אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן כג
א) יש לעיין לפי מה שביארנו אם יקטיר האברים בלילה שוב לא יכול לומר שירה דעל יין לבד אינו יכולין לומר שירה ובלילה אין שירה דמה כפרה ביום ואם כן קשה הא דאמר ר' שמעון בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אברים ופדרים כשרים כל הלילה ולא המתינה להם תורה עד שתחשך. הא יש לומר משום מצות שירה התירה תורה. ויש לומר דהא ודאי אף נתאחר הקטרה עד סמוך לערב שאין פנאי לומר שירה אף על פי כן מותר להקטיר. והעיקר נראה דאין חיוב להביא עצמו לידי חיוב שירה. ובתוס' ראש השנה (דף ל') דלכתחילה יש להביא עם הזבח כדי שיוכל לומר שירה עיין שם. אבל אין חיוב. ואם כן אי אפשר שידחה שבת. ועל כרחך משום חביבה מצוה בשעתה. ואף דהקטר כשר כל הלילה. היינו שאין האברים נפסלים בשקיעת החמה. אבל מכל מקום חיוב גמור להקטירם ביום. דהא כתיב את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני בין הערבים. והאי תעשה קאי גם אהקטרה. שהרי ביומא (דף ל"ג:) דאברים נאמר בהם בוקר אחד. אך דמכל מקום הואיל ואינו חובת ציבור בעצמותם שיקטירם תמיד ביום. שהרי אם נאבדו אין חייבים באחריותם רק חובת האברים. והאברים מצוותם גם בלילה. הוה אמינא שאינו דוחה שבת. לולא שגילתה תורה עולת שבת בשבתו על עולת התמיד דמשום החיוב לכתתילה דוחה שבת. אבל משום שירה אי אפשר שידחה שבת, כיון שאין חיוב להביא עצמו לחיוב שירה:
ב
ובמ"ש דחיוב גמור להקטיר האברים ביום משום דכתיב את הכבש האחד תעשה וכו' והאי תעשה אהקטרת האברים נמי קאי. ממילא נשמע דהוא הדין שמחויבין להקטיר אברי תמיד של שחר בבוקר ושל בין הערבים בין הערבים. שהרי כתיב את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים:
ג
ויש לעיין מהא דמנחות (דף ק"ג:) שכן הציבור מביא ביום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד עשרון בכלי אחד. ופירש"י לשני תמידין שנים. והנה שיכול להקריב מנחת שני התמידין בכלי אחד. ויכול להמתין עם מנחת הבוקר עד בין הערבים. ובתוס' יומא (דף ל"ד.) בד"ה חביתים. דבנסכים כתיב בוקר כמנחת הבוקר וכנסכו. והרי דבמנחה כתיב בוקר ואף על פי כן יכול להמתין עד בין הערבים. ומאי שנא מהאברים:
ד
ונראה דהנה ודאי הא דכתיב כמנחת הבוקר היינו מנחת עולת הבוקר שאם לא הביא העולה אינו מחויב בנסכים. ועל כרחך היינו מנחת עולת הבוקר אך משום ששייך לעולת הבוקר דינו כעולת הבוקר שמחויב להקריבו גם כן בבוקר. אך חילוק יש אם הנסכים באים בפני עצמן או באים עם הזבח. דבריש פרק ב' דתמורה נסכים הבאים עם הזבח אין קרבים אלא ביום. ובאים בפני עצמן קרבין אפילו בלילה. ופרש"י דבאים עם הזבח דינם כזבח. והכי נמי הבאים עם עולת הבוקר דינם כעולת הבוקר. שמחויב להקריבם בבוקר. והא דמנחות (דף ק"ג) מיירי בבאים בפני עצמן [אמר המגיה בתוספתא מנחות (פי"ב) בדברי ר"ש והלא אלו קריבין בבוקר ואלו קריבין בין הערבים]:
ה
ותדע דעל כרחך התם בנתקדשו כולם יחד בכלי אחד דאי בנתקדשו כל אחד בפני עצמו הא אסור לערבם דכתיב והקטירו שלא יערב חלבים זה בזה. והוא הדין מנחות נסכים שאסור לערבם יחד כדאי' (פרק שתי מדות פ"ט:) ועל כרחך הכא בנתקדשו כולם בכלי אחד שדינם כמנחה אחת *). ובנתקדשו בכלי אחד יראה דאי אפשר שיבואו עם הזבח. דהזבח אינו מקדש רק כשיעור נסכי הזבח. ואם הוא מעורב בתוך המנחה גדולה אי אפשר שיתקדש. דומה למקדש מי החג יותר על ג' לוגין בכלי אחד. דלמאן דאמר יש שיעור למים אינו מתקדש. ועל כן הכא על כרחך בבאים בפני עצמו. [היינו אחר כל הקרבנות] ובבאים בפני עצמו הא אין דינו כזבח. וכשר ליקרב בלילה. והכא נמי אינו מחויב לכתחילה להקריבו בבוקר. אבל באים עם הזבח מחויב להקריב הנסכים בבוקר. והיינו דתנן אין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש. ואינו יכול להשהות נסכי השחר עד בין הערבים ויתקעו ג' תקיעות על שני התמידין. כמו שאין תוקעין על כל מוסף ומוסף. כל שכן על שני התמידין שהם מצוה אחת. והיינו משום דלכתחלה יש להביא הנסכים עם הזבח כמ"ש התוס'. ואז מחויב להקריב נסכי תמיד של שחר בבוקר ולתקוע בעת הניסוך. שוב מחויב לתקוע שנית על נסכי תמיד של בין הערבים: