אור ברסלב

אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן כח

סימן כז

ב"ה ב' שלח תור גאולה לפ"ק שוי"ר לכבוד אהובי ידי"נ הרב הגדול הצדיק המפורסם כקש"ת מו"ה מנחם אלי' שליט"א האבד"ק פילטץ:

יקרתו הגיעני. והנה בגופי' דעובדא קיצר מאוד ואי אפשר להשיב הלכה למעשה מאחר שלא נודע לי הקול כהוייתו ממש בכל פרטי דברים. ויש לדון את כ"ת לכ"ז כי הי' מאוס בעיניו לכתוב בדברים מכוערים כאלה. ומכל מקום אנכי אינני יכול להשיב הלכה למעשה רק אכתוב קצת דרך משא ומתן. וכ"ת כפי ידיעתו בטוב הקול ידין בדבר:

א

אחשוב כי תחלת ספיקו הוא. בשליח ציבור אם הלך לעשות זנות באשת איש ולא עלתה בידו. או לא נודע מה הי' בסופו:

ב

והנה הד"מ (סימן נ"ג סק"י) שליח ציבור שמרננין אחריו שנתפס עם הנכרית או שמסר או גיזם למסור כו' אם יש עליו עדים מעידים אותו כו' מעבירין אותו. ולכאורה דומה לגיזם למסור. ויש לחלק דגיזם למסור הרי התיר עצמו למיתה והרי אז הי' רשע למות. ואם הזיק ממון אז פטור משום קים לי' בדרבה מניה כמו הבא במחתרת והזיק כלים דקרינא בי' שתי רשעיות. הנה דחשיב אז רשע למות ועל כן מעבירין אותו. מה שאין כן זה שהלך לגלות ערוה. דהגם שהרודף אחר ערוה מחייבי כריתות מצילין אותו בנפשו. היינו ברודף לאונסה. משום דמקפדת על פגמה. וכ"כ הרמ"א ח"מ (סימן תכ"ה סעיף ג') דהיינו דוקא ברדף לאונסה עיין שם. ואם כן זה שהלך לזנות מרצונה ולא ניתן להצילה בנפשו אינו דומה לגיזם למסור:

ג

אך בלא נודע מה הי' לו. נראה לי דאף שאין מעבירין אותו. מכל מקום אפילו מיעוט טוענים להעבירו. להם שומעין. [ולפנינו יתבאר דאפילו נודע שלא זינה באותם פעמים כל שהוחזק לעשות כן יכולים המיעוט להעבירו]. והנה במג"א שם סק"ז דאם יש קלא דלא פסק אפילו יחיד יכול למחות להעבירו ומשמע דב"ד אין נזקקים להעבירו רק אם אחד מוחה. וכן דקדק החת"ס חאו"ח (סימן י"א). ופי' דדומה לנחשדת דבקלא דלא פסק אין מוציאין אותה מבעלה. ומכל מקום כתב הב"ש (סימן י"א סק"ו) שאם בעלה רוצה לגרשה בעל כרחה מותר ואין בו משום חרם דרבינו גרשום דיכול לומר אני חושש ומאמין להקול. כמו כן יכול היחיד לומר אני מאמין להקול ע"ש. ובחזנות המיעוט יכולין לעכב ואפילו יחיד כל שיש טעם הגון:

ד

הן אמת שמ"ש בשם הב"ש לא מצאתי. כי הב"ש כתב בעידי כיעור דמפסדת כתובתה גם כן בלא התראה כמבואר ברמב"ם ולא הצריך קול לענין להפסיד כתובתה. אך בקלא דלא פסק לבד לא מצאתי בב"ש כלל. אך לענ"ד יש לדמותו למ"ש מהרי"ט בשידוכין שאם יצא קול שיש בו ממש על המשודכת יכול לבטל השידוך. ודומה לקודם שדייש במצרי שיכול לבטל המקח בקול. וכל שכן בחזן שמה בני העיר יכולין להעביר חזן כשר הוא רק מפני דרכי שלום ומפני החשד כעין שאין יכולין לשנות בית שמניחין בו את העירוב כמ"ש בכלבו בסוף הספר [דפוס פיזרדא] (ט"ו:) דודאי יכולין להעביר בקול:

ה

ואף דביש"ש פרק קמא דחולין דחזן יש לו חיובא דממונא על בני העיר כשמעבירין אותו. היינו דכיון שאין יכולין להעבירו בלא טעם משום חשד שוב אדעתא דהכי קבלוהו שלא יעבירו אותו בלא טעם ודברי ציבור אינן צריכים קנין. ומכל מקום כשיש קול דטעם חשד לא מהני כנ"ל. שוב גם טעם דאדעתא דהכי קבלוהו בטל. דלא קבלוהו שאפילו יהי' קול לא יוכלו להעבירו. דכל עצמינו שאמרנו שקבלוהו שלא יוכלו להעבירו משום דידעו שלא יוכלו להעבירו משום חשד. אם כן אדעתא דהכי נחתי שלא יעבירוהו. אבל לא נחתי על דעת שאפילו בקול לא יעבירוהו דהא בקול לא חיישינן לחשד וק"ל:

ו

ומ"מ גם דמיון החת"ס טוב דהיכי דיכול לגרשה בעל כרחה. הוא הדין שיכולין להעבירו ואפילו יחיד. והנה לפי זה הדבר ברור דכל שיש רגלים לדבר כעין הא דרוכל יוצא יחיד יכול להעבירו כיון דשם קיימא לן דיכול לגרשה בעל כרחה בלא התראה. אך אפי' אין רגלים לדבר כל כך רק כעין עוברת על דת יהודית כגון שמתייחדת עם העריות דאף בעוברת על דת יהודית אינה מפסדת הכתובה בלא התראה. ופשטות לשון רמ"א (סימן קט"ו) דהוא הדין לענין לגרש בעל כרחה בעי התראה, מכל מקום הא כתב הט"ז שם להדיא דיכול לגרשה בעל כרחה. וכ"ה בתה"ד (סימן רמ"ב) ובמהר"ם פדואה (סימן י"ג). ואם כן הוא הדין בחזן כהאי גוונא יחיד יכול להעבירו:

ז

וא"ל דעוברת על דת יהודית לאו משום חשש זנות רק שאינו רוצה באשה שאינה צנועה. אבל לענין העברת שליח ציבור לא חשיב עבירה גדולה להעבירו. ליתא שהרי המשנה למלך הקשה באשה שנסתרה אחר הקינוי דמתו בעליהן עד שלא שתו סבירא לי' לבית שמאי דגובה כתובתה. וכן בשמע מעוף הפורח שנטמאת דאינה שותה אינה מפסדת כתובתה. הא אפילו אם לא נטמאת באמת. מכל מקום הלא עברה על דת משה במה שנסתרה אחר הקינוי ולמה לא תפסיד הכתובה. ותי' דבכל עוברת על דת יכול הבעל לומר שאינו מאמין שלא זנתה ולא יוכל להתברר וחשיב שקלקלה לו האישות. מה שאין כן ביכול להתברר על ידי שתי' לא חשיב שקלקלה האישות שהרי סמי' בידן לברר. ואף שאירע אחר כך סיבה שלא יוכל להתברר כגון שמת או על ידי עוף הפורח. מכל מקום היא לא קלקלה האישות. הנה דטעם עוברת ע"ד יהודית משום חשש זנות. ואם כן שפיר יש לדמות חזן שאם עובר על דת יהודית כגון שמתייחד עם עריות וכהאי גוונא. שיחיד יכול להעבירו:

ח

אך גבי עוברת על דת כתב רמ"א אבן העזר (סימן קט"ו סעיף ה') שרגילה בכך. וח"מ וב"ש השיגו עליו כיון דבעי התראה ובהתראה אין לחלק בין רגילה לאינה רגילה יע"ש. ממילא בלא התראה אף שיכול לגרשה בעל כרחה. מכל מקום שוב בשאינה רגילה אינו יכול לגרשה בעל כרחה. מכל מקום בנידון דידן כל שהלך לזנות ולא נתברר שלא זינה אין לדמותו לדברי רמ"א הנ"ל. ובודאי אפי' בפעם אחת יכול להעבירו ט) אך כשלא זינה אז. רק משום פריצותו נחוש שזינה פעם אחרת. שוב יש לומר דפעם א' מקרה הי' וכל שלא עבר לא נחוש שיעשה כן זנות פעם אחרת. מכל מקום כל שרגיל בכך אף אם נתברר שלא זינה אז מכל מקום משום פריצותו נחוש שזינה פעם אחרת כמו היוצאת וראשה פרוע אף שלא שייך שזינתה אז:

י

הן אמת דמה שחידשו רבותינו האחרונים דיכול לגרשה בעל כרחה בלא התראה וקיל היתר חרם דרבינו גרשום מהפסד כתובתה. משמע להיפוך בתשו' הר"ן (סי' ל"ח) בא' שנשבע לילך לארץ ישראל שאם האשה אינה רוצה ללכת עמו אינו רשאי להניחה שהרי מחויב בשאר כסות ועונה. ואף ששנינו הכל מעלין לארץ ישראל. היינו שאם לא תרצה ללכת תצא שלא בכתובה. אבל כל זמן שלא נתן לה גט מחויב בשאר כסות ועונה. ואף שיכול לגרשה הלא יש חרם דרבינו גרשום שלא לגרש בעל כרחה. ואין שבועה דוחה אפילו איסור דרבנן בקום ועשה ע"ש. וכ"כ בתשו' ראנ"ח ח"ב (סימן מ"ג) יע"ש. הרי דאף שמפסדת כתובה במה שאינה רוצה ללכת עמו. מכל מקום לא הותר משום זה לגרש בעל כרחה. וקל וחומר עוברת על דת בלא התראה דאינה מפסדת כתובה. כל שכן דלא הותר חרם דרבינו גרשום:

יא

מ"מ בשביל קו' ודמויי מילתא למילתא לא נדחה דברי רבותינו. וכל קו' יש לה תי'. ואף בקו' זו יש לומר כי אינו יכול לגרשה בעל כרחה משום עלייתו לארץ ישראל לאחר זמן שמא לא יעלה. ואם יעלה דלמא לא מיתדר לי'. וכל שאין דעתו להשתקע אינה מחוייבת לעלות עמו כמ"ש בתשו' ראנ"ח שם. אבל לענין חיוב כתובה אם לא יעלה אחר כך ותרצה לחזור ולהכנס לו והוא לא ירצה באמת יתן כתובה. ודוקא בחרם דרבינו גרשום שהאיסור בשעת גירושין לא יועיל מה שדעתו לעלות להתיר האיסור עכשיו. מה שאין כן חיוב כתובה אחר גירושין הוא עולה ופוטר עצמו מכתובה יב) מ"מ אף שכן נראה. לבי מהסס דאפשר יש לחלק בין אשה לאיש דאשה פרוצה כל שרוצה לזנות תמצא נואפים. וגדולה מזה כתבו התוס' ריש שבת במופקרת לזנות חשובי כאונסין מאחר שהיא מחזרת אחריהם. מה שאין כן איש מזנה. מי יימר שימצא זונה מבנות ישראל כמאמרם ז"ל כתובות (דף ס"ד:) צער גברא קשה מדאיתתא. צא ולמד משוק של זונות. ואם תאמר שיזנה עם נכרית דסתמא זונה היא. כיון שלא נחשד רק על אשת איש. אפשר שאינו חשוד על נכרית דמסכת בכורות (דף ל') החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות וכן להיפוך כיון שיש בכל א' חומר שאין בחבירו. הכא נמי כיון שיש חומר בנכרית שאינו באשת איש מה שהולד גוי כמו שכתב הרמב"ם (פי"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ז') יעיי"ש. אם כן יש לומר דנחשד על אשת איש אינו חשוד על נכרית. אך לשון הש"ע החשוד על איסור חמור חשוד על קל ממנו בעונש. והרי עונש הנכרית קל עשר ידות בעונש מאשת איש. ודוקא מעשר ושביעית דשניהם בעשה. דמעשר קודם שראה פני החומה אינו אלא בעשה דוצרת הכסף בידך. רק מעשר חמור דבעי חומה. נגד זה שביעית חמור דלית לי' פדיון חשוב כל אחד חמור לגבי שני ואינו נחשד מאחד לחבירו אבל חשוד על אשת איש ודאי חשוד על נכרית. ואם כן נראה דאפילו יחיד יכול למחות להעבירו:

יג

מ"מ נראה שאם אין עדים על פריצות ולא קול שאינו פסיק על זנות רק קלא דלא פסיק על פריצות ויחוד וכהאי גוונא אין ראי' שיכולין להעבירו זה הנ"ל בדינים אלו:

יד

וכ"ז להתלמד. אבל בחזן זה אין רצוני להורות מאחר שאינני יודע המעשה כהווייתו ממש. וכבודו ידין בדבר כפי ידיעתו בטוב המעשה. ואם הי' מקום לפשר בטוב מרצון שתי הכתות וליתן להשליח ציבור סך מסויים שיעשה לו עסק ויתפרנס ממנו הי' טוב גם לפני החזן. כי לפי הנראה בא זה להשליח ציבור מחמת בטילה. וכשיהי' טרוד בעסק יהי' כשאר ישראל הכשרים. מה צורך לו להיות חזן דוקא טוב פת חריבה ושלוה בה. כ"ד ידידו הדו"ש וש"ת באה"ר הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה