אבני נזר אורח חיים· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן ב
בדין תפילין בחוה"מ.
א
הנה ראיית התוס' במנחות (דף ל"ו:) ד"ה יצאו והרא"ש ז"ל שמה. שחול המועד זמן תפילין מירושלמי דמו"ק חד בר נש איבד תפילוי במועדא אתא לקמי' דר' חננאל [שהי' סופר כדאיתא במגילה (דף י"ח:)] שדרי' קמי' דרבב"ת א"ל זיל הב לי' דידך וכתוב לך דתנן כותב אדם תפילין לעצמו. אתא לקמי' דרב א"ל זיל כתוב לי'. מתני' פליגא על רב כותב אדם תפילין לעצמו לאחרים לא. רב פתר לה בכותב להניח ע"כ הירושלמי. ופי' התוס' דמתניתין מיירי להצניע לאחר המועד. אבל בכותב להניח במועד שרי. אם כן מוכח להדיא דחול המועד זמן תפילין. דאין סברא דרב ורבב"ח סוברים שבת זמן תפילין דכולהו אמוראים פרק הקומץ סוברים שבת לאו זמן תפילין. ומסתמא גם רב ורבב"ח הכי ס"ל. ע"כ ראייתם:
ב
ולפענ"ד נראה שע"כ רש"י ז"ל סובר פירוש אחר בירושלמי ההוא. ותחילה נבאר שיטת הפוסקים ז"ל בדין כתיבת תפילין בחול המועד. ואחר כך נבאר שיטת רש"י ז"ל:
ג
וכך היא הצעה של שמועה זו מועד קטן (דף י"ח:) מתניתין, אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד וכו' רבי יהודה אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו. פירש"י לעצמו. לקיים זה המצוה אבל לצבור למכור דדרך שכירות הוה חשיב מלאכה וכו' ת"ר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וכו' ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו. ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. אורי לי' רב לרב חננאל ואמרי לה רבב"ח לרב חננאל הלכה כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו פירש"י לאחרים בטובה. ולא בשכר. מערים ומוכר את שלו. כן עושה כל ימות החג. כדי פרנסתו בהרווחה. ולא מיירי במי שאין לו מה יאכל:
ד
שיטת הרמב"ם והסמ"ג דלצורך המועד (דהסמ"ג דייק נמי מירושלמי דחול המועד זמן תפילין. ולהרמב"ם את"ל דס"ל לאו זמן תפילין משכחת לה במזוזה] מותר לכתוב אפילו לאחרים. ולאחר המועד כותב לעצמו. ואם אין לו מה יאכל כותב אפי' לאחרים וז"ל הרמב"ם פ"ז מהלכות יו"ט הלכה י"ג ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות וכו' מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. אבל כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וכו' ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו עכ"ל. והנה הכ"מ דייק מהרמב"ם מדלא שרי לאחרים אלא אם אין לו מה יאכל. מכלל דס"ל חול המועד לאו זמן תפילין. וכיון דאין צורך אלא לאחר המועד ע"כ אין היתר לאחרים יותר מבשאר מלאכות ודברי הסמ"ג הויין תיובתי' דאיהו סבר להדיא חול המועד זמן תפילין ואעפי"כ לא שרי אלא אם אין לו מה יאכל. מאי אמרת הלא כתב להדיא דלצורך המועד שרי. הלא הרמב"ם כתב גם כן בטעם איסור כתיבת סת"ם במועד. שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. מבואר דלצורך המועד שרי. ואין לומר דמזה גופי' מוכח מדכתב בפשיטות שזו וכו'. ומוכח דלעולם לא הוי לצורך המועד. ליתא דאכתי קשה מזוזה דזמנה גם במועד דאפילו שבת זמן מזוזה כדאיתא פר"א דמילה. וכן במשנה דאשה חייבת במזוזה. ובגמרא פריך עלה פשיטא]. ואדרבה לפענ"ד להרמב"ם מוכח מירושלמי דחול המועד זמן תפילין כראיית התוס'. דלדידי' ליכא לדחויי כמו שדחה הב"י ראיית התוס' ופירש בכותב להניח היינו שא"צ לו תיכף לאחר המועד. אבל אם צריכין לי תיכף לאחר המועד מותר. דאם כן הי"ל להרמב"ם לבאר זה. אלא ודאי דמפרש כהתוס' להניח לאחר המועד אבל לצורך המועד שרי. וזה ביאר הרמב"ם באמרו שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. מבואר דלצורך המועד שרי:
ה
והנה הם ז"ל השמיטו היתר דלאחרים בטובה ולא בשכר] דר"מ. והיתר הערמה דר' יהודה דבברייתא. רק כתבו היתר דלעצמו דר"י דמתני' שם. והיתר דכדי פרנסתו [דמפרשים בשאין לו מה יאכל] דר' יוסי בברייתא שם. ונראה שהם דחו היתר הערמה דר' יהודה מדר' יוסי דאין היתר בשכר אלא כדי פרנסתו מכלל דאין היתר על ידי הערמה וכן דחו היתר דלאחרים בטובה דר"מ. מדר' יהודה דמתניתין דדוקא לעצמו אבל לאחרים אפילו בטובה לא. וכ"ז לפי הכלל ר"מ ור"י הלכה כר"י. ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וכן דחו לת"ק דמתניתין שם דאמר אין כותבין כלל אפילו לעצמו. כיון דמת"ק משמע שאפילו כדי פרנסתו אסור. והרי נפסקה הלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו. ע"כ לית הלכתא כת"ק. ע"כ גם בהיתר לעצמו קי"ל כר"י ולא כת"ק:
ו' הגם שלכאורה ז"א דע"כ לא פליג ת"ק אכדי פרנסתו דר' יוסי כיון שהם מפרשים כדי פרנסתו דר' יוסי כשאין לו מה יאכל. ובזה אפילו בשטר חוב מתיר ת"ק להדיא. וא"ל דתפילין ומזוזות חמירי דמלאכת אומן. ז"א שהרי הרמב"ם הוא הסובר דכל כתיבה חשיב מלאכת אומן לבד כתיבת איגרות כמו שהוכיח התה"ד מדבריו. ואם כן ע"כ הת"ק דאוסר לגמרי כתיבת תפילין לא מיירי מכדי פרנסתו. ואין ראי' מדקיימא לן כותב ומוכר כדי פרנסתו דלית הלכתא כת"ק ז) אך י"ל דהנה היתר דאין לו מה יאכל הוא משום דאין צורך יו"ט גדול מזה. וכמו שפרש"י לעיל (דף י"ג.) בסוף הסוגיא דשכר פעולה שאין לו מה יאכל עיין שם. והנה התוס' כתבו בטעם נדרים ונדבות שאין קרבין ביו"ט אף שיש בהם אכילת כהנים. אלא דכהנים משלחן גבוה קא זכו. וכתבו התוס' דאף דממון הדיוט הוא. מכל מקום עיקר לצורך גבוה עושים עכת"ד ע"כ י"ל בתפילין ומזוזות שצריך לכוון לשמה. כשעושה אדעתא דנפשי' רק לקבל שכרו פסול. כמו שפסול עכו"ם בגט אשה משום דאדעתא דנפשי' עביד. וע"כ לצורך הקדושה הוא כותב אף שממילא יש לו שכר. ע"כ לא הותר בשביל זה מלאכת המועד כמו דנדרים ונדבות אין קרבין כנ"ל ודוקא בכתיבת שטר חוב מותר שיכול הסופר לכוון אדעתא דנפשי'. ועל זה יהי' תכלית כוונתו כן י"ל טעמא דת"ק שלא התיר באין לו מה יאכל בכתיבת סת"ם. ואנן קי"ל כר' יוסי דלא כת"ק. ע"כ נדחו דברי ת"ק מהלכתא. זה ביאור שיטת הרמב"ם והסמ"ג שהתיר לכתוב תפילין ומזוזות לאחרים כשאין לו מה יאכל. וכן לעצמו. וכ"ז לאחר המועד. אבל לצורך המועד בכל ענין שרי. ח' אבל הטור פסק שמותר בין לעצמו בין לאחרים בחנם או בשכר כדי פרנסתו אפילו יש לו מה יאכל רק שצריך להוציא לצורך שמחת יו"ט בהרווחה כיון דצורך מצוה היא דחול המועד זמן תפילין עכ"ד, והנה מלבד שמפרש כדי פרנסתו דלא כהסמ"ג שמפרש בשאין לו מה יאכל. אלא אפילו כשצריך להוציא לצורך שמחת יו"ט בהרווחה. עוד הוא חולק על הסמ"ג בתרתי. חדא דלהכמ"ג בשכותב לצורך המועד אפילו הוא עשיר מותר [שהוא פי' הא דכותב ומוכר כדי פרנסתו בשאינו לצורך המועד וכ"כ הרמ"א להדיא. בשם סמ"ג. שבתחילה כתב דמוכר כדי פרנסתו להרווחה. ואחר כך כתב דלצורך המועד בכל ענין שרי מבואר אפילו א"צ אפי' להרווחה רק הוא עשיר] ולהטור אין היתר לצורך המועד אלא בכדי פרנסתו. הב' דלהסמ"ג כשכותב שלא לצורך המועד מותר לעצמו. והטור לא כתב שום היתר לכתוב שלא לצורך המועד רק כתב להתיר בין לעצמו בין לאחרים להרווחה כיון דחול המועד זמן תפילין. ולאחר המועד לא כתב היתר. משמע דאפילו לעצמו אסור. ולכאורה לא נדע מאי טעמייהו במאי קמיפלגי שהרי שניהם סוברים חול המועד זמן תפילין והוציאו דינם מהירושלמי. ט) ונראה דשורש פלוגתייהו הוא תלוי מהו כדי פרנסתו. אם כשאין לו מה יאכל כפי' הסמ"ג. או להרווחה כהטור. דהנה הכ"מ כתב דטעם שלא הותר אלא כשאין לו מה יאכל משום שלאחר המועד. ואף שבמ"ש משום דחול המועד לאו זמן תפילין. דחינו דבריו. מכל מקום בזה סברתו נכונה) וע"כ הסמ"ג שמפרש כדי פרנסתו כשאין לו מה יאכל. מפרש הברייתא דתני בה ר"י אומר מוכר והולך כדי פרנסתו בלאחר המועד. והברייתא מיירי כמו המשנה. וכיון דקיימא לן כר' יוסי. הרי נדחו דברי ת"ק מהלכתא. ע"כ גם במה שאוסר לכתוב לעצמו לא קיי"ל כוותי'. אבל הטור שמפרש כדי פרנסתו להרווחה. מוקי הברייתא בלצורך המועד. וכ"כ להדיא דהיתר כדי פרנסתו משום דחול המועד זמן תפילין. וכיון דמתני' בלאחר המועד כדמפרש בירושלמי לפי' התוס'. אם כן אין סתירה לת"ק מדקי"ל כר' יוסי וכן מכל התנאים שבברייתא. דכולהו בלצורך המועד. ות"ק דמתני' בלאחר המועד. והדרין לכללין דקי"ל כת"ק לגבי ר"י דמתני' [דאיהו מיירי לאחר המועד כדמוקי בירושלמי] דלאחר המועד בכל גוונא אסור אפילו לעצמו [רק בשאין לו מה יאכל נראה דמותר לדידי' כמו בכל המלאכות. דלדידי' אין אנו מוכרחים לחלק כמו שחלקתי לעיל]:
י
ובהיתר לצורך המועד כשהוא עשיר הדבר פשוט דלהטור דמפרש כדי פרנסתו להרווחה ע"כ דוקא לצורך המועד כמ"ש בהדיא. מוכח דבעשיר אפילו לצורך המועד אסור. משא"כ להסמ"ג לא נשמע בלצורך המועד שום איסור. וכיון דירושלמי מחלק בין לצורך המועד בין לאחר כך נקטינן דלצורך המועד בכל ענין שרי:
יא
ולפי זה קשה לי טובא על הרמ"א שהוא פוסק דלאחר המועד מותר כדי פרנסתו בהרווחה והוא דלא כמאן. דלהסמ"ג הפי' כדי פרנסתו כשאין לו מה יאכל. ולהטור הפי' לצורך המועד. וכבר נתבאר דהכל פלוגתא אחת ותלוי זה בזה. ואיך מזכה שטרא לבי תרי:
יב
ולאחר העיון פסק הרמ"א נכון עפ"י פי' התוס' דשמעתין. דהנה להטור שמפרש הסוגיא בלצורך המועד. והרי מפורש בירושלמי דלצורך המועד מתיר ר' יהודה אפילו לאחרים. אם כן ר' יהודה דאמר בברייתא מערים ומוכר את שלו וכותב לעצמו. קשה למה לי' הערמה הא לצורך המועד מותר אפילו לאחרים. וצ"ל דלא הותר לאחרים אלא בחנם. ובירושלמי לא הוזכר שום שכר. ואדרבה מלשון רבב"ח הב לי' משמע בחנם. ובזה התיר לו רב אחר כך כתוב לי' בחנם. ע"כ כדי ליטול שכר הוצרך להערים למכור שלו. ולפי זה ר' יהודה מודה לר"מ במה שאומר ולאחרים בטובה כיון דלצורך המועד הוא. ולכל הפחות נשמע היתר בחנם מירושלמי. רק ר' יהודה הוסיף דאפילו בשכר מותר על ידי הערמה. ילפי זה התוס' שכתבו בד"ה ר' יהודה. לכאורה ר' יהודה מחמיר יותר מר"מ שהתיר לאחרים. מבואר דס"ל דר' יהודה אפילו בטובה אוסר לאחרים. שהרי ר"מ לא התיר אלא בטובה. ע"כ מפרשים הברייתא בלאחר המועד דלצורך המועד מפורש בירושלמי דמותר לר' יהודה לאחרים בחנם עכ"פ. והם פי' בשמעתין כדי פרנסתו להרווחה ע"כ דאפילו לאחר המועד מותר להרווחה. ולפי זה נדחו דברי ת"ק. ולבתוך המועד אפילו עשיר מותר. כיון דברייתא לאחר המועד. ולתוך המועד לא נשמע איסור והוא כפסק הרמ"א ממש:
יג
שוב ראיתי בלבוש שפוסק כפסק הטור ממש ודלא כהרמ"א ע"ש. ולפי זה ר' יהודה דברייתא מודה לר"מ והוסיף היתר בשכר ועל ידי הערמה. ודלא כהתוס':
יד
והנה רש"י ז"ל במשנה בהא דר"י אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו כתב וז"ל לעצמו פי' לקיים זה המצוה. אבל לצבור למכור דדרך שכירות הוה חשיב מלאכה כדאמרינן לעיל אוונכרא כיון דלאו אגרא שקיל שרשויי בעלמא הוא ושרי עכ"ל. והנה מבואר דפי' דלאו דוקא לעצמו אלא אפילו לאחרים לקיים המצוה שרי. יצא מיעט במלת לעצמו אלא בשכר. והוא דבר הלמד מאוונכרא שהביא דשם הותר שלא בשכר ובשכר אסור. ומשם למדו הפוסקים דכל המלאכות המותרות במועד אינן מותרות אלא בחנם. ולפי זה הא דאמר ר"י בברייתא מערים ומוכר את שלו היינו ליטול שכר והוא כדעת הטור ז"ל [ודלא כתוס'] אלא שהטור מפרש הברייתא באופן אחר מהמשנה. היינו דמתניתין איירי שלא לצורך המועד. וברייתא לצורך המועד. ולרש"י אף באופן המשנה היינו שלא לצורך המועד נמי מותר בחנם:
טו
איברא דקשה מנ"ל לרש"י הא. דאין לומר דפשיטא לי' מסברא. דהא ר"מ דברייתא הוצרך לומר ולאחרים בטובה. ומסברא מהא דהתיר לעצמו לא הוה ידעינן לה. ואם כן מנ"ל לרש"י ז"ל בדר' יהודה דהתיר לעצמו. דה"ה לאחרים בחנם. ועוד קשה מירושלמי שהביאו התוס' דא"ל רבב"ח הב לי' דידך וכתוב לך ולא א"ל מכור לי'. משמע שנתן בחנם. אם כן הי' רשאי לכתוב לי' להדיא. ועוד קשה כהא דמקשה על רב דא"ל כתוב לי' ממתני' דכותב לעצמו. לעצמו אין לאחרים לא. והרי רב לא אמר לכתוב לו בשכר. אלא זיל כתוב לי' ואפשר בחנם. ובטובה הא חשיב כמו לעצמו לפרש"י ותדע דהפירוש בירושלמי זיל כתוב לי' בחנם ולא בשכר. דהכין הוא לפי' הטור שלא התיר בשכר כי אם לצורך פרנסתו אפילו לצורך המועד. והא ודאי אין לומר דעובדא דירושלמי בכדי פרנסתו. דאם כן מאי מקשה מדר"י אדרבה לסייעי' מדר' יוסי דהלכתא כוותי' לגבי ר"י. אלא ודאי דפשט הירושלמי בחנם. וע"כ הקשה מדר"י דאוסר לאחרים בחנם. ומדר' יוסי אין סיוע בזה. דדוקא לצורך הרווחה לשמחת יום טוב התיר ולא בחנם. ועל זה משני דלצורך המועד ומותר בחנם]:
טז
ע"כ נראה ברור דרש"י הוציא פירושו מירושלמי דמשני רב פתר לה בכותב להניח. פי' דלהניח היינו לעצמו ולא מיעט ר' יהודה אלא בכותב למכור כפרש"י. אבל כל שכותב להניח התפילין לקיים המצוה היינו לעצמו. ועל כן הקשה שפיר דתחילה הוה סבר דלאחרים לעולם אסור אפילו כוונתו רק לקיים המצוה להנית. ומשני כפרש"י דלהניח לעולם מותר. ואם אין ראי' מירושלמי כלל דחול המועד זמן תפילין:
יז
איברא דלכאורה נראה דעת רש"י דהא דהתיר ר"י לעצמו לא התיר אלא בלצורך המועד ואף דמדר"י אין ראי' דר"י לשיטתו בעירובין (דף צ"ו:) דאפילו שבת זמן תפילין. מ"מ יהי' ראי' מדרב התיר לכתוב תפילין בחול המועד דלהניח היינו לעצמו דהתיר להניחם במועד דלאחר המועד הא אפילו לעצמו אסור ואם כן מוכח מדרב חול המועד זמן תפילין] דהא ראיית רש"י דבשכר אסור מאוונכרי והם מסדרי שלחנות אם נשבר וצריכים לתקנו. ומזה למדו הפוסקים בכל מלאכות המותרות במועד אסור בשכר. ובדבר האבד כתב הכלבו דאפילו בשכר מותר. ופסקו הרמ"א בפשיטות (סי' תקמ"ב). ונראה דהיינו טעמא דבשלמא מלאכת מכשירי אוכל נפש דמלאכת היתר הוא בחול המועד שפיר מחלקין דבשכר דמי לעובדין דחול ונעשה מלאכת איסור. אבל דבר האבד שמלאכת איסור הוא בעצם. ותדע שאסור לכוון מלאכתו במועד ומשום פסידא שרו רבנן. אם כן מה בכך שהוא בשכר ועובדין דחול. מכל מקום מותר משום פסידא. וכי תימא הא אין פסידא אם יעשה בחנם. ליתא דאפשר שלא ימצא פועלים בחנם. ולפי זה בכתיבת סת"ם בשלמא אם לא הותר אלא לצורך המועד. י"ל שמלאכת היתר הוא כיון שהוא לצורך המועד. ואף שכתיבת תפילין לכולי עלמא מלאכת אומן הוא ולא הותר אלא לצורך אוכל נפש. י"ל דצורך מצוה חשיב כמו אוכל נפש. או י"ל כיון דמדאורייתא אפילו מלאכת אומן מותר לצורך המועד כמ"ש הה"מ בשם הרמב"ן. במקום מצות תפילין אוקמא אדינא. וכיון שהוא לצורך המועד מלאכת היתר הוא. אלא אי אמרת דאפילו לאחר המועד מותר הא ודאי מלאכת איסור הוא אלא שמשום מצוה התירו וכמו שהתירו משום פסידא. אם כן אפילו בשכר יהי' מותר וכמו שהתירו בדבר האבד:
יח
אך יש לומר דדוקא בפסידא דממונא חששו שלא ימצא פועלים בחנם דאינם מחויבים להפסיד שכר טרחתם עבורו. ואפילו פרוטה שלו קודם לממון הרבה של אחרים כדאיתא באלו מציאות (דף ל"ג). אבל בתפילין דחיוב מצוה. וכל ישראל ערבין זה לזה. בפרט כותב סת"ם ירא שמים אם יאסור בשכר יכתוב לו בחנם:
יט
ואדרבה נראה ראי' דמתני' בלאחר המועד והותר משום מצוה עוברת המוטלת עליו ולא משום צורך המועד. דלכאורה פרש"י קשה טובא. חדא שהוציא מלת לעצמו מפשטו. והי"ל לר"י לומר כותב אדם תפילין בחנם אבל לא בשכר. ועוד תמוה מה שכתב דכשכותב למכור לציבור אסור משום דדרך שכירות והא קי"ל כל מלאכות המותרות במועד אינם מותרות אלא בחנם. ואעפ"כ הציידים צדים כדרכם וכן הטוחנים טוחנים כדרכן ומוכרים בשוק. ואין זה קרוי שכירות דאינם נוטלים שכר עבור המלאכה רק עבור הדגים והקמח שמוכרים אחר כך. וכן כותב תפילין למכור נוטל שכר עבור התפילין לא שכר כתיבה:
כ
ע"כ נראה דבאמת לא התיר ר' יהודה אלא לעצמו ולא ליתן לאחרים כלל. רק י"ל לכאורה כשכותב בשליחות אחרים שמתחילה קצב לו חבירו שכר כתיבה ושלוחו הוא וכאילו חבירו כתב. והרי חבירו כתב לעצמו. שהרי בקידושין (דף מ"ב:) הקשה הש"ס אהא דשולח ביד פיקח פיקח חייב נימא שלוחו של אדם כמותו. ופרש"י יתחייב שולחו ולא השליח. הרי דבשעושה בשליחות חבירו כאילו לא עשה הוא המעשה כלל. והכא לא שייך אין שליח לדבר עבירה. דכשהוא בשליחות חבירו אין איסור כלל. וראי' לזה מש"ס מכות (דף ט"ז:) דמקשה ביטלו באונס שגירש היכי משכחת לה. אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני'. ומוקי דקיבל לה קידושין מאחר. ומקשה אי דשויתי' שליח לאו איהו קעביד לה. ומבואר דחיילי הקידושין. והא אין שליח לדבר עבירה. ולשליח עבירה הוא דחייב על הביטול. ומשום הכי מהני אם מתרים בו בשעת הביטול. וכמו שהוכיח הריטב"א שם מדפריך אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני'. אלא ודאי משום דכשיחול השליחות לא הוי עבירה לשליח דלאו איהו עביד לה ולמשלח לא הוי עבירה כלל חל השליחות. וה"נ בנידון דידן כיון דלמשלח לא הוי עבירה שמותר לכתוב לעצמו ולשליח לא יהי' עבירה כשיחול השליחות כדברי רש"י הנ"ל. חל השליחות ומותר לכתוב:
כא
ואל תתמה על זה דמשום שלוחו של אדם כמותו יהי' מותר. שהי' אסור בלא שליחות. דהרי כתב בעל העיטור במי שלא הניח עירובי תבשילין דקי"ל הוא נאסר וקמחו נאסר דאם אופה לאחרים מותר דשליח של אדם כמותו [ואף שהטור כתב על בעל העיטור דלא נהירא. הרי כתב הטעם משום חשש הרואים שיסברו שאופה לעצמו ועיין שם בטורי זהב. והכא לא שייך זה דאדרבה כשכותב לעצמו כ"ש דמותר] מיירי דאף דהוא נאסר. משום שליחות מותר דחשיב כאילו לא עשה הוא מלאכה כלל. וה"נ בכותב תפילין בשליחות חבירו. ועל זה תירץ רש"י דבזה שוב אסור משום שכירות. וכמו באוונכרא. וממ"נ אם כתב למכור אחר כך היינו כותב למכור לאחרים דאסור דלא התיר ר' יהודה אלא לעצמו ואם חבירו שוכרו דהשתא אין איסור משום לאחרים שהרי האחר כותב לעצמו. מכל מקום אסור משום עובדין דחול כמו באוונכרא. אבל כשכותב לאחרים בחנם חשיב שחבירו כותב לעצמו. ושפיר מפורש דין בשכר דאסור במה שהתיר רק לעצמו. דאם ה' מותר לאחרים יכול לכתוב למכור לאחרים כמו ציידי דגים וטוחנים וכנ"ל,. אבל השתא שלא התיר אלא לעצמו. ואין היתר לאחרים אלא משום שליחות ע"כ אסור בשכר. והוא כפתור ופרח בעז"ה. כב) ולפי מה שבארנו דלכתוב כדי למכור אחר כך לאחרים אין איסור משום דרך שכירות אלא דאינו מותר כלל אלא לעצמו. אם כן אין הטעם משום דמצוה כמו אוכל נפש ומכשיריו. דאם כן מה חילוק בין לעצמו בין לאחרים. אלא דהכא מותר אפילו לאחר המועד ומשום מצוה דרמיא עליו התירו לו כתיבה בחול המועד. אבל אין אומרים כתוב במועד כדי שיזכה חבירך [ואפשר דחשיב פשע דהי"ל ליזהר שלא יאבד חפילין] ואם כן ודאי עובדא דירושלמי הי' כדי להניח לאחר המועד ואין ראי' מירושלמי כלל דחול המועד זמן תפילין:. כג) ועוד נ"ל ראי' מירושלמי ההוא דחול המועד לאו זמן תפילין דלפי' התוס' הי' ס"ד דירושלמי דמתניתין בכותב לצורך המועד ובזה לא התיר ר' יהודה אלא לעצמו. ות"ק הא אוסר לגמרי (דאם לא הי' אוסר ת"ק אלא להניח לאחר המועד. הרי על זה בא ר' יהודה להקל לעצמו והאיך סלקא דעתך דר"י אוסר אפילו לצורך המועד וזה מבואר] ואיך אפשר לאסור בחול המועד לצורך מצוה עוברת של בו ביום. הא עושין סוכה בחול המועד אף דבנין מלאכת אומן הוא. וא"ל דשאני התם שהוא לצורך מצות החג. דהא ודאי למאן דאמר חול המועד זמן תפילין כיון שזמנו בו ביום חשיב כלצורך החג. דאין שום חילוק בין התמידי ציבור להתיר איסור שבת בעבורם מחובת היום. ועיין רש"י כריתות (דף י"ד.) בסוף הסוגיא שם במה שכתב שם דתמידין שקריבין בשבת וכמו שהארכתי בביאור דברי רש"י במקום אחר וכאן אין להאריך. ועיין בסוף טרף בקלפי דתמידי שבת הותרו בציבור מוכח דחשיב חובת שבת. וה"נ חשיב תפילין חובת חול המועד למאן דאמר זמן תפילין. אם כן דמי לעושין סוכה בחול המועד. וא"ל דשאני התם דגלי קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים. דאם כן לר"א דלית לי' האי דרשא וס"ל אין עושין סוכה בחול המועד. מכל מקום מודה אם נפלה חוזר ובונה אותה ואיך מותר. ודוחק לומר דמשנה לבנות מעשה הדיוט דוקא. וע"כ לפרש כמו שפירשתי לפרש"י דאף מתחילה הוה ידע הש"ס דמתניתין בלאחר המועד. אלא דעובדא דרב נמי בכותב לאחר המועד. אך קשה מנא לי' להש"ס להקשות. דלמא התיר לו רק כדי להניחן במועד. אלא ודאי ס"ל חול המועד לאו זמן תפילין. וע"כ אין כתיבתם אלא להניחם לאחר המועד. ומתניתין נמי אתי שפיר מה דסתם אין כותבין סת"ם ולא פי' שהוא דוקא לאחר המועד. אלא שהוא דבר הלמד מענינו מתפילין דלא משכחת לה בתוך המועד. וכ"כ הריטב"א בשם הר"י ז"ל:
כד
ובאמת שזה קשה לדעת הטור שמפרש הברייתא בלתוך המועד. ומתני' בלאחר המועד ואיך סתמו דבריהם כל כך. גם לא פי' הש"ס לומר זה בתוך המועד זה לאחר המועד. אך אם נאמר דחול המועד לאו זמן תפילין אין דוחק לומר כן דח"ק כהלכתא חול המועד לאו זמן תפילין הוא דבר הלמד מענינו מתפילין. ור' יהודה אף דס"ל שבת זמן תפילין הרי בא לחלוק על הת"ק. ע"כ מיירי בלאחר המועד דקאי בי' ת"ק. אבל ברייתא דת"ק הוא ר"מ ועלי' קאי ר' יהודה דסבירא להו שבת זמן תפילין. סתמא בצריך לתוך המועד ור' יוסי ע"כ מתיר אפילו בלאחר המועד. סוף דבר לענ"ד מסוגיא זו נראה להלכה חול המועד לאו זמן תפילין כה) עוד הביאו הפוסקים ראי' דחול המועד זמן תפילין ממתניתין דביצה בסוף פ"ק זה הכלל כל שנאותין בו ביו"ט משלחין אותו. ומקמי הכי במשנה משלחין כלים כו' והן לצורך המועד. ובגמרא רב ששת שרא לשדורי תפילין ביו"ט ומקשה והאנן תנן כל שנאותין בו ביו"ט כו' ומשני ה"ק כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט ע"כ. ופרש"י דלאתויי תפילין אתא דאי נמי מנח להו ליכא איסורא. אבל סנדל המסומר לא דלא נימא מדשרו רבנן לשלחו מותר לנעלו. והקשה באור זרוע על פי' זה מרישא דתני שהן לצורך המועד. ע"כ פי' באור זרוע דהאי נאותין בו בחול. היינו בחול המועד ולאתויי תפילין דצורך חול המועד הוא ומזה הוכיח דחול המועד זמן תפילין:
כו
איברא דהב"י (סימן תקט"ז) בשם בעל השלמה יש שואלים האיך שרי לשדורי תפילין הא לא הוי צורך יו"ט ואפילו במועד אמרינן אין מביאין כלים מבית אומן אלא לצורך המועד כ"ש ביו"ט. י"ל כיון ששמח בהן עכשיו צורך יו"ט הוא. א"נ שרוצה ללמוד בהם תורה אי נמי שרוצה להניחם לנטורי נפשי' עכ"ד ולפי זה אין ראי' לאור זרוע:
כז
אך על שני תירוצים אחרונים קשה לי. דאם כן ל"ל לש"ס למימר כל שנאותין בו בחול:
הא נאותין בו ביו"ט. אך תירוץ ראשון הוא תירוץ התוס' שבת (דף ס') דכשיש לו דבר מוכן ליהנות בו אף שלא יוכל ליהנות בו ביו"ט שמחה הוא אצלו תיכף. אבל סנדל המסומר אסור לשלחו דלאו שמחה הוא לו כיון שאירע בו תקלה. ואם כן אין ראי' לתירוץ אור זרוע:
כח
ולדידי קשה לי טובא לפי' האור זרוע. חדא דאיך מצינו בשביל צורך חול המועד יהי' מותר ביו"ט. ועוד סנדל המסומר נמי יוכל ללבשו בחול המועד. ועוד ימים אחרונים של יו"ט ועצרת וראש השנה מאי איכא למימר:
כט
מיהו בזה יש לומר הואיל בימים ראשונים שרי וכו' וכההוא דביצה (דף י"ח:) הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי. ואף דהכא ימים חלוקים הם הא אמרינן שם דליכא מידי דבשבת שרי וביום הכיפורים אסור. והש"ס מדמה לה להאי דקודם טיבול אלמא דלאו דוקא משום דשבת חמור. דאם כן האיך מדמה האי דקודם טיבול. וכן לאו דוקא משום דיום אחד. דאם כן איך מדמי הא דמותר בשבת מותר גם ביום הכיפורים:
ל
אך ראיתי בתשו' שא"ר (סימן ק"ג) שכתב דבעלמא בשני ימים חלוקים שלא אמרינן הואיל עיין שם וכן נראה לי עיקר. ונ"ל דהיינו טעמא כי ידוע שורש כל המועדות הוא שבת שעל כן בריש המועדות כתיב שבת. וכיון שיו"ט תלוי בשבת. ממילא הוה לי' שבת לגבי יו"ט כגוף אחד. כיון שיו"ט ענף השבת. וכעין מתני' דמנחות התודה מפגלת הלחם כיון שהלחם ענף התודה חשיב התודה לגבי הלחם כגוף אחד עיין שם היטב. והכי נמי ממש בנידון דידן ודו"ק. ואין ראי' מהא דשבת ויום הכיפורים על יו"ט ויו"ט. ואם כן קשיא על האור זרוע. ודוחק גדול לומר דרב ששת שרא דוקא ביומא טבא קמא ומתני' נמי לאתויי יומא טבא קמא:
לא
עוד ראיתי בגליון הגמרא נרשם מירושלמי. וראיתי שכן כתב שם במשנה אף על פי שאינם לצורך המועד. ואם כן הגי' עוד ראי' ממשנה זו דחול המועד לאו זמן תפילין. ומכל מקום הרמב"ם וכל הפוסקים שהעתיקו דין שמותר לשלוח תפילין ביום טוב ולא חילקו בין ימים ראשונים של פסח וסוכות בין שאר ימים טובים ברור דלית להו פי' האור זרוע ואין לחוש לו כלל:
לב
ואחר שיישבנו כל המקומות שהביאו ראי' מהם המחייבים להניח תפילין בחול המועד מעתה בא נבא לעיקר הלכה דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין במקומה. אולי נוכל לברר מתוכה אם חול המועד בכלל כי מאוד קשה לומר כי הלכתא רבתי כזו לא תהי' מתבררת מתוך התורה הנגלית לנו ולבנינו שהיא עיקר תורתינו שניתנה לנו מסיני להורות מתוכה. והנסתר לפנימיות וסוד טעמי המצות ליחודי סגולה. והלכה זו יהי' הוראתה מתוך ספר הזוהר לבד. גם ידוע כי חכמת הקבלה נקראת נשמת התורה המתפשטת בתוך הלכות תורה שבעל פה שהם גופי תורה. וכמו שכל כחות נשמה נראים באברי הגוף כן נראים פנימיות טעמי המצות שבזוהר בתוך התורה הנגלית. ובעל כורחין מאחר שהזוהר פסק דחול המועד לאו זמן תפילין מחויב להתברר זה מתוך סוגיית הש"ס. ובאמת קשה לומר גם כן שלא יהי' שום מאן דאמר בגמרא שיאמר דחול המועד אינו אות ומחויבין להניח בו תפילין. דאם כן יהיו הנוהגים להניח בו תפילין בטעות גמור. וכפי הנראה קודם שנתגלה ספר הזוהר היו כל ישראל נוהגין להניח בו תפילין. ואם כן היו כולם ח"ו בטעות גמור וזה גם כן אי אפשר. וגם שנאמר דרשב"י יחיד הוא בדבר שאומר דחול המועד לאו זמן תפילין וחכמים חולקין עליו בזה והלכתא כוותייהו. גם כן אי אפשר שבזה יפה טען בעל משנת חסידים בקונטרס תפילין דמארי עלמא שחיבר דאם כן איך יחמיר רשב"י בעונש גדול על המניחין תפילין בחול המועד מאחר שאין הלכה כמותו. ומצינו שהוא בעצמו הזהיר שלא לעשות כמותו במקום שאין הלכה כמותו. ואיך יניא את לב בנ"י לבלתי הניח בו תפילין מאחר שאליבא דהלכתא מחויבין להניח בו תפילין עכ"ד. אולם בחמלת ד' עלי יגעתי ומצאתי תאמין שת"ל מצאתי דרך נכון לבאר דאפסקא הלכתא בש"ס דחול המועד לאו זמן תפילין ומכל מקום גם האומרים חול המועד זמן תפילין הגם דקי"ל שבת ויו"ט לאו זמן תפילין. הוא גם כן דעת תנאים. אלא דלית הלכתא כוותייהו וזה החלי בעזר החונן לאדם דעת:
לג
והנה בש"ס מנחות (דף ל"ו.) דרבה בר רב הונא מצלי בהו בתפילין באורתא. ומי אמר רבה בר"ה הכי והאמר רבה בר רב הונא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח הא ודאי חשיכה חולץ התם בערב שבת איתמר. מאי קסבר אי קסבר לילה זמן תפילין שבת נמי זמן תפילין. אי קסבר שבת לאו זמן תפילין. לילה נמי לאו זמן תפילין. דמהיכא דממעטי שבת מהתם ממעטי לילות. דתניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימום פרט לשבתות וימים טובים דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר לא נאמרה חוקה זו אלא לפסח בלבד. נפקא לי' מהיכא דנפקא לי' לר"ע דתניא ר' עקיבא אומר יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים ת"ל והי' לך לאות על ידך וגו' מי שצריכין אות יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות פרש"י נפקא לי' כלומר לעולם קסבר לילה זמן תפילין הוא ושבת ממעט לי' מהיכא דנפקא לי' לר' עקיבא. שהן עצמן אות. בין הקב"ה לישראל דכתיב כי אות הוא וגו':
לד
והנה ראש המדברים בזה הוא הרא"ש בהלכות קטנות (סימן ט"ז) ותוכן דבריו דתחילה הוה מסתבר דאף חול המועד לאו זמן תפילין דחשיבי אות בפסח דאסור באכילת חמץ ובסוכות דחייב בסוכה. אך שהביא ראי' מירושלמי דמ"ק (הוא הירושלמי שהבאנו בתחילת התשובה] דחול המועד זמן תפילין ולא מסתבר לומר דהירושלמי ס"ל שבת ויו"ט זמן תפילין ויחלוק על כל הני אמוראי. ע"כ חזר בו ואמר דאות ימים טובים היא שמירה מעשיית מלאכה דומיא דשבתות. ובס' העתים בשם גאון דחול המועד אסור להניח בו תפילין. ונראה דאין לסמוך על האי פיסקא. דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולר' יוסי הגלילי דדריש מימים פרט לשבתות וימים טובים ודאי אף חול המועד בכלל שקרוין מקרא קודש. אבל לר' עקיבא דנפקא לי' מוהי' לך לאות. אין חול המועד בכלל כיון שמותר בעשיית מלאכה מן התורה. ויש שמניחין תפילין בלא ברכה בחול המועד והמברך לא הפסיד עכ"ד הרא"ש ז"ל:
לה
והנה הראי' מירושלמי כבר ישבנו אותה לעיל והראינו לדעת דע"כ רש"י ס"ל פי' אחר בירושלמי. ואם כן נשאר סברת הרא"ש בתחילה דאף חול המועד הוי אות משום איסור אכילת חמץ וסוכה ובאמת שלענ"ד הקלושה יש לפקפק בזה. שהרי לא כתיב אות ביו"ט כלל. רק בשבת דכתיב כי אות הוא ביני וביניכם. אלא משום דשבת הוי אות משום איסורו בעשיית מלאכה ויו"ט נמי אסור בעשיית מלאכה חשיב יו"ט נמי אות. אבל אין לומר דחשיבי אות איסור אכילת חמץ וסוכה שאינם בשבת כלל:
לו
איברא דעיקרא דמלתא דחול המועד מותר בעשיית מלאכה מן התורה הוא דעת ר"ת ורמב"ם. ואין כן דעת שאר מחברים שרש"י ז"ל במו"ק (דף י"ג.) בד"ה משום דאיסורא דאורייתא הוא דעתו להדיא דאיסור עשיית מלאכה בחול המועד דאורייתא הוא. אלא דאיסור כוון מלאכתו לאו דאורייתא עיין שם. וכן הכריעו הרמב"ן והריטב"א ז"ל בראיות דאיסור מלאכת חול המועד דאורייתא. ואחריהם הגדיל הארי' דבי עילאה בספרו טורי אבן למסכת חגיגה במילואים ודחה ראיות ר"ת בדברים נכוחים והביא ראיות מוכרחות. אשר לענ"ד אין להשיב עליהם דאיסור מלאכה בחול המועד דאורייתא ומעתה אין מקום להסתפק דודאי חול המועד חשיב אות ופטור מתפילין:
לז
אך ראיתי להריטב"א ז"ל בפ' ואלו מגלחין שחייב בחול המועד בתפילין ואף שהוא סובר איסור מלאכה בחול המועד מן התורה. וז"ל הריטב"א אחר שהביא דעות הפוסקים אם חול המועד זמן תפילין ושר"ש כתב דחול המועד זמן תפילין. כתב ונראין דברי הר"ש ז"ל דכל היכי דאמרינן בש"ס וימים טובים היינו יו"ט ממש כדאיתא במסכת ברכות גבי טעה ולא הזכיר של יום טוב בברכת המזון וגבי בירך על היין שלפני המזון ולא עוד אלא דבימים טובים לא כתיב בהו אות אלא דאתקיש לשבת כדכתיב אלה מועדי ד' ומדכתיב נמי אם שבתותי תשמורו כי אות הוא ואלו הן ימים טובים הם גם כן מקודשין ומברכין בהם ברכת קידוש כעין זכור דשבת. וזה נראה ברור ויש מחמירין לחוש לדברי שניהם וכו':
לח
ולפענ"ד יש להשיב על כל דבריו דודאי חול המועד איתקש גם כן בהקישא דאלה מועדי ד' דכולהו מועדות נינהו. ומה שתלה אות יום טוב בברכת קידוש ודאי אינו הלכה לדעת הה"מ וכל האחרונים דקידוש יו"ט דרבנן. ואיך אפשר דקידוש דרבנן יפטור מחיוב תפילין דאורייתא וכמ"ש הרא"ש בטעם חול המועד זמן תפילין משום דלשיטתו מותר במלאכה מן התורה ולא ראיתי שום פוסק שיאמר דקידוש יו"ט מן התורה. וגדולה מזה כתבו התוס' שבועות (דף י"ג.) בד"ה לא קראו מקרא קודש וז"ל פי' בקונטרס שלא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכיפורים ואין נראה דלא אשכחן ברכות ביום הכיפורים דליהוי דאורייתא עכ"ד. הרי דאפילו יום הכיפורים דקדושתו כמו קדושת שבת וקי"ל דחשיב קדושה אחת עם השבת. אעפי"כ אין בו חיוב קידוש דבר תורה [דא"ל כלל טעם התוס' משום דאין בו כוס. שהרי התוס' כתבו בכמה מקומות דקידוש על הכוס דרבנן. וכן הסכמת הפוסקים ופשוט]. וטעמא נראה לי דלענין זה לא נוכל למילף יום הכיפורים משבת. דשאני שבת שאין בו קידוש ב"ד, כדאיתא בקידושין (דף ל"ז:) מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי. ומשני מהו דתימא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קידוש ב"ד כי מועדות קמ"ל. על כן חייבה תורה כל יחיד לקדש. אבל ביום הכיפורים ויו"ט סגי בקידוש ב"ד. והריטב"א ז"ל לטעמי' שהביא דברי רש"י אלו במסכת שבועות ולא השיג עליהם. וכתב שלמדנו מכאן לברכת מועדות מן התורה. ואם כן לדידן הא, דריטב"א ליתא:
לט
ועוד דאפילו לשיטת רש"י דקידוש יום הכיפורים מן התורה ונאמר דגם קידוש יו"ט מן התורה [הגם שיש לומר דיום טוב ודאי לא גמרינן משבת כמ"ש הפוסקים לענין שביתת עבדו והתוס' ריש פסחים דהבערה ללאו אינו ביום טוב]. הרי הדבר ברור דגם ברכת חול המועד מן התורה כיון שרש"י ז"ל פי' מקרא קודש לומר מקדש ישראל ויום הכיפורים. והרי חול המועד קרוי מקרא קודש כדאיתא בחגיגה (דף י"ח.) מה לחול המועד שקרוי מקרא קודש:
מ
ועוד נראה ראי' ברורה ומפורשת דברכת חול המועד הוא חיוב גמור כמו יום הכיפורים ואי יוהכ"פ דאורייתא אף חול המועד דאורייתא. מהא דאיתא בעירובין (דף מ':) רב ושמואל דאמרי תרווייהו אינו אומר זמן אלא בשלש רגלים. מיתיבי תן חלק לשבעה וגם לשמונה ר' יהושע אומר שבעה אלו שבעה ימי הפסח שמונה אלו שמונה ימי החג כשהוא אומר וגם לרבות עצרת ראש השנה ויום הכיפורים מאי לאו לזמן לא לברכה ע"כ. ואי אמרת דברכת יום הכיפורים מן התורה וכן עצרת וראש השנה וחול המועד מדרבנן. אם כן איך יהי' חול המועד נזכר עיקר בכתוב לשבעה לשמונה. ועצרת ראש השנה ויוהכ"פ ברבוי בעלמא מוגם. ויהי' יציבא בארעא. אלא ודאי לפי שיטת רש"י כמו שברכת יום הכיפורים מן התורה כן ברכת חול המועד. וכולהו מדכתיב מקרא קודש ילפינן להו. ומה שלא תיקנו בו חכמים קידוש על הכוס. משום דכוס בכל יומא מי איכא. וכהא דהקשה שם סוכה מ"ז דפירש שבעה לזמן. לימא מסייע לי' לר"נ דאמר זמן אומרו אפילו בשוק דאי סלקא דעתך בעינן כוס. כוס בכל יומא מי איכא. ומשני דילמא דאיקלע לי' כוס. וזה לא שייך אלא בברכת זמן דבאקראי. אם לא בירך ביום ראשון כדאיתא שם. אבל לא שיתקנו חכמים אם יארע לו כוס. ואדרבא משם נראה ראי' דחול המועד חייב בקידוש בתפלה. דאם לא כן מאי פריך כוס בכל יומא מי איכא. מנא לי' שאין מחויב לקנות כוס לברכת זמן. אלא דהש"ס הוכיח מדלא תיקנו קידוש על הכוס. כיון שמחויב בברכה מן התורה או מדרבנן כמו יו"ט. ולמה לא תקנו בו כוס כמו יום טוב. אלא ודאי שלא הטריחו חכמים כיון שאינו מצוי כוס לכל אדם בחול המועד:
מא
[עוד יש לי לומר דקידוש על הכוס בתחילת החג קאי לכל ימי חג. ומה שתקנו חכמים לקדש גם ביום. הוא משום דכבוד יום קודם לכבוד לילה אלא שהעיקר נראה לי כמ"ש תחילה]:
מב
ואין להביא ראי' ממה שאין מבדילין בין יו"ט לחול המועד המבדיל בין קודש לקודש כמו בין שבת ויום טוב. שמע מינה שחול המועד חשיב חול לענין קידוש. דהאומנם כי לא לנו ליתן טעם לנוסח הברכות שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה ומי יוכל לעמוד בסוד קדושים אולם לפי קוצר שכלי נראה לי לפי מה שכתב מהר"ל בספר גבורות ה' בטעם פסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד. משום שעדיין לא הי' נס קריעת ים סוף בשביעי של פסח. וקדושת חול המועד הוא רק משום ששרוי בין ימים טובים שבתחילה ובסוף. וכן משמע בחגיגה (דף י"ח) עיין שם. וכ"כ הבית יוסף בשם הזוהר הקדוש שה"ש. באו"ח (סימן ל"א) וזה לשונו חול המועד דלא איקרי יו"ט אלין תפילין דדרועא דהא לית לסיהרא מגרמה כלום אלא מנהירו דיו"ט. הרי דחול המועד אינו קודש בעצמו רק מכח יו"ט וכמו שהלבנה מקבל מהחמה. ושם קודש מונח על מקור קדושה. לא כמו קדוש שהוא על האיש המתואר בקדושה. וע"כ אין שם תואר קודש אלא יו"ט שעצמותו קדושה. אבל חול המועד שבעצמו חול והוא מקודש מקדושת יו"ט כמו הירח שמקבל אור משמש. אין לקרותו קודש רק [מקרא קודש או] קדוש. על כן מברכין בין קודש לחול. והוא בבחינת עצמותו. ועיין בזוה"ק משפטים בפסוק ואנשי קודש תהיון לי. סוף דבר נתברר היטב בראיות שחול המועד חייב בקידוש בתפלה כמו שאר ימים טובים. ועוד יותר מיום הכיפורים ועצרת וראש השנה:
מג
העולה מזה שאין לנו שום טעם לחייב חול המועד בתפילין. מאחר שאסור במלאכה דבר תורה. [בזה נדחה טעם הרא"ש]. וקידוש דעת רוב פוסקים דאינו אלא מדרבנן. ועוד דגם חול המועד חייב בקידוש בתפלה כמו יו"ט. [בזה נדחה טעם הריטב"א]. ולא נשאר לנו רק ראי' אחת של הריטב"א דבכל מקום שנזכר שבתות ויו"ט אין חול המועד בכלל כנ"ל לשונו ובאמת שזה קשה אף להרא"ש שסובר חול המועד חייב בתפילין שהוא מודה דלר' יוסי הגלילי עכ"פ חול המועד לאו זמן תפילין. והלא ר' יוסי הגלילי נמי אומר רק שבתות וימים טובים. מד) אולם לאחר העיון בזה. נראה דבאמת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לא מיעטו אלא יו"ט ולא חול המועד. ולית הלכתא כוותייהו וכמו שיתבאר ויתיישב גם דברי הרמב"ם שפסק לילה לאו זמן תפילין כר' יוסי הגלילי מדכתיב מימים ימימה. ואף על פי כן כתב דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין מדכתיב והי' לך לאות וקשה תיפוק לי' מימים. ומה שתירץ בכ"מ שבזה פסק הלכה כר' עקיבא. קשה דאין ראי' בזה מר' עקיבא שהוא לא יליף מקרא דמימים משום דלא נאמרה חוקה זו אלא לענין פסח בלבד. ובזה לית הלכתא כוותי'. גם קשה טובא לדעת הרא"ש שיהי' פירוש ימים טובים בדר' יוסי הגלילי פי' אחר מבדר' עקיבא בסוגיא אחת זה אין הדעת מקבלו:
מה
אך לפי דרכינו יתיישב הכל בעז"ה. ונציע סוגיא אחת דכריתות ריש פרק מחוסרי כפרה (דף ט':) תנו רבנן גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד. ר' עקיבא אומר כישראל ביו"ט. ר' יוסי אומר כישראל בחול. ר"ש אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ע"כ. ובמכילתא הובא בילקוט פ' משפטים וינפש בן אמתך זה עבד ערל וגו'. והגר זה גר תושב הרי הוא בשבת כישראל ביו"ט. הלוקח עבדים ערלים מן העכו"ם הרי הם בשבת כישראל בחול המועד דברי ר' יוסי הגלילי. ור' עקיבא מחליף ע"כ. והיינו שר' עקיבא סובר דגר תושב כישראל בחול המועד ועבד ערל כישראל ביו"ט. וזה היפוך גירסת הספרים שלנו דס"ל לר' עקיבא גר תושב כישראל ביום טוב:
מו
ולענ"ד גירסת המכילתא עיקר ובש"ס שלנו נתחלפה הנוסחא וכך צ"ל. ת"ר גר תושב עושה מלאכה לעצמו כישראל ביו"ט. ר' עקיבא אומר כישראל בחול המועד ר"י אומר כישראל בחול וכו'. וכל אחד מיקל יותר עד ר"ש שמיקל מכולם. ואם תאמר מי יימר דנוסחת המכילתא עיקר. דילמא נוסחת הש"ס דילן עיקר. נראה לי בהתבונן בטעם מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא דאמר גר תושב עדיף ולמר עבד ערל עדיף. ונראה לי דכל אחד הולך לשיטתו:
מז
ואקדים מה שנ"ל ברור דלמה דקיימא לן כר' יוסי הגלילי לכם ולא לכלבים. בהמתו של ישראל ביו"ט אסורה לעשות לעצמה מלאכת אוכל נפש ביו"ט. וטעמא דידי דנהי דאתרבי בהמתו לשביתה. לא אתרבי למזונותי' שיהי' מצוה להרבות לה מזון בשבת ויו"ט. וראי' שמותרת לאכול מוקצה בשבת כדאיתא בשבת (דף קכ"ב.) עיין שם. וטעם מוקצה מדכתיב והכינו דפרש"י דסעודת שבת ויו"ט בעי הכנה דחשובה. אבל סעודת חול לא בעי הכנה. ומדחזינן דמזונות בהמה לא בעי הכנה. מוכח דסעודת חול חשובה. וכאלו עשתה מלאכה מיום טוב לחול ואסור וזה ברור:
מח
ובזה יתבאר מחלוקת ר' יוסי הגלילי עם ר' עקיבא. דודאי מסברא הוא שיהי' עבד ערל אסור במלאכה טפי מגר תושב. וכן מוכח בש"ס כריתות הנ"ל דר' יוסי אומר גר תושב עושה מלאכה לעצמו כישראל בחול. ר"ש אומר עבד ואמה וגר תושב וכו' משמע דלר"י דוקא גר תושב עושה ולא עבד ואמה [דאל"כ היינו ר"ש] אלמא דעבד ואמה עדיפי וטעמא דאף שבעצמותם בני נח גמורים הם ולא עדיפי מגר תושב. מכל מקום הם קנינם של ישראל וכמו שביתת בהמתו של ישראל. וזה טעם ר' עקיבא שמחמיר יותר בעבד ערל שיהי' כישראל ביו"ט. אבל ר' יוסי הגלילי ע"כ אי אפשר לו לומר שיהי' עבד ערל כישראל ביו"ט. דאם כן איך מותר לו לעשות לעצמו מלאכת אוכל נפש דהוה כאופה מיו"ט לחול דסעודת חול חשובה. כיון שבעצמו בן נח גמור הוא. והוא רק כמו בהמתו של ישראל וכנ"ל באריכות. והא אי אפשר שיהי' באמת אסור בכל המלאכות אפילו מלאכת אוכל נפש כשבת. דעל כרחך אינו מחויב בשביתה גמורה וכמ"ש התוס' בכריתות מדכתיב וינפש לא משמע שביתה גמורה. ע"כ מוכרח ר' יוסי הגלילי לומר דעבד ערל אסור רק כישראל בחול המועד. והיינו היתר דבר האבד דמותר אפילו לצורך חול. אבל ר' עקיבא לשיטתו דבביצה (כ"א:) איפלגו ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא ר' יוסי הגלילי אומר לכם ולא לכלבים ר' עקיבא אומר לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע. ע"כ ר' עקיבא מחליף. וגר תושב כחול המועד. ועבד ערל כיו"ט:
מט
ונתברר מזה שכך צ"ל בספרים שלנו תנו רבנן גר תושב עושה מלאכה לעצמו כישראל ביו"ט. וזה דעת ר' יוסי הגלילי שבילקוט. ר' עקיבא אומר כישראל בחול המועד. ר"י אומר כישראל בחול ר' שמעון אומר אפילו עבד ואמה כישראל בחול. וברייתא נשנית בדרך מעלין בקודש. שכל אחד מרחיק יותר האומות מקדושת שבת עד ר"ש שהרחיקם כולם מכל וכל ונפלינו אנחנו גם במצות וקדושת שבת מכל וכל מכל העם אשר על פני האדמה. וזה ברור כשמש. מעתה נבוא לנידון דידן:
נ
והנה דבר ברור דהא דכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם. הוא במה שמיוחדין ישראל בקדושת שבת מכל האומות. וכדאיתא בשמות רבה (פ' כ"ה) ובדברים רבה (פ"א סימן כ"א) נכרי ששמר את השבת חייב מיתה. אמר רב חייא בר אבא בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומשיחין זה עם זה מי שבא ומכניס ראשו ביניהם חייב מיתה. כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה שנאמר ביני ובין בני ישראל. לפיכך נכרי שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה. הרי דהא דכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם. היינו במה שמיוחדין בו ישראל. וכן פרש"י בחומש אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם יום מנוחתי למנוחה. ואם כן אם הי' הגר תושב גם כן מוזהר. לא הי' זה לאות שבחר בישראל:
נא
מעתה מיושב דברי ר' יוסי הגלילי שמיעט שבתות וימים טובים משמע דוקא יו"ט ולא חול המועד וכמו שמדייק הריטב"א. והרא"ש הקשה שודאי אף חול המועד נתמעט שקרוי מקרא קודש. ביאור דבריו שאי אפשר לומר שלא מיעט אלא הקדושה היותר גדולה. דאם כן לא נמעט אלא שבת ואכתי יו"ט מנא לי'. אך לפי דרכינו ניחא. דהנה בירושלמי ברכות פרק הי' קורא דמאן דאית לי' דרשא דמימים ימימה אית לי' נמי דרשא דוהי' לך לאות. עיין שם שמקשה למה לי דרשא דוהי' לך לאות תיפוק לי' מימים. ומשני כל מלתא דלא מיחוורא מפיק לה מקראי סגיין. והתינח בקרא דוהי' לך לאות דאינו מיותר. אבל קרא דמימים קשה מ' דמימים למה לי:
נב
אך לפי דרכינו ניחא. דר' יוסי הגלילי לשיטתו במכילתא. גר תושב הרי הוא בשבת כישראל ביו"ט. ועל כן לא נוכל למעט יו"ט מקרא דוהי' לך לאות. כיון ששביתת יו"ט יש בגר תושב גם כן. ואין זה אות בין הקב"ה ובין בני ישראל כנ"ל באריכות. ואף אם תמצא לומר דביו"ט אין הגר תושב מצווה כלל. מכל מקום הרי ביו"ט לא כתיב אות רק בשבת. וכמו שפרש"י אות גדולה היא בינינו בהנחילי לכם יום מנוחתי למנוחה. וזה שייך בשבת. אלא משום שיו"ט גם כן אסור במלאכה כשבת ונמשך מקדושת שבת. וקדושת יו"ט ושבת חדא הוא וכמ"ש תוס' ב"מ (דף צ'.) וזה לשונם בד"ה אבל ומשום דשבת ויו"ט חדא מלתא. והיינו דשורש כל מועדות הוא שבת. ועל כן הקדים שבת למועדות בפ' מועדות. חשיב גם כן אות וכמאמרם ז"ל מה ענין שבת אצל מועדות. לומר לך כל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבתות. וכל המקיים את המועדות כאילו קיים את השבתות. וכיון דלא הוי אות אלא משום שהוא כשובת בשבת. ובשבת גופי' אין אות. רק מה שאסור אף במלאכת אוכל נפש דאין גר תושב מוזהר עליו. ואם כן איך יחשב יו"ט אות מה שאסור מלאכת עבודה והוא מעין שביתת שבת. שהרי אין ישראל מיוחדין בזה שהרי הגר תושב שובת גם כן ממלאכת עבודה בשבת.. ואף שאין הגר תושב שובת ביו"ט. מה בכך. הלא אין השביתה ביו"ט אות בעצמותו. רק משום דחשיב שביתת שבת יום שביתת הקב"ה. ובשביתת שבת ממלאכת עבודה הגר תושב גם כן מוזהר ואין זה אות היא ביני ובינכם. על כרחך איצטריך קרא דמימים למעט יו"ט דלא נפקא לי' מוהי' לך לאות. והא דאמר יצאו שבתות ויו"ט אף דקרא למעט ליו"ט אתי. מכל מקום שבת ממילא נתמעט שהוא עוד חמור מיום טוב. והשתא לא נוכל למעט וזול המועד דקדושתו קלה מיו"ט. והא דמיעט יו"ט. משום דלשבת לא אצטריך קרא דמוהי' לך לאות נפקא. אבל לר' עקיבא לשיטתו דאין גר תושב מוזהר אלא כישראל בחול המועד [ואף דעבד ערל לדידי' מוזהר כישראל ביו"ט אין זה רק מכח ישראל כמו בהמתו ואין זה ממעט אות ישראל]. על כן שפיר נפקא לי' ימים טובים מוהי' לך לאות. אבל חול המועד לא נתמעט אף שאסור בעשיית מלאכה. כיון שהגר תושב מוזהר בשבת כישראל בחול המועד. על כן לא מיעט אלא שבתות וימים טובים ולא חול המועד. וכל זה ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לשיטתייהו דגר תושב יש לו שביתה לעצמו בשבת:
נג
אבל רשב"י לשיטתי' בכריתות אחד גר תושב ואחד עבד ואמה עושים מלאכה לעצמם כישראל בחול ע"כ אף חול המועד אות הוא ביני וביניכם ע"כ ס"ל בספר הזוהר דחול המועד אסור בתפילין שהם גם כן אות. מעתה מאחר דאפסקא הלכתא בכריתות כר"ש ע"כ הלכה כר"ש בספר הזוהר בזה ודלא כר' יוסי הגלילי ור' עקיבא:
נד
ובזה ניחא מה שהביא הרמב"ם קרא דוהי' לך לאות אף דפסק כר' יוסי הגלילי. דהא לר' יוסי הגלילי גם כן אצטריך קרא דוהי' לך לאות. דאל"כ לא הי' נתמעט אלא שבת לבד. אלא דר' יוסי הגלילי לשיטתי' לא הי' יכול למעט אלא שבת ולא יום טוב על כן למד מקרא דמימים. אבל לדידן דאין לגר תושב שום שביתה. סגי בקרא דוהי' לך לאות לבד ליום טוב גם כן. ובקרא דמימים לבד לא סגי. בלא קרא דוהי' לך לאות. על כן לא הביא קרא דמימים למעט שבתות וימים טובים כלל. אלא קרא דוהי' לך לאות נה) נתברר מזה שדעת המניחים תפילין בחול המועד יש לו פנים בהלכה ור' עקיבא ור' יוסי הגלילי סוברים כן אלא דלית הלכתא כוותייהו. וזה מבואר מפסק הלכה שנפסק להדיא בש"ס כריתות. ומבואר בכל הפוסקים. וקם דינא דחול המועד לאו זמן תפילין:
נו
ודעת הרמב"ם צ"ע שלכאורה נראה דעתו דחול המועד זמן תפילין מדכתב למעט רק שבתות וימים טובים ולא חול המועד וכדיוק הריטב"א וכן בדין מאחר שהוא ז"ל ס"ל מלאכת חול המועד מדרבנן ואות דמצה וסוכה כבר בארנו דלא חשיבי אות מאחר שאינם בשבת. אך י"ל כיון שפסק כר' יוסי הגלילי דלילה לאו זמן תפילין נמעט גם כן חול המועד שקרוי מקרא קודש וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ואף דר' יוסי הגלילי בעצמו לא מיעט חול המועד. היינו דלדידי' אצטריך קרא למעט יו"ט כנ"ל. אבל לדידן שפיר נמעט מקרא דמימים חול המועד. ומכל מקום אין הוכחה מרמב"ם שהוא אין דרכו להביא דינים שלא נזכרו בגמרא בהדיא. על כן הביא לשון הש"ס שבתות וימים טובים. ומה שהוכיח הכ"מ מדבריו (פ"ז מהלכות יום טוב) דס"ל חול המועד לאו זמן תפילין. כבר דחינו ראייתו באות ד' ומכל מקום אף אם נאמר שדעתו ז"ל חול המועד לאו זמן תפילין. אין קושיא עליו מירושלמי מקושיא הנ"ל לפי מה שבארנו לעיל שם שהרמב"ם ע"כ מפרש הירושלמי כהתוס'. אין קושיא שי"ל דאמוראי דירושלמי סברו כר' עקיבא דלילה זמן תפילין ואם כן כיון דהירושלמי סובר מלאכת חול המועד דרבנן וכמו שהוכיחו התוס'. והטורי אבן הודה בזה אלא שהוכיח דסוגיית הירושלמי אינו עולה לפי הש"ס שלנו עיין שם. אם כן פשיטא דחול המועד חייב בתפילין [לדעת הירושלמי ואין ראי' לשיטת תלמודא דידן]:
נז
סוף דבר. נתברר היטב בראיות דחול המועד לאו זמן תפילין וההיא דירושלמי מיושב מצידי צדדים כמבואר. ואפילו לדעת הרמב"ם דמלאכת חול המועד דרבנן. הגם דלא קי"ל כוותי' בזה. מכל מקום לשיטתי' גם כן נראה דחול המועד לאו זמן תפילין. והלכה זו מחוורת כשמלה חדשה דחול המועד לאו זמן תפילין מפסק הלכה דאפסקא בש"ס כריתות להדיא. וד' יראנו נפלאות מתורתו:
הנלפע"ד כתבתי הק' אברהם.