אור ברסלב

אבני נזר אבן העזר· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן תנ

סימן תמט

א

(שם ע"ב) בגמ' אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וזה יהי' לך מקודש הקדשים מן האש ר' יהודה סבר לך ולכל צרכיך ור' יוסי סבר כאש מה אש לאכילה אף הוא לאכילה והקשו בתוס' ישנים לר' יוסי לא לכתוב לך ולא בעי מן האש:

ב

ולדידי נראה ליישב, דהנה ק"ל במסקנת הש"ס דמפיק מקרא דכהנים אסורים לחלוק זה כנגד זה ש"מ דממון גבוה, דהא בב"ק (י"ג.) קאמר בן עזאי דמעשר בהמה ממון גבוה דכתיב לא ימכר והרמב"ם פסק בפ"ח מהלכות נזקי ממון דכל קדשים ממון בעלים ולא חילק במעשר, וכתב הלח"מ דפסק דלא כבן עזאי, הרי דאף דליתא במכירה ממון הדיוט הוא, ולפירוש רש"י ותוס' בב"ק הנ"ל דבן עזאי לפרש דברי ריה"ג ואין חולק עליו, ניחא, ובלח"מ כתב שאינו יודע מנ"ל לרש"י ותוס' דבר זה, ולדעתי מסוגיא דהכא למדו, דאם איתא שיש חולק אדבן עזאי וס"ל דאף דליתא במכירה ממון הדיוט הוא, א"כ מנ"ל להש"ס דחזר בו ר"י, אימא דר' יהודא ס"ל דלא כבן עזאי כנ"ל לדעת רש"י ותוס', ולרמב"ם קשה, ואין לומר דכיון דגלי קרא דאסור במכירה ה"ה דאסור לקדש בו, דאכתי מנ"ל דבדיעבד לא קידש, והרי המקדש בפירות שביעית מקודשת אף דאסור משום לאכלה ולא לסחורה, ועיין לעיל בתוס' (נ"ב) בד"ה המקדש:

ג

ונראה ליישב דחילוק יש בין מעשר בהמה למתנות כהונה דמעשר בהמה של בעליו, ואף דאסור למוכרו איסורא הוא דרכיב עלה אבל לא שאינו שלו למוכרו, ואף שכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות בכורות דאם מכר לא עשה כלום, הוא משום דאי עביד לא מהני כיון דאסור, ומ"מ מה שהמכירה בטילה הוא משום האיסור, אבל לא שאינו שלו למוכרו, אבל חלק שהכהנים חולקים בקדשים כיון דמשלחן גבוה קזכו, אין להם זכות אלא לענין מה שהתורה התירה להם לעשות בו, וכיון שגילתה תורה שאסור להם לחלוק חשוב אינו שלהם לענין זה, העולה מזה בחלק כהנים בקדשים אין להם זכות אלא למה שמותר להם לעשות בו:

ד

והנה בשבת (כ"ה.) יליף בקו"ח שאסור להדליק בשמן קודש שנטמא ממעשר מה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא קודש חמיר לא כ"ש, ובפרק הערל (ע"ד) אמר ר"ל מעשר שני שנטמא מותר לסוכו, ומזה מוכח דמה שאסור לבער בטומאה לאו משום דאסור ליהנות ממנו בטומאה דא"כ כ"ש דסיכה שאסור דנהנה, ולכמה דברים הוא כשתי', וע"כ דליהנות בטומאה מותר, והא דאסור לבער בטומאה משום דמע"ש לא ניתן אלא לאכילה ושתי' וסיכה וכמ"ש רש"י שם (ע"ג:) בוידוי דלא בערתי ממנו בטמא דלא מבעיא בטהור דלא ניתן אלא לאכילה כו' אלא אפי' בטמא שאסור לאוכלו לא בערתי, ומ"מ אף בטמא טעם האיסור משום דלא ניתן אלא לאכילה כו' וכמו שהביאנו ראי' ברורה מהא דשמן שנטמא מותר לסוכו (ומזה קושיא גדולה על הר"ש שסובר מע"ש טהור מותר להדליקו דא"כ דאיסור ביעור בטומאה משום טומאה איך מותר לסוכו] ולפי זה הא דיליף בשבת (כ"ה.) דקודש טמא אסור להדליקו ממע"ש הטעם ג"כ משום דלא ניתן אלא לאכילה וכמו במע"ש, וכן מפורש ברש"י פסחים (י"ד:) בד"ה נוקמא בהא דנמנעו הכהנים להדליק בשמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא באב הטומאה, וכתב רש"י דההוא שמן של תרומה דאילו שמן של קודש אינו אלא של מנחות ונאכל הוא ואינו ראוי להדליק נר, הרי דאין איסור מלהדליק בשמן קודש שנטמא אלא משום דנאכל הוא ולא משום איסור טומאה, ולפי זה כ"ש טהור אסור להדליקו וכמו במע"ש ממש:

ה

ולפי מה שביארנו דבחלק כהנים כל מה שאסור לעשות בו אינו שלו לענין זה, א"כ אין הקודש של כהנים אלא לאכילה שהרי בין טהור בין טמא אסור להדליק בו משום דלא ניתן אלא לאכילה, וכיון שאינו שלו אלא לאכילה ולא לדבר אחר, מהראוי שלא יחשב ממונו וכמ"ש התוס' קידושין (כ"ד) דלמה דקי"ל בנותן אחד מתנה לעבד ע"מ שיצא בו לחירות לא קנו רבי', דלא חשוב כסף של עבד כיון דאינו קונה אלא שיצא בו לחירות, ולפי זה ה"ה בקדשים שלא ניתן לכהנים אלא לאכילה ולא לדבר אחר הוי דומיא דאמרינן בנדרים (פ"ח.) בנותן לאשה ואמר אין לך אלא מה שאת נותנת לפיך לא קנה בעל ומדמה לה התוס' לעל מנת שתצא בו לחירות, א"כ לא חשוב שלהם.

ו

איברא דלכאורה קשה בהא דיליף הש"ס קודש שנטמא ממע"ש נימא מה למעשר שני שכן ממון גבוה תאמר בקודש קדשים קלים שממון הדיוט לשיטת התוס', אך הא ליתא דהש"ס בשמן קאי וליתי' אלא במנחות ולוג שמן של מצורע דקדשי קדשים נינהו וממון גבוה, ושפיר יליף ממעשר שני כיון דקי"ל קדשי קדשים ממון גבוה:

ז

אך לפי זה נסתר הא מילתא דמסברא קדשי קדשים ממון גבוה משום דאינו שלהם אלא לאכילה, ולפמ"ש הא ליתא, דאם נאמר שממונם לא נוכל ללמוד ממע"ש ושפיר יהי' מותר להדליק בו, אך למ"ד מע"ש ממון הדיוט שפיר נוכל ללמוד ממע"ש שאסור להדליק בו, ושוב הוי הקדשי קדשים ממון גבוה:

ח

מעתה מיושב קושיית התוס' ישנים דבאמת אף בלא הפסוק דלך מסברא קדשי קדשים ממון הדיוט והא דאצטריך קרא דלך דר' יהודא לשיטתו מע"ש ממון הדיוט הוא וא"כ אף אם נאמר קדשי קדשים ממון הדיוט נוכל ללמוד בקו"ח שאסור להדליקה וכיון שאסור רק לאכילה וחשוב שאינו שלהם רק לאכילה לא חשוב ממונו כדברי התוס' הנ"ל, ע"כ אצטריך ר' יהודה קרא דלך, אבל ר' יוסי מסתמא ס"ל כהלכתא דמע"ש ממון גבוה ע"כ אפי' בלאו קרא הוה אמינא דממון הדיוט ובאמת מותר להדליקו והוי שלו לכל הדברים וצריך קרא דאש:

תוכן העניינים

אבני נזר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה