אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן טו
שאלה. המהדרין ליקח לסת"ם עורות מכשרות דוקא וגם ליקח משליל שלא נעבדה בו עבירה. אם יקחו משליל שנטרפה אמו:
א
תשובה. תחילה נבאר אם אין בו חשש מעיקר הדין. והנה עור השליל אף דחשיב כבשר כבמשנה פ' העור והרוטב. מכל מקום חשיב גם כן עור. וראי' מעור העוף. ועיין בתוס' שבת (דק"ז.) בד"ה אמר שמואל. שו"ר שביאר כן בסה"ת (סי' ר"ז):
ב
איברא דהא במסכת סופרים ובשבת (דף ק"ח) כותבין על גבי עור בהמה טהורה וכו'. ודבר ברור דשליל לא מיקרי בהמה כדאיתא בתמורה. ומייתי לה בחולין (דף ס"ט) דאין ממירין בעוברין דכתיב בהמה בבהמה ועובר לא חשיב בהמה. ושם (דף ע"ה) בהושיט ידו למעי בהמה והוציא חלב מבן ט' חי פליגי ר"י ור"ל. ולכולי עלמא בבן ח' פטור. והקשו הראשונים מגיד הנשה דבבן ח' שלא נשחט אסור. ותירצו דדוקא בחלב דכתיב חלב שור וכשב ועז. ושליל לא מיקרי שור כו'. אבל גיד הנשה דכתיב סתם גיד הנשה אסור אף שליל בכלל יעיין שם. ואם כן יש לעיין אם הא דתניא כותבין על עור בהמה וחי' כו' כך הי' הלכה למשה מסיני. ואם כן אסור לכתוב על עור השליל. או דברייתא לישנא בעלמא נקטי:
ג
והנה ת"ל מצאתי מקור הדין בירושלמי פרק קמא דמגילה. הלכה למשה מסיני שיהי' סת"ם נכתבין על גבי עורות. ואם כן נשנה ההלכה סתם כמו דכתיב גיד הנשה סתם. ואף עור השליל כשר:
ד
ועתה נבאר אם הפילה נפל. אם כשר לכתוב על גבי העור. ולכאורה יש מקום לפסול על פי מה שראיתי בספר פ"ת בשם תשו' יד אלי' אפשר דאסור לכתוב על גבי בהמה שנטרפה מן הבטן משום דלא היתה לה שעת הכושר. וכ"ש הנפל הזה. ואומר אני שעל גבי עור טריפה מן הבטן פשוט שמותר. מאחר שמפורש בראשונים הטעם דמותר לכתוב על גבי עור של נבילה וטרפה משום מין המותר בפיך. וכן מצאתי בירושלמי פרק קמא דמגילה. [וספר יד אלי' אין אתי לעיין בו] אולם בנפל יש מקום לפסול עפ"י המשנה חולין (דף ע"ג:) בן ח' חי אין שחיטה מטהרתו שאין "במינו" שחיטה. ואם כן אינו 'מין' המותר:
ה
אולם יש לחלק ולומר דשפיר חשיב מין המותר שהרי שליל כיוצא בו שנמצא במעי שחיטה מותר באכילה. ודוקא לענין היתר שחיטת עצמו חשיב ליתי' במינו שחיטה. אבל היתר אכילתו מה לי אם הוא על ידי שחיטת עצמו או על ידי שחיטת אמו. [ועוד יש לחלק דוקא שליל בחיי' עם בהמה גמורה חשיב שני מינים. דאין חיותם שוים. אבל במותם. בני בקתא חדא נינהו]. ובזה נדחה נמי דינו של בעל יד אלי' דשפיר חשיב הי' לו שעת הכושר על ידי שחיטת אמו. והא דחשיב במשנה שם לא הי' לה שעת הכושר. היינו לשחיטת עצמה. אבל הי' לה שעת הכושר לאכילה על ידי שחיטת אמו ו) אולם בעור השליל של נבילה יש מקום לפסול מטעם אחר. דהנה יש לעיין מנא לן דהאי מן המותר בפיך. מין המותר בפיך. ולהכשיר נבילות. אימא מותר ממש. ובודאי התשובה שהשיב ר' יהושע הגרסי להבייסוחי הי' דחוי בקנה כמובן. ונראה משום דבעור בהמה לית בה איסור והיתר דאינו בר אכילה. על כן דרשינן לי' למין המותר. אבל בעור השליל דמטמא משום נבילה. ועל כרחך דראוי לאכילה. [דנבילה שאינו ראוי לגר אינו מטמא בסרוחה מעיקרא לכולי עלמא] וכיון דבעצמו אסורה באכילה. יש לומר דלא מהני מה שמינו מותר ודוקא בעור בעלמא דבעצמו לאו בר איסור הוא. רק שבהמה טמאה פסול עורה משום מין האסור כמו סיב ועיקרא דדיקלא מין אילן. ואם כן בעור נבילה דמינו מותר אין מקום לפסול. אבל כשאסור בעצמו שפיר יש לומר דפסלינן. כמו שאין מביאין נסכים מן הטבל דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ולא מהני מה שמינו מותר ז) ונראה דדבר זה תלוי בדין אם מותר לכרוך הפרשיות בקלף בהמה טמאה. דכתב הב"י (סימן ל"ב) בשם סמ"ג וא"ח והגמי"י דיש מקפידין לכורכו בקלף כשר. ואינו מוצא להם טעם דהא ברייתא טולין במטלית תניא. ובמטלית לא שייך כשר ופסול. ואם כן כל קלף חזי שפיר לכרוך. ואם כן הכא נמי כיון דכל עור חזי דלא שייך בו איסור והיתר בגופו. אף כשלוקח עור השליל שאוכל הוא ואסור הוא. לית לן בה:
ח
ובסברא זו ישבתי דברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות ציצית) שחילק בין תכלת האמורה בציצית לשאר תכלת. דסתם תכלת הוא צבע כעין הרקיע. ותכלת של ציצית הוא מחלזון דוקא. וכן (בפ"ח מהלכות כלי המקדש הלכה י"ג) בבגדי כהונה לא הזכיר כלל שהתכלת יהי' מחלזון רק שיהי' צבע כעין השמים. ובודאי מצד הסברא כשם שתכלת של ציצית פסול קלא אילן כמו כן בתכלת של בגדי כהונה ומפורש אמרו בפ' כלל גדול שכן ציידי חלזון קושרין ומתירין. הרי שהיו עושין התכלת למשכן מחלזון. ולמה לא מצריך הרמב"ם שיהי' מחלזון דוקא ט) ונראה לי דסבירא לי' לרמב"ם שהחלזון דג טמא הי'. וקשה לי' איך הותר למלאכת ולבגדי כהונה. הא לא הוכשר למלאכת שמים אלא של טהורה. מזה הכריח דלא בעינן של חלזון דוקא*). וכשר אפילו בשאר צבעים דלא שייך בהו איסור והיתר ושוב כשר אף בחלזון כסברת הב"י הנ"ל. אבל בציצית אף דבעי' חלזון דוקא. הא ציצית הויין רק תשמישי מצוה. וכשר של טמאה. ודוקא בשופר נסתפק הר"ן משום דלזכרון קאתי [ודלא כמג"א (סימן תקפ"ו סק"ג) דמשמע לכאורה מדבריו דבכל המצוות בעינן טהורה דוקא. וליתא] י) אולם אחר כך כתב הב"י על דברי הסמ"ג הנ"ל דאפשר דאף דבמטלית כשר, מכל מקום אם בעי לכורכו בקלף בעינן ממותר בפיך. ובש"ע העתיק דברי הסמ"ג דיש מקפידין ומ"מ מבואר שעיקר דעת הב"י להתיר. והוא הדין בנידון דידן:
יא
ויש להביא ראי' מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' תפילין הלכה י') אבל כותבין תפילין על גבי עור בהמה וחי' ועוף הטהורים, ואפילו על נבילות וטריפות שלהן, וכן לשון הש"ע בי"ד. ומדכתבו היתר נבילות אפי' אעוף, ועור העוף ראוי לאכילה. שמע מינה דאפילו הוא אסור בעצמו לית לן בה. גם יש לומר דהא מבואר בהעור והרוטב דלאחר עיבוד טהורין [ואפשר דכן הדין גם בעור העוף. וזה טעם הרמב"ם והש"ע] אלא שאין ברור שגם לענין איסור הדין כן. דאין למדין איסור מטומאה להקל כבש"ס ביצה (דף ז'.) ועיין בתוס' מנחות (דף ס"ט.) ד"ה דבלע ובתוס' בכורות (דף ד':) ד"ה דג טהור. יהי' איך שיהי' מכל מקום יש ראי' ברורה מעור העוף דכשר. יב) הנה בארנו היטב דכשר עור השליל נפל וכן עור יתיר רגל וכן הנמצא במעי שחיטה טריפה:
יג
ועתה נבאר אם יש מצוה מן המובחר ליקח משליל כשירה מליקח מטריפה. ונראה לי דאין שום נפקא מינה. והנה הדבר ברור דמדין הש"ס לא מצינו שום חילוק אפילו לכתחילה. ונראה לי עוד ראי' משבת (דף ע"ה.) שוחט משום מאי חייב. ופרש"י אי מעורות אלים מאדמים בחניקה נמי סגי. ואי אמרת דכל היכי דבעינן מן המותר בפיך ופסול של טמאה. לכתחילה בעינן מותר ממש מן הכשירה. אם כן בודאי הי' צריכין לשחוט דוקא במלאכת המשכן כיון דבעינן מותר בפיך, אלא ודאי דאין הבדל בינותם:
יד
אך במנחם עזרי' (סימן ל"ז) כתב בשם ס' הקנה כי השליל משובח מכולם שאין ברי' יוצאה לאויר העולם שאינה מקבלת דין שהעולם הזה נברא בדין והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם. וכתב עלה במנחם עזרי' דאין ספק דשליל של שחיטה מעלי טפי מפני ששחיטת אמו מטהרתו. ואין לה דין לגבי עובר אבל נבילה בין שהמיתה אדם או שמתה מאלי'. משמע שהוא דין קשה גם לשליל. ושל בהמה שחוטה עדיף משל נבילה עד כאן ואם כן בבהמה טריפה נמי יש לומר דטריפתה הוא דין רק לגבי דידה. אבל לא לגבי עובר. דהא קיימא לן וולד טריפה מותרת מאחר שיש לה חיות בפני עצמו. ומה שנשארה אסורה באכילה. היינו משום דשחיטת אמה שהי' טריפה לא התירתה. מכל מקום השחיטה בעצמו אינו דין. והטריפות לא הגיע תחילה לעובר. ומטעם שהשליל טריפה אין שום חשש כמו שהוכחנו מש"ס הנ"ל כנ"ל:
הנלפע"ד כתבתי הק' אברהם.