבל לרבינא אליבא דר"ל דלמלקות איתמר. דין ביאה במקצת מביאת כולה. ממילא בכלים דעל כולו חייב מלקות. ביאת מקצת גם מלקות אין בו. רק איסור בעלמא כעין חצי שיעור. וחלב טמאה. שכתב הרמב"ם שדינו כמו חצי שיעור. ושוב עשה דכיבוס דוחה אותו דחצי שיעור דרק איסורא בעלמא הא קיל מעשה כמ"ש תוס' שבועות (דף כ"ג:) ד"ה דמוקי. ועשה חמור דוחה עשה הקל אף דלא הוה בעידנא ובמקדש כמ"ש תוס' זבחים (דף ל"ג:) ד"ה לענין. והנה הכ"מ פ"ג מהלכות ביאת המקדש כתב דאף ראב"ד דפוסק כר"ל דביאה במקצת שמה ביאה. מכל מקום אינו רק למלקות שכן המסקנא. לפי זה יש לומר דבאמת למסקנא גם בכלים ביאה במקצת שמה ביאה. אך שאינו למלקות רק איסור בעלמא ועשה דכיבוס דוחה אותו:
ג
והנה הדבר פשוט שגם קדשים הנשחטין יש בהם איסור לאו דלא תעשון וגו'. שקדשי שמים הם ועיין ע"ז י"ג: ומשמע דמיירי נמי בקדשים הנשחטין. ויש להביא ראי' לזה דלכאורה קשה דבתרומה חמור המטמא מהשורף. דמטמא עובר בעשה דמשמרת תרומתי. ושורף מסופקין תוס' פסחים (דף י"ג.) ד"ה שורפין אם יש בשריפת תרומה משום איסור דמשמרת תרומתי. ואילו בקדשים בסוגיא דר' חנינא סגן הכהנים מבואר דלר"מ כל קדשים שאינן ראויין לאכילה מותר לטמאם ולר"י נמי מן התורה שרי. ועל כן היכי דאיכא הפסד ממון חולין מודה. ואילו לשרוף כל שפסולו בדם ובבעלים טעון עיבור צורה. וכן הנטמא בכלי שנטמא במשקין אינו נשרף אלא בעיבור צורה, ולטמא מותר לר"מ. אך הוא הדבר דבקדשים נוסף על איסור משמרת תרומתי יש בשורף לאו דלא חעשון שאין במטמא. כמו מטיל מום בקדשים שאינו בלא תעשון. ועל כן בתרומה באיסור משמרת מטמא חמור שצריך לשומרם מטומאה. ואיסור לא תעשון ליכא בתרומה דממון הדיוט הוא:
ד
ובזה יש לישב קו' תוס' על רש"י פסחים (דף ט"ו.) שפי' ולד טומאה דרבנן כגון כלי שנטמא במשקין. והק' בתוס' הא אינו נשרף אלא בעיבור צורה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דזה לשורפו בפני עצמו משום לאו דלא תעשון. אבל לשורפו עם טמא טומאה דאורייתא מותר דמכי נגע בו נטמא מדאורייתא והנגיעה שמטמא אין בו משום לא תעשון. כמו המטיל מום בקדשים בע"ז יג: הנ"ל. ובשעה שנשרף כבר נטמא מדאורייתא ומותר לשורפו מדאורייתא:
ה
נשוב לענינינו שבקדשים הנשחטים יש איסור בשריפתן משום לא תעשון. ומכל מקום היכא שנטמאו או נפסלו מפורש בקרא באש ישרף. הנה דאין איסור לא תעשון בקדשים שנטמאו או נפסלו. והוא הדין בגדי כהונה שנטמאו בענין שלא יהי' להם טהרה במקוה לא יהי' בשריפתן משום לא תעשון. ובגדים אלו שטעונין כבוס בעזרה ואסור לטבלו דבחוץ אי אפשר דשרייתן זה כבוסן ולהכניסם לפנים אי אפשר כל זמן שהן טמאין. נמצא שאין תקנה להוציאם מטומאתן שוב מותר לקורעם ואין בהם משום לא תעשון. מה אמרת הא יש תקנה להכניסם פחות מג' על ג'. ליתא דהתינח במעיל דאי אפשר לקורעם. אבל שאר בגדים אי אפשר להכניסן משום איסור ביאה במקצת. ואין לומר שעשה דכיבוס דוחה איסור ביאה ליתא דחשיב אפשר לקיים שניהם שאם לא ידחה לא יהי' להם תקנה בטבילה ויהי' מותר לקורען. ואין לומר אדרבה נימא שידחה ואז יהי' איסור לקורען ולא יהי' אפשר לקיים שניהם. ליתא דביבום אחות אשה כתבו תוס' דלא חשיב אפשר לקיים שניהם בחליצה. שאם לא ידחה לא יהי' עולה לחליצה גם כן. ואף שאם ידחה שוב אפשר בחליצה ואיך ידחה. אלא בתר היתר אזלינן שמוכרח להתיר לו היבום שאם לא נתיר לו לא יהי' אפשר בחליצה. ואם כן בנידון דידן נהפוך הוא שאין מוכרח להתיר לו ההכנסה. שאם לא נתיר לו יהי' אפשר לקיים שניהם על ידי קריעה ודו"ק היטב:
ו
ואין להקשות על מה שכתבתי דבקדשים שנפסלו לית בהו משום לא תעשון מהא דע"ז (דף י"ג:) בקדשים בזמן הזה דלא חזיין להקרבה. ומהאי טעמא אין איסור מן התורה בהטלת מום. מכל מקום אם עושהו גיסטרא עובר בלא תעשון. לא קשה מידי דבאין פסול בגופן רק משום שאין בית המקדש ומזבח להקריב לא גרעי מפסולו בדם ובבעלים דאין נשרפין בלא עיבור צורה:
ז
עוד נראה דאפילו למ"ש התוס' דבכלים לא שייך ביאה במקצת. וכן למ"ש הרמב"ם ביאה במקצת לא שמה ביאה, וכתב בכ"מ דרמב"ם פסק כר' אבהו דר"ל לענין טמא שנגע בקודש ולא איירי כלל לענין ביאה במקצת. נמצא גם ר"ל סבירא לי' לא שמה ביאה והדר קו' למה לי מעיל דוקא אפילו שאר בגדי כהונה נמי. נראה לי דלא קשיא דבקרא דלא תעשון כתיב שריפה ונתיצה ושריפה הלא אי אפשר לחזור. וכן נתיצה א"א לחזור דאף אם יחזור ויחברהו פנים חדשות באו לכאן. כדאיתא ב"ק (דף צ"ו:) לבינתא ועבדי' עפרא קני. מה אמרת הדר משוי לה לבינתא פנים חדשות בא לכאן. אבל בנידון דידן שעל ידי מחשבה חוזר ונעשה בגד. דאם לא כן לא יהי' מקיים בה מצוות כיבוס דבגד אמר רחמנא אלא משום דראוי להיות כלי במחשבה וכמו שביארו התוס' שם. אינו עובר בקריעה זה בלא תעשון דלא דומיא דנתיצה ושריפה הוא. דאין יכול להחזיר דפנים חדשות בא לכאן. אבל החוזר במחשבה לא חשיב פנים חדשות. כמ"ש תוס' עירובין (דף כ"ד) סד"ה אכל בשם ריצב"א [דכיון שיכול להיות כלי על ידי מחשבה אפילו תקנו במעשה שחפר בה אוזן ולא חישב עלי' להשתמש בה כמו שהי' קודם לא חשיב פנים חדשות. כל שכן אם חישב עליו באמת להשתמש בו כמות שהוא] ואם כן לא הוה דומיא דשריפה ונתיצה. ואף דבנותץ אבן אחת גם כן חייב היינו משום דאבן זה חשוב נתוץ וכמ"ש בתשו' הרי"מ סימן ב':
ח
מלבד זה סוגיא זו בלא זה קשה מאי שנא מעיל דנקט הא ביומא (דף ע"ב.) אמר רחבא אמר ר"י המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. הנה שבכל בגדי כהונה יש לאו זה. העולה מזה שאין ראי' מכאן שלא יהי' לאו דלא תעשון במקום מצוה:
ט
ולכאורה יש רא' להיפוך מהא דאמרו דגדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שם שנכתב בקדושה ימחה על המים, ומה רבותא הא לצורך מצוה בעלמא נמי אין איסור. אך נראה דהא לא קשה שהרי אין חיוב על הבעל להשקותה. ואם רוצה יוציא ויתן כתובה. וכן עלי' אין חובה. אם תרצה תצא בלא כתובה. ואם כן מצוה זו צורך האיש והאשה הם. ומסברא הי' אסור כמו השורף עצי ההקדש לצורך עצמו. דנקרא דרך השחתה לגבי גבוה. על זה אמר גדול שלום כו'. מכל מקום נקוט מיהא פלגא בידך דהשורף עצי הקדש לצורך עצמו חשיב דרך השחתה. ולא כבית מאיר שבמחכ"ת הפריז על המדה לומר דכהאי גוונא לא חשיב דרך השחתה. וגם הגמרא דפסחים תיובתי' דשם מיירי במבשל בהם:
י
והנה אם מותר לסתור לצורך מצוה. הנה תשו' רמ"א סימן ק' שמפרש הא דמותר למחוק השם בסוטה משום דגדול השלום. היינו שבזה אין איסור כלל דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה. לא מה שלצורך תיקון. משמע הוא הדין למצוה דעלמא. ואך אין ראי' משם. ועיין מהר"ל בנתיבות נתיב השלום וזה לשונו שם בפ"א כי השי"ת גם כן שמו שלום [כדכתיב ויקרא שמו ד' שלום עיין שבת יו"ד חגיגה י"ב סוטה י"א] ולפיכך אמרה תורה שימחה השם על המים כדי לקיים השם שהוא שלום עד כאן לשונו. אבל בשביל מצוה אחרת אין לנו:
יא
אך ראיתי מביאים ראי' לאסור לסתור אף לצורך מצוה מהא דע"ז (דף י"ג:) הקדיש בזמן הזה תעקר משום תקלה ופריך ולשוי' גיסטרא ומשני משום לא תעשון. אף שלצורך מצוה הוא. וכן מהא דסנהדרין (דף קי"ג.) עיר שיש בה מזוזה אין נעשית עיר הנדחת משום דכתיב לא תעשון. ואף שדוחין הא דסנהדרין משום דהמצוה הוא ההשחתה והשחתה הוא. אין בתי' זה כדי שביעה. דנהי דהשחתה הוא לגבי נשרף. תיקון הוא לאדם המקיים. ובכל מקום ששורף לצורך מצוה הוה השחתה לגבי הנשרף יב) אך ברורן של דברים לפי מה שכתב הרמב"ן על התורה דמותר לעשות מאילן מאכל דיק במלחמה ואין זה השחתה. אך שלא לצורך דיק רק שהגייס מתחבאים באילנות זה נקרא השחתה עיין שם היטב. ביאור דבריו דכשעושה מהאילן דיק הרי האילן עצמו לתועלת שנעשה דייק אבל כורתו כדי שלא יתחבאו הגייס אין תועלת באילן. דכל שכן אם לא הי' שם אילן כלל לא הי' מתחבאים והשחתה הוא לגבי האילן מאכל ואסור. כמו כן בנידון דידן שהתירה התורה למחוק השם כדי לעשות שלום. הרי השם עצמו לתועלת. ואם לא השם לא היתה נבדקת על כן לא נחשב השחתה לגבי השם. אדרבה זה מעלה להשם שעושה שלום. אבל העושה בהמת קדשים גיסטרא כדי שלא יבואו אנשים לידי תקלה אין הבהמת קודש עושה תיקון כלל. דכל שכן שאם לא הי' בהמת קודש שלא יבואו לידי תקלה. ואם כן אין כאן תיקון בבהמת קודש רק השחתה. וכן מזוזה שבעיר הנדחת אם לא הי' המזוזה כלל בעיר הנדחת היתה המצוה מתקיימת בלעדה. ואין המזוזה גורמת המצוה על כן לא הוי תיקון לגבי המזוזה רק דרך השחתה. באופן שאין לנו ראי' בזה לא להתיר ולא לאסור וממילא כיון שאין ראי' להתיר נשאר באיסורו:
יג
והנה בנידון דידן שהתיקון הוא לעשות עזרת נשים שהוא קדושה קלה מבית הכנסת עצמו כמ"ש כ"ת בשם מהר"ם מלובלין. אינו ברור להתיר לפגום בקדושה חמורה כדי לתקן קדושה קלה ועיין זבחים (דף ע"ה:) מבעי' לי' בשתי קדושות אם מזלזלין בזו מפני זו. ובנידון דידן אף שקדושה אחת הוא בית הכנסת. מכל מקום הלא זו חמורה מזו. ועיין שבת (דף קי"ג.) מציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת. משמע שם משבת ליום הכיפורים אסור. אף דשניהם קדושה אחת כמ"ש הרמב"ם פ"ח מהלכות עירובין הלכה ו'. מכל מקום אסור להכין מקדושה חמורה לקדושה קלה:
יד
מיהו הי' יכולין להתיר על ידי מכירה וחילול מקום הנתיצה. כמו שכבר הורה זקן בתשו' הרי"מ סימן ב', הגם שיסודו הוא על מהר"ם פדוואה סי' ס"ה רהא דאסור לנתוץ היינו דבר מחובר עיין שם היטב. הנה שם הי' המעשה שרצה להוציא הכלים מבית הכנסת לבית הכנסת ובזה יפה השיב דאסור לנתוץ מחובר היינו שמפרק מחיבורו. אבל הכא בית הכנסת לחודי' וכלים לחודייהו ולא חשיב נתיצה עין שם. מכל מקום יש להביא ראי' סמוכין ליסוד שלו שאין איסור בחותך מקצת מתלוש מהא דמבואר בע"ז (דף י"ג:) דלנשר פרסות מארכובה ולמטה לית בי' משום לא תעשון ועל כרחך רק במחובר משום דזה שלוקח שם נתיצה עלי'. וכשמוכר זה שרי. ועוד כבר הורה זקן:
טו
אך יותר ספק אצלי אם מותר להוריד אויר שלמעלה מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומ"ש כבודו משום דאף אחר שיקיפו הגזוזטרא ישאר עלי' קדושת בית הכנסת. ודומה למ"ש המג"א סימן קנ"ד ס"ק י"ד דמותר להושיב שאר ספרים אצל ספר תורה, אינו דמיון כלל דשם משתמשין בי' עוד קדושה חמורה. אבל הכא הגג מפסיק שלא יחשב מתפללין בו עוד האנשים ומה בכך שישאר קדושתו עליו. הא ביומא (דף י"ב:) בגדי כהן גדול אסור שיעבוד בהם הדיוט דמעלין בקודש ולא מורידין. אף דהבגדים ישאר קדושה ראשונה עליהם. ואפילו בגדי כהונה שבלו מועלין בהן. אלא דמכל מקום בעוד שאין משתמשין בו קדושה חמורה אם ישמשו בו קדושה קלה לבד הוי הורדה. ואם הי' הדין דבעוד קדושה ראשונה עליו מותר להשתמש קדושה קלה, הי' מותר להניח ספרים בארון אפילו בזמן שאין ספר תורה בארון וזה פשוט. אך יש לומר לפי המבואר ספ"ו דעירובין חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד וביניהם מחיצות שאין מגיעות לתקרה עירוב אחד לכולן דלא הוה הפסק וטרקלין אחד הוא. הכא נמי הואיל והגזוזטרא אינה מגיע עד כותל שכנגדה והמעקה אינה מגיע עד תקרת בית הכנסת. בית הכנסת אחת היא וכאילו האנשים מתפללין גם באויר הגזוזטרא. מיהו בש"ע סימן נ"ה סעיף י"ט לא משמע הכי מדהוצרך לומר שם משום דתיבה תשמיש בית הכנסת ובטל לבית הכנסת:
טז
אך זה הדין תלוי במחלוקת הרמב"ן עם הר"ן. דרמב"ן פ' בני העיר סבירא לי' בית הכנסת חשובים תשמישי מצוה. והר"ן השיג על זה אלא דחכמים הטילו בה קדושה מדבריהם. ודעת רמב"ן שם לפי שיטתו כתב דמשנמלכו בני העיר שלא להשתמש בבית הכנסת זה עוד דינו כתשמישי מצוה לאחר זמן מצוותו עיין שם. ולפי זה נראה דבית המדרש שאסור לעשות בית הכנסת. אם נמלכו כל בני עיר היינו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שלא יהי' עוד בית המדרש הוא כתשמישי מצוה לאחר זמן מצוותה. ואפילו להשתמש תשמיש חול מותר וכל שכן לעשות בית הכנסת [או יש לומר נפקא מינה אם אין להם בית המדרש אחר גם אין להם בית הכנסת אחר וכיון שבית המדרש גדול מבית הכנסת אסור] ועל כן בנידון דידן נמי אם יסכימו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לעשות הגזוזטרא הרי האויר שלמעלה כתשמישי מצוה לאחר זמן מצוותם. אך לדעת הר"ן דחשיב תשמישי קדושה אין היתר:
יז
והנה הי' אפשר לסמוך בשעת הדחק בדרבנן על הרמב"ן הנ"ל. הגם שהמג"א סימן קנ"ג ס"ק כ"ו כתב דמתנה דשרי היינו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הוא כר"ן. דהרמב"ן לפי שיטתו הוצרך לפרש שלא במעמד אנשי העיר עיין שם בחי' רמב"ן ור"ן. מכל מקום ידוע דברי חכ"צ בתשו' דאפילו נגד הש"ע סומכין על יחיד נגד רבים בשעת הדחק. אך חדשות אני מגיד דרמב"ם במנין המצות לא תעשה ס"ה זה לשונו שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות כו' מבואר שאסור מן התורה לאבדן שלא הי' כותב במנין המצוות מה שתקנו חכמים. ואמנם שהרמב"ם שם כתב גם כן ואין מאבדין כתבי הקודש ומפורש הלכה ז' הלכה ח' דהמאבדן מכין אותו מכות מרדות. והנראה דסבירא לי' שאסור מן התורה לאבדן אלא שאין לוקין עליהם. ודינו כמו אכילת חלב טמאה וביצת עוף טמא. ומקור לדבריו לא ידעתי. מכל מקום כן דעתו שבית הכנסת אסור לנתצו מן התורה ומשמע דסבירא לי' שיש בהם קדושה מן התורה:
יח
ויש לדחות לדעת רש"י סוכה (דף ל"ז) הדס אסור להריח דילפינן מעצי סוכה דחל שם שמים עליהם כו'. ובתוס' שבת (דף כ"ב.) בהא דאבוהון דכולהון דם הא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה שאני סוכה דבמסתפק בהן איכא ביטול מצוה. הנה דילפינן כל תשמישי מצוה מסוכה דחל שם שמים עליהן. אלא דלענין דלאסור להסתפק מחלקים בין איכא ביטול מצוה. יש לומר הטעם משום דעצי סוכה הא ילפינן מחגיגה שהוא קדשים קלים שאין בהם איסור הנאה מן התורה. כמ"ש רש"י מנחות (דף ה':) דהמפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראוין להביא שלמים פרש"י לא נהנין מדרבנן. וכן כתב הרב מלאדי בש"ע שלו או"ח סי' ל"ה בפשיטות יעוין שם. וכן הוא מסברא דאיסור קדשים דלית בהו מעילה מלא תוכל לאכול בשעריך נפקא ואכילה שמענו הנאה לא שמענו. לא מבעי' לחזקי'. אך אף לר"א דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל כו' אף איסור הנאה במשמע, מכל מקום לא תוכל לאכול לא שמענו. אך בעצי סוכה במסתפק בהם איכא ביטול מצוה שסותר כל הסוכה אית בי' משום לא תעשון דומיא דחגיגה דההרגה אית בי' משום לא תעשון. ולפי זה כל תשמישי מצוה המאבדם לגמרי עובר עליהם משום לא תעשון. והוא הדין בית הכנסת. ותשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' תרנ"ג דבהדס להריח מועיל תנאי. ולא דמי לעצי סוכה דחג הסוכות לד' כתיב, יש לפרש גם כן משום דהדס במה במה שמריח ליכא ביטול מצוה. לפי זה יש לומר דהרמב"ם נמי מודה דאין בהם קדושה מן התורה על כל פנים. אך תשמיש מצוה על כל פנים הוא מן התורה ועובר עלי' משום לא תעשון. ואפי' אבן אחת כיון דמחובר הוא וכדברי תשו' הרי"מ סימן ב' והדברים עתיקין. מכל מקום פשטות דברי הרמב"ם דבית הכנסת יש בה קדושה מן התורה. ואם כן יש בו משום מעלין בקודש ולא מורידין:
יט
אך עיקר דברי רמב"ן דפשיטא לי' בית הכנסת אם איתא שיש בו קדושה אין בו פדיון אזיל לטעמי' פ"ד דע"ז שהשיב שם על הבעה"מ. ואנכי רשמתי שם בגליון שדברי הבעה"מ ברורים, ושוב מצאתי כן בחתם סופר אורח חיים סימן ל"ח יעוין שם. ואין לכפול הדברים:
כ
והנה קיימא לן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ובזמן הזה דליכא פסידא להקדש אפילו לכתחילה. והשתא יש עצה שיחללו כל בית הכנסת על ארבעה זוזי. ואין הפסד שאחר שיבנו הגזוזטרא יחזרו ויתפללו בו. אך זאת להודיע שהחילול צריך להיות מדעת כל בני העיר. דהא דחללו על שוה פרוטה מחולל כתבו תוס' בתמורה (דף כ"ז:) דה"מ לא אמרינן דהיינו דווקא בעלים:
כא
הגם דלכאורה יש לומר שעיר לויביטש הואיל ויש שמה יריד הגדול שמתקבצים שם מעלמא יחשב של כרכים שאין בני העיר לבד בעלים. הנה באור זרוע הביא ראי' גדולה מירושלמי באנשי אלכסנדרום דמשום שבנאוהו משלהם מכרוה ועשו בה כל צורכם. וזה פשוט בעיני שלא נתנו לה ממקומות אחרים. ואך אף להחולקים וכן הוא בש"ע דאפילו בנאוהו משלהם מכל מקום הקדשוה לדעת העולם. מכל מקום אין הפי' שנעשה ממש שלהם. רק שאין יכולין להפקיע הקדושה שמחמתם. כלשון התוס' חמורה קדושתם ואין יכולין למכרם. וכן בחי' רמב"ן לפי שיטתו דבית הכנסת חשוב תשמישי מצוה ושנמלכו למכרו הוה כתשמישי מצוה לאחר זמן מצוותם. אבל של כרכים אילו דעת הרחוקים להתפלל בו עדיין עיין שם. משמע שאינו שלהם ממש [דאם כן בפשיטות איך ימכור של אחרים] רק הקדש למצוות הכרכים גם כן ואסורים למחות בהם. דהוה כמו נדר לדבר מצוה שאסור לחזור ועל כן חשיב עוד בזמן מצוותם. מכל מקום מוכח דאינו שלהם ממש. וכן משמע במג"א סימן נ"ג ס"ק י"ב בחצירות השייכים לבית הכנסת וכן מקוה של רבים אמרי' מסתמא רבים נתנו לזה ואין יכולין למוכרן או לסוגרן. הרי דבאלו שהם חול אם לא נתנו רבים לזה מותר למוכרו וכיון שחשוב של אנשי העיר ממילא יכולים לחלל בפרוטה:
כב
ועוד דבגמרא רחוב אין בו משום קדושה הואיל דבאקראי בעלמא מתפללין בו פרש"י אחת לחצי שנה. ואם כן שמתפללין בו הרחוקים ביריד אחת בשנה אינו גורם קדושה בבית הכנסת. והוי דומיא דמקוה וחצירות דכשאין נותנין הרחוקים יכולין בני העיר למכרן:
כג
ובענין האפלת האור קצת. פשוט שמיעוט אינו יכול לעכב ובכל דברי ציבור הולכין אחר רוב כמ"ש הגמי"י פי"א מהלכות תפלה. אך באנשים שיש להם מקומות בבית הכנסת באותו צד שיסתתמו קצת החלונות אינו מועיל רוב אנשי הכנסת שאין מאפיל עליהם האור כל כך. ודומה לדין המבואר סימן קס"ב סעיף ז' בהג"ה בני הכנסת רוצים להוסיף ספסלים ועשיר שיש לו מקומות רבים טוען שמרבה עליו את הדרך או מיצר עליו את הדרך יכול למחות ואף שהם רוב. ומשמע דאפילו הי' לכולם בכלל יותר מקומות מזה העשיר לבד. מכל מקום לא אזלינן בתר רוב:
כד
וע"ד לעשות חור בכותל מעבר לעבר כדי לקבוע כיור בעובי הכותל עצמו למען לא יחסום העוברים וצינור יוצא לחוץ לשפוך המים. לפענ"ד נראה בזה לאסור. ואף להמתירין לעשות חור לתחוב בו שטענדיר. כי כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת כדאיתא בירושלמי הביאו הר"ן פ' בני העיר. אך כיור שהוא לרחוץ בו וזה אינו נצרך לעשות בבית הכנסת אין זה מכלל כלי בית הכנסת. אך החילול יתיר גם את זה:
כה
גם מה שרוצים לעשות בית שער בפנים הנה בוודאי שזה הורדה גדולה אך גם זה יתיר החילול. ויען שכל ההיתר בכל הדברים הוא החילול צריך אני לברר יותר. דלכאורה יש לומר כיון שאחר כך שיהי' אויר שלמעלה חול. גם יהי' חור לכיור שהוא חול גם מקום הבית שער יחסר. יחשב פסידא להקדש ואסור. אך הא חזינן דהיכא שיש בית הכנסת אחרת מותר לסתור את זה. ולא התנו שיהי' בבית הכנסת אויר גדול כמו זה. ולא יהי' קטן ממדתו של זה. וכן יכולין למכור בית הכנסת אפי' למשתי בי' שיכרא כשיש להם בית הכנסת ולא חשיב פסידא להקדש. שמע מינה שכיון שאינו לגבוה כלל וממון הדיוט גמור הוא לא חשיב פסידא להקדש רק שלא יתבטל התמיד וכן בזה:
כו
אך צריך שיהי' מדעת כל בני העיר היינו טובי עיר בפרסום אנשי העיר. ואין לסמוך על שזכות הוא להם כי בוודאי התפלה בבית הכנסת מביא קדושה לבית הכנסת. ובית הכנסת שהתפללו בו זה י"ח שנים ועתה יפקיעו קדושתו ויהי' כבית הכנסת חדש ולא יהי' בו קדושה כל כך אולי לא ניחא לבני עיר בכך. על כן אין לעשות זה רק מדעת בני עיר. כז) גם זאת נראה לי שיחללו רק על תנאי אם צריך חילול. כי יש צדדי היתר גם בלא חילול. ולמה יחללו להפקיע קדושתו כנ"ל שלא לצורך. רק אם צריך חילול יחול החילול מה שצריך לחלל כדי להתיר:
נאום הק' אברהם.