אבני נזר אבן העזר· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רכא
ב"ה אור ליום ב' ניסן בונה ירושלים לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החריף מו"ה מאיר נ"י האבד"ק סטערצוב. דבר האשה שילדה לאחר ג' חדשים לנשואי' והוולד חי' שלשים יום והבעל מת איזה ימים קודם לידה ונשאת לזר בלא חליצה, וכאשר נודע לכ"ת אסרה, והיא מתנצלת שהוולד מבעלה שמת כי הי' אצלה קודם נשואין איזה פעמים, גם אמרו שלא הי' נשואין גמורים כי אחר החופה לא הי' יחוד, ובלילה ראשונה היא ישנה בבית אחד והוא בבית אחר, ובשני' ישנו בבית אחד אך אחותה ישנה עמה במטה והזוג אומרים שלא הי' שם מעשה, הגם שטבלה אך מחמת שבעלה מעיר אחרת לא הי' להם בכאן חדר מיוחד, ועתה השאלה אם נאסרת אליו, כדין יבמות (צ"ב:) יבמה שנשאת בטעות שאיסורה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים. שני אם חולצת והיא תחת בעלה שני אי צריך לגרשה מקודם:
תשובה
א
נראה לי דוודאי אינה נאסרת עליו מתרי טעמי, הא' דכי היכי דפנוי' שנתעברה ונבדקה אמו ואמרה לכשר נבעלתי היא נאמנת להכשיר הוולד ואפי' רוב פסולין אצלה כדאיתא בש"ס קידושין (ע"ד), וברמב"ם שם פט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה י"א, ועיין ב"ש סימן ד' ס"ק ל"ט, והטעם מבואר בר"ן ובמגיד משום דספק ממזר כשר מה"ת הימנוה רבנן בדרבנן, ה"נ כיון דאיסורא דמיחלפא אינו אלא מדרבנן ואפילו הלך בעלה למדינת הים גופי' אינו רק דרבנן מן הדין שתהי' נאמנת, ואין לומר משום דלפסול הוולד לקהל חשוב דיעבד, ה"נ להוציא אשה מבעלה חשוב דיעבד, ואין לומר דכיון שאינה נאמנת לענין שלא תצטרך חליצה גם להתירה למי שנשאת לו אינה נאמנת, דהתם נמי אינה נאמנת להכשיר לכהונה עד דאיכא רוב כשרים אצלה ומ"מ נאמנת:
ב
[האומנם כי יש לחלק דשאני התם דאשה מזנה בודקת ומזנה, מ"מ מדהוצרכו הר"ן והה"מ לחלק באומרת לממזר נתעברתי אינה נאמנת משום דאיכא איסור תורה אף דבזה חזקה דאשה בודקת ומזנה כנגדה, מ"מ אם הי' דרבנן היתה נאמנת, ה"ה בנ"ד דאיסור דרבנן נאמנת]:
ג
ואף כי עדיין יש לחלק כי האיסור דרבנן נצמח מהאיסור דאורייתא יבמה לשוק, ועוד יש לחלק דשאני התם דלכהונה גופי' אינה אסורה רק לכתחילה ואם נשאת לא תצא אפי' ברוב פסולים, וכיון דגם לכהונה רק לכתחילה לקהל דמיקרי דיעבד נאמנת, אבל לענין שלא תצטרך לחלוץ דאפי' דיעבד אינה נאמנת אפי' יהי' היבם במדינת הים (והתם הטעם דלכהונה נאמנת בדיעבד משום דחזקת כשרות דאם מהני לוולד ומשום אשה בודקת ומזנה] ממילא לאיסור דרבנן אינה נאמנת גם דיעבד, מ"מ אין בירור לחלק בכך ויש לומר שהיא נאמנת, ועיין ש"ך יו"ד סי' קצ"א בהא דלבעלה כלכתחילה, והיינו דאף דלבעלה וודאי דיעבד היא האשה לתשמיש כמו טהרות לאכילה כ"ש כשרגילה בכך לראות דם תמיד במ"ר דהוי דיעבד, ובמרדכי מפורש דאפי' כה"ג אסורה, מ"מ כיון שאוסרין אותה לטהרות דהוי לכתחילה אוסרין אותה לבעלה ג"כ כמו בעלת כתם דעיקר האיסור לטהרות, אך בשביל זה אסרו לבעלה ג"כ כמ"ש חת"ס יו"ד סי' ק"נ, והיינו הא דבפרק כל היד מדמי לה לבעלת כתם ודו"ק ובהלכות נדה הארכתי בזה:
ד
ועל כורחין תפרש דברי הש"ך כן, דאל"כ קשים דבריו כתורמוס, הנה דאף שהאיסור דלטהרות רק לכתחילה מ"מ אמרינן הואיל ואוסרין וכו' כמו בבעלת הכתם שאסורה לטהרות אף דיעבד, ה"נ בנ"ד אם איתא דאמרינן הואיל ואינה נאמנת לחליצה אינה נאמנת לזה שנשאת לו להתיר עצמה, ה"נ הוה אמרינן התם הואיל ואוסרין אותה לכהונה דהוי לכתחילה, ה"נ נאסור אותה לקהל אלא ודאי שלא אמרינן בזה דין הואיל כלל:
ה
ועוד י"ל דאפי' בלא נאמנות שלה חשוב ספק שמא מבעלה קודם נישואין וקידושין אף דרוב פסולים לפמ"ש הב"ש סימן ד' ס"ק ל"ט דאפי' ברוב פסולים לא חשוב ממזר ודאי רק ממזר ספק משום דילמא אזלא איהו לגבייהו והוי קבוע ועי"ש:
ו
ולכאורה דברי הריטב"א תיובתי' דכתב דכהאי גוונא חשוב ספק ספיקא שכשר הוא עיי"ש במימרא דרבא קידושין (ע"ג.) דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלה איהי לגבייהו הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והתורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא וכו' ולא זכיתי להבין שהרי הריטב"א מסיים בה דתלמודא רבותא נקט דאפי' חזינן ודאי דאזלא איהי לגביי' וליכא אלא חד ספיקא אפ"ה הולד כשר משום קרא דלא יבוא ממזר [המגיה], וכן כתב המרדכי יבמות סי' כ"א [ואין לומר דאפי' בספק ספיקא חשוב ספק מידי דהוה אספק טומאה ברה"י דאפי' ספק ספיקא ליטהר לא מהני, דליתא, דתוס' ב"ב ( ) כתבו הטעם משום דאפי' בחזקת טהרה טמא דילפינן מסוטה, ה"נ בספק ספיקא, אבל ספק ממזר לא אשכחן דאפי' בחזקת ממזר כשר לבוא בקהל]:
ז
אך תוס' נדה (נ"ט:) מסייעא לי' שהם פירשו ודילמא בתר דתמו מיא אתי דם אפילו במזנקת דילמא בתר שהניחה מלזנק ושותתת הדור למקור ואתי דם, והא יושבת ושותת דטמא לר"מ כמו עומדת ומזנקת, והרי מפורש שם בגמ' לר' יוחנן דתניא כוותי' בספק ספיקא מודה ר"מ עיי"ש, ש"מ דכהאי גוונא דיושבת ומזנקת תלינן טפי דלאו דם מקור רק ממקום מ"ר ודאי גמור אינו, שהרי לר"ש בכל ענין טמא רק שבזה תולין דלאו דם מקור, ולבתר דתמו מיא הוי ספק לא חשוב ספק ספיקא, וה"נ כיון דאף אי אזיל איהו לגבה לאו ודאי גמור לא חשוב ספק ספיקא, וא"כ בנ"ד כיון דספק חשבינן לי' נהי שחולצת דהוי ספיקא דאורייתא, אבל לאחר חליצה לאוסרה אבעל משום דמיחלף הוי ספיקא דרבנן, ולא חשוב ספק דרבנן הבא ע"י גלגול, דאיסור יבמה ודאי הותר על ידי חליצה, ואיסור לבעל לא הי' מעולם דאורייתא:
ח
אך שוב ראיתי שאין סתירה לריטב"א ומרדכי מתוס' נדה, דלכאורה באיש ואשה שהטילו מים דאמר בגמ' דמודה ר"מ משום ספק ספיקא ספק מן האיש ואת"ל מן האשה שמא ממקום מ"ר, הא בפרק כל היד דבעומדת ר"מ מטמא טומאה ודאית משום נדה כמו בעד שאינו בדוק לרבי דמטמא משום נדה. פירש"י טומאה ודאית, וא"כ את"ל מן האשה הוי אין עוד ספק דהוי נדה ודאית, וצ"ל דמ"מ חשוב ספק ספיקא דמן האיש הוי ודאי גמור, שאי אפשר בשום אופן מן האיש שיהי' טמא, אבל מן האשה מ"מ אפשר שבא ממקום מ"ר (דהא ר' יוסי מטהר בכל ענין] על כן חשוב ספק ספיקא, ותינח בנתחדש ספק מן האיש, אבל בנתחדש ספק יושבת כשם שאתה אומר שיושבת טהור ודאי מחמת ד"ת, כמו כן עומדת טמא ודאי לר"מ, וכשם שאתה מחשב ספק בעומדת משום דמ"מ אפשר שבא ממקום מ"ר כמו כן תחשוב ספק ביושבת, מ"מ אפשר שבא מן המקור, דהא ר"ש מטמא אפי' יושבת ע"כ לא הוי ספק ספיקא כללי *):
**( הגהה ובמה שכתבתי נתיישב פסק רמ"א דהסברת ר"ת לא הצריך שתהי' יושבת על שפת הספל, והש"ך כתב שהרמ"א קיצר במובן, ולמ"ש אתי שפיר, דדווקא לר"מ דעומדת מטמא משום נדה מקשה הש"ס, אבל לר"ת דמטמא עומדת לדידן דקי"ל כר' יוסי אלא דר' יוסי נמי לא מטהר רק משום נדה אבל מ"מ מודה דטמאה משום כתם טומאת ספק שפיר הוי ספק ספיקא, ספק בא הדם עם המים שמזנקת וטהורה ודאי, ואת"ל שהיא שותתת הא אינו רק ספק טומאה והוי ס"ס כהא דריטב"א דספק רוב כשר דוודאי מד"ת ספק מחצה וספיקא חשוב ספק ספיקא ה"נ בזה, ובספק ספיקא הא מטהר ר' יוסי אפי' לכחחילה ואתי שפיר דברי רמ"א:
ע"כ הגהה(**
ט
סוף דבר דברי ב"ש אין עולין לפי דברי ריטב"א ומרדכי, וסיוע מתוס' אין לו, מ"מ לדברי הפוסקים ספק ספיקא משם אחד לא חשוב ספק ספיקא, דברי הב"ש נכונים, דשני הספיקות שלכשר נבעלה והוי משם אחד טהכי נמי בנידון דידן:
י
ועוד דספק דרבנן לקולא אפי' איכא ספק ספיקא להחמיר כמ"ש הר"ש פ"ב מס' ידים דספק נעשה בהם מלאכה ספק לא נעשה בהם, ואת"ל לא נעשה בהם שמא אין בהם כשיעור, ופסק כן המג"א סי' ק"ס ס"ק י"ג והרב ז"ל מלאדי בש"ע שלו, ואת"ל שאני התם שאין לו עיקר מה"ת, משא"כ נ"ד שיש לו עיקר מה"ת בסוטה דאורייתא, הא נידון דידן נמי הוי תרי דרבנן, אשת איש שהלך בעלה למדינת הים דרבנן ויבמה שנשאת בטעות מיחלף באשה שהלך בעלה למדינת הים דרבנן, ותרי דרבנן חשוב כמו דבר שאין לו עיקר מה"ת כמ"ש הב"ש סי' כ"ה ס"ק נ"ב עי"ש שלמד כן מהרא"ש:
יא
האומנם כי יש לומר שאינו דומה לתרי דרבנן כמו חמץ דרבנן ושעות דרבנן אבל יבמה שנשאת בטעות חד שם הוא, אך מסברא, כיון דרחוק מאוד מאיסור תורה וצריך לזה שתי גזירות, אחת באשת איש שהלך בעלה למדינת הים ושנית ביבמה משום דמיחלפא דינו כמו אין לו עיקר בתורה כמו תרי דרבנן שדינו כמו אין לו עיקר בתורה מהאי טעמא שרחוק מאיסור תורה וצריך לזה שתי גזירות, ה"נ רחוק מאיסור תורה כי האיסור רק באשת איש שנשאת או זינתה במזיד, וזו יבמה שנשאת בטעות וצריך לזה שתי גזירות לעשות נשואי טעות כמזיד ויבמה כאשת איש, על כן דינו כאין לו עיקר:
יב
ובטורי אבן מגילה (י"ט:) השיב על דברי התוס' שם דקטן שהגיע לחינוך אינו מוציא גדול חובת מגילה משום דקטן תרי דרבנן וגדול חד דרבנן, והשיב הט"א מהא דפסחים (י"ד:) ש"מ קסבר רע"ק משקין לטמא אחרים דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מכדי האי נר מאי קמהניא להאי שמן אי לאיפסולי גופי' הא פסול וקאי כו' ואי לטמא אחרים דרבנן מאי איריא שנטמא באב הטומאה אפי' בראשון ושני נמי דכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מטבול יום עד כאן, ואי אמרת חד דרבנן קיל מתרי דרבנן נטמא בראשון ושני הוי תרי דרבנן. הא' כל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, הב' כל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחילה דרבנן, ע"כ דברי הש"א:
יג
והנה דאף דבתקנתא דמטמא משקין להיות תחילה הוא מטמא אחרים דאי לא מטמא אחרים, מה נ"מ בין תחילה לשני, ועל כרחין גזירתם דלהיות תחילה היינו לטמא אחרים, מ"מ כיון דאי לא הי' גוזרים תחילה על משקין שיטמאו אחרים, לא הי' משכחת לתקנה דלהיות תחילה חשוב תרי דרבנן, ה"נ כיון שאם לא הי' גוזרים תחילה על אשת איש שנשאת בטעות, לא הי' משכחת לאיסור יבמה שנשאת בטעות הו"ל תרי דרבנן:
יד
וא"ת אדרבה נילף מתוס' דכהאי גוונא לא חשוב תרי דרבנן, דאל"כ יקשה קושיית טורי אבן, נ"ל ליישב קושיית הט"א, דטעם חילוק בין תרי דרבנן לחד דרבנן מבואר בהרא"ש קידושין (נ"ח) דתרי דרבנן חשוב כאין עיקרו מה"ת, וטומאה דרבנן אף שאין לה עיקר מה"ת כלל, חשוב כמו יש לו עיקר מה"ת, הואיל וענין טומאה היא לאסור התרומה וקדשים שנגעו בהטומאה, והתרומה והקדשים הם מה"ת, והכי איתא בעירובין (ל"ו.) שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מה"ת, אף דהתם קאי בטומאה שעיקרה דרבנן, בא ראשו ורובו במים שאובין, אך משום דענין טומאה אינו רק לתרומה וקדשים שהם דאורייתא אם אוכלים בטומאה דאורייתא אסור מה"ת ואם אוכלים בטומאה דרבנן גוזרים דילמא אתי למיכל בטומאה דאורייתא, וחשוב דרבנן שיש לו עיקר מה"ת כמו חמץ דרבנן ושעות דאורייתא, ה"נ טומאה דרבנן ותרומה דאורייתא:
טו
האמנם כי לפירש"י שם יש לו עיקר מה"ת, ויש להחמיר בספק טבילתה, על כן מחמירין נמי בספק טבילה מטומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילה מטומאה של תורה, ולפירוש זה אין ראי' גמורה משם, אך יקשה על פירושו מפ"ג מס' ידים דפליגי נמי ר"מ ור' יוסי בספק ידים ליטהר כגון אם ספק אם במים כשיעור רביעית או ספק אם נעשה במים מלאכה, דספיקות אלו אי אפשר להיות בשל תורה וצ"ע, ולדידי' הפירוש כנ"ל הואיל ונ"מ רק לתרומה וקדשים והם מה"ת, דומה לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דחשיב יש לו עיקר מה"ת:
טז
ואם כן לא קשה קושיית הט"א דטעם התוס' משום דמקרא מגילה יש לו עיקר מה"ת בזכירת עמלק, וגדולה מזה בפירוש הר"ש משאנץ על ת"כ דלשנות מס' מגילה הוא מכלל הזכירה] ובקטן שהגיע לחינוך דהוי תרי מדרבנן חשוב כאין לו עיקר מה"ת, וע"כ תרי דרבנן קיל כמו לענין חמץ דבתרי דרבנן חשוב כאין לו עיקר ומקודשת, (או חוששין לקידושין] אבל גבי טומאה אף שאין לו עיקר הואיל פסול טומאה הוא לתרומה וקדשים שהם דאורייתא הא חשיב יש לו עיקר כנ"ל, ומיושבים דברי התוס' וכיון שאין הוכחה מתוס' דכהאי גוונא לא חשוב תרי דרבנן, שפיר יש לנו להביא סיוע מבעל טורי אבן דחשוב תרי דרבנן:
יז
ועוד אפי' יש לו עיקר תליא במחלוקת ראשונים ואחרונים כמו שיבואר, דהנה הא דנטילת ידים חשוב אין לו עיקר בתורה כתבו הב"י בסי' ק"ס בשם הר' מנוח, ולכאורה לא משמע כן בעירובין (ל"ו) דמשני דר' יוסי דמחמיר בספק טומאה דרבנן ליטהר משום דיש לו עיקר בתורה, וקשה הא דפ"ב דידים דמחמיר בספק ידים ליטהר, אלא ודאי גם ידים חשוב יש לו עיקר בתורה ותקשי להר' מנוח, אך מיושב בפשיטות דבמתני' דמס' ידים דקאי לתרומה, דטומאה דאורייתא פוסל מדאורייתא טומאת ידים דרבנן חשוב יש לו עיקר בתורה, אבל הר' מנוח בנט"י לחולין קאי שאין שום טומאה פוסל, רק בידים גזרו חכמים ליטול באכילת פת, ודאי אין לו עיקר בתורה וזה פשוט:
יח
ובזה מיושב הא דפסק בפשיטות בש"ע דספק ידים ליטהר ובמתני' פליגי ר"מ ור' יוסי בזה, ובתשו' הרשב"א ועוד הרבה פוסקים כר' יוסי, וכן פסק הש"ך סי' ק"י, אך משום דבזמן הזה אין לנטילת ידים עיקר בתורה מודה ר' יוסי, ואף דבעירובין שם ואיבעית אימא הא דידי' הא דרבי', וקאמר דיקא נמי דקתני ר' יוסי משום אבטולמוס, היינו שנסתייע התירוץ, ומ"מ כיון דמחלקותם ביש לו עיקר בתורה ור"מ אפי' בהאי אזיל לקולא לא נפלוג מחלוקתם, ובדבר שאין לו עיקר לכולי עלמא אזלינן לקולא אפילו במקום חזקה:
יט
ולפמ"ש לדעת הרמב"ם דפסק כר"מ אפילו בדבר שיש לו עיקר אזלינן לקולא אפי' בספק ספיקא להחמיר, דהא ידים יש להם עיקר בתורה ואפי' הכי מטהר ר"מ אפי' בספק ספיקא, ועוד מוכח כן לר"מ מתוס' שיובא לקמן בעז"ה:
כ
אך לדעת רשב"א וסייעתו דפסקו כר' יוסי, נ"ל ברור דביש לו עיקר בתורה אפילו ליכא חזקה לאיסור רק ספק ספיקא לאיסור אזלינן להחמיר, אף דפלוגתא דר' יוסי משום חזקה, מ"מ אין ראי' מר"מ דמתיר בספק ספיקא לפסק הלכה כר' יוסי, דהא כתבו תוס' בטעם ספק טומאה ברה"י אפי' בס"ס טמא כיון דילפינן מסוטה דאפילו בחזקת טהרה טמא הוא הדין בספק ספיקא ממילא לר"מ בספיקא דרבנן כיון דאפי' בחזקת טומאה מטהר הוא הדין בספק ספיקא, אבל לר' יוסי דבמקום חזקה אינו מטהר מנלן להקל במקום ס"ס, דמר"מ אין ראי' כלל, דלשיטתו על כורחין להקל בספק ספיקא כמו שמחמירין בספק ספיקא ברשות היחיד, ותמיהני מהמל"מ ואחרונים שהוכיחו ממשנה דידים להקל במקום ספק ספיקא ולא הזכירו דברי התוס' הנ"ל דפשוט לפי דבריהם להפוסקים כר' יוסי שלא להקל במקום ספק ספיקא:
כא
והנה דבר זה מחלוקת ראשונים ואחרונים אי קיי"ל כת"ק או כר' יוסי, ובנידון דידן דיש סברא לומר דהוי תרי דרבנן דחשיב כאין לו עיקר בתורה דאזלינן לכולי עלמא לקולא אפי' במקום ספק ספיקא כפסק המג"א והרב ז"ל מלאדי, על כן נראה כב) עוד יש טעם שני להתיר אף אם הי' ידוע שאינו ממנו שקידושי בעלה ראשון ספק, דהא קי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות ואף מנה אין לה, וממילא מובן שאף קידושי וודאי לא הוי, כמו בנמצא בה מומין ונדרים דאין לה כתובה, ומקשי בגמ' שגם גט לא תיבעי כיון דהוי מקח טעות, ומשני תנא ספוקי מספקא לי' לענין ממונא לקולא לענין איסורא לחומרא, עיי"ש כתובות דף ע"ג:), וה"נ בנמצא בעולה דאין לה כתובה, מ"מ גט בעיא, צ"ל משום ספק, וא"כ הוי ספיקא דרבנן כנ"ל, ואף דיש לומר כשנודע לו ונתרצה הוי ספק ספיקא להחמיר, ספק חפץ באשה בעולה, ואת"ל אינו חפץ, שמא נתרצה כשנודע לו, הכל שם אחד, ועוד דבתרי דרבנן אפי' בס"ס מותר וכטעם ראשון:
כג
אך יש לעיין בהיתרים אלו לפמ"ש הר"ן בתשו' בענין אם יכול לישאל על הנדר בין השמשות, והשיב דלהפוסקים ספק דאורייתא מה"ת לחומרא חשוב חל הנדר ויכול לישאל, וחשוב חל בוודאי, ה"נ כיון דלענין חליצה דאורייתא אזלינן לחומרא גם מה"ת ולא נחוש לוולד שלו כיון שרוב כנגדו, וכן לא נחוש לקידושי טעות דספק ספיקא כנגדו כנ"ל, והוי כוודאי יבמה שנשאת בטעות דתצא:
כד
אך נראה דמ"מ היתר ראשון טוב, דאינו דומה להא דתשו' הר"ן, דכיון שאצל הנודר ספק ומחוייב מה"ת לחוש לספיקו, הרי חל הנדר דאסור, אבל הכא אי אפשר שבוודאי אסורה לינשא, דאת"ל שהוולד מבעלה היא יודעת מזה שבא עלי' קודם הנשואין, והיתה מוחרת לינשא, והרי זה ספק גמור אם עבדה איסורא בנשואי', וקנסוה משום דמיחלף באשה שהלך כו' או לא עבדא איסורא כלל ולא שייך לקונסה, דבאשת איש כהאי גוונא אם הספק שמא ידעה שאינה א"א הוי ספיקא דרבנן:
כה
ועוד נראה שגם ההיתר השני טוב, והדמיון מתשו' הר"ן על כרחין אינו כלום, שהרי ביבמות (כ"ד.) תניא אפי' שניהם כהנים אין מוציאין מידם מ"ט ספק חליצה לא גזרו בה רבנן, ואף שהיתה צריכה חליצה מספיקא דאורייתא, מ"מ לא חשבינן לה ודאי חליצה לאוסרה אכהן הרי דאיסור דרבנן הנצמח מכח איסור תורה והספק בשל איסור תורה לא דיינינן לה כשל תורה אלא כשל דבריהם, וה"נ בנ"ד, ואין להאריך בזה יותר:
כו
ועתה נדבר מהיתר מחמת שהוא והיא ומשפחתה אומרים שלא הי' שם יחוד, וזה מחמת שהי' מעיר אחרת ולא הי' להם חדר, והנה ידוע פסק המג"א סי' של"ט שבאלמנה בעי יחוד גמור אבל בבתולה אפי' לא הי' יחוד גמור קנה משום הבאה לביתו, ועיין בספר דרך החיים מהרב ז"ל מליסא שמסיים אבל הכלונסות והמפה שעליהם אינם עיקר חופה, וא"כ בנ"ד א"צ לומר אי לא הי' שם יחוד כלל דלא הוי נשואין, אך אפילו הכניסו אותם בחדר אחד שלא הי' יחוד גמור שבני אדם נכנסין ויוצאין הא אינה קונה באלמנה:
כז
ואפי' לדעת הטו"ז באהע"ז סי' ד' והסכים עמו החכ"צ בהגה כל שהולך עמה הבעל להוליכה לבית הנשואין באותה הליכה קונה אותה מטעם מסירה לרשות הבעל, הא בנ"ד לא הי' להם חדר מיוחד, וליכא מסירה לרשות הבעל:
כח
והנה בתשובה אחרת [והוא בסי' ] צדדתי לומר דאף חופה דאינו קונה באלמנה, מ"מ אוסרתה על בעלה הראשון ועל זה, כי החופה אינו משום קנין רק משום דקרובה לביאה ובאלמנה נמי לשון הש"ע סי' ס"ד ואלמנה נמי אין חופה קונה בה אלא על ידי יחוד ומ"מ חופה הוא והאיסור משום שקרובה לביאה, והארכתי הרבה לברר זה, מ"מ בנ"ד שלא הי' להם חדר מיוחד, ואין כאן הבאה לבית, ואפי' בתולה אינו קונה דאינו חופה כלל, ולענין נאמנות כיון שהוא והיא אומרים ברי לי נאמנים, כמו באומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדי', דאפי' באיסור דאורייתא נאמנים, כ"ש באיסור דרבנן, אך שקשה להאמינם, דמסתמא כשטובלת מתייחדים, וקשה הדבר להתוודע מרחוק, וכת"ר יתוודע בעצמו אם האמתלא שאומרים מחמת שהוא מעיר אחרת יש בו ממש, ההיתר טוב:
כט
אך עדיין יש לחוש לדעת בה"ג ורמב"ם ורא"ש וטור, והכרעת רמ"א כמותם, שאם קידשה במזיד אסורה למקדש לעולם, א"כ בנ"ד נהי שהמקדש שוגג הי', שכן אומר שלא ידע משום דבר, ומהיכי תיתי לחושדו שלא עשה מעשיו בסתם אך כדרך כל העולם, אך היא בעצמה את"ל ששקר בימינה והוולד אינו מהבעל, הרי ידעה שהיא זקוקה ולומר שטעתה וחשבה שהוולד מאחר ג"כ פוטר, מאין הי' לה לדעת, עכ"פ הי' לה לשאול למו"צ, על כן יש לדונה יותר למזיד אם האמת שהוולד מאחר] וא"כ גם גבי דידה שייך לומר שלא יהי' חוטא נשכר:
ל
ולכאורה יש לומר כיון שאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם במה שאיננה רוצה להתייבם, לא חשיבה חוטאת במה שעשתה פעולה לאסור עצמה על היבם, ודווקא הוא חטא במה שהכניס ראשו ביניהם, ואולי אם לא קידש הי' מתרצה להתייבם, אך הא התוס' כתבו סוף פרק החולץ דאי תפסי בה קידושין הלאו על הקידושין, וא"כ היא נמי עבדה איסורא:
לא
והנה אם אזלינן בתר דידה כשהיא מזידה, הנה בספר הישר לר"ת סי' כ"ג ז' וז"ל והכי פירושא אתגורי אתגור וכי בשביל זאת שחוטאת וקדשה בעצמה ואסרה עצמה על הכהן תהי' נשכרת עכ"ל, ממילא נראה דכי היכי דלשיטת ר"ת אזלינן בתר דידה. ה"ה לשיטת בה"ג וסייעתו לענין לאסור אותה על המקדש לעולם משום הא דאתגורי אתגור תלוי נמי בדידה ואם היא מזידה יאסור המקדש עלי' לעולם:
לב
איברא דקשה טובא לדעת הב"ש שגם ר"ת סובר כהגאונים שאם קידשה במזיד נאסרה עליו עולמית, וכן דעת היש"ש לשיטת ר"ת שלענין לכוף היבם לחלוץ גם בשוגג אין כופין שלא יהי' נשכר ממש, ואם קידשה במזיד נאסרה עליו עולמית, וקשה טובא דשם בספר הישר דניסת והיא יודעת שהיא זקוקה לא קנסינן דאמרינן בגיטין דלא קנסינן, וקשה הא משעת קידושין נאסרה כיון דמפורש בדברי ר"ת לעיל דמחמת חטא שלה נאסרת והיא מזידה הי':
לג
אשר ע"כ נראה דלענין שלא לכוף את היבם לגרש שלא ירויחו שמפקיעים עצמם מרשות יבם זה נחשב ריוח אצלה כמו אצלו (ועוד יותר ממנו, שהיא בעל כרחה אגידה ועכשיו תצא ממאסרה, משא"כ הוא שאפשר לו באחרת] אבל לאחר שאין כופין היבם ומ"מ שלא יאסרוה עליו עולמית יחשב ריוח דווקא לדידי' יחשב ריוח במה שקידשה, ואף דבלא קידושין הי' חולץ לה כמו שחולץ עכשיו בלא כפי' מ"מ אם הי' ממתין עד אחר חליצה שמא עכשיו לא היתה רוצית בו, אבל בדידה לא נחשב זאת ריוח, אם לא ירצה בה עתה יגרשנה, ואף לדידן שאין מגרשין בע"כ, הלא כתב הב"י בתשו' שגם שלא לגרש בע"כ לא החרים רק עד סוף אלף החמישי ולדידן מנהגא דספיקא לקולא, וקידושי יבמה אינו רק ספק, כ"ש לדעת רש"ל עיקר הלכה אין קידושין תופסין [וכ"ש לדעת נוב"י ספק חדר"ג לקולא, ואני אינני מודה לו בזה] ועוד שלא החרים ר"ג בזה שלא לגרש בע"כ וע"י זה תיאסר עליו ויהי' מותר לגרשה ועוד יהי' מוכרח לגרשה, למה זה, די שנאמר דכדי שלא תהי' חוטאת נשכרת לא תיקן ר"ג בזה, ממילא מותר לשהותה, ועל כן אין סתירה בר"ת, דלעיל דשלא לכוף היבם לחלוץ שפיר תלינן בדידה, אבל הכא דבניסת קאי דהיינו לאוסרה עולמית כדין נשאת בטעות, שפיר אמר ר"ת דנשאת היינו זינתה, ואי משום קידשה עצמה במזיד, הא לאוסרה עולמית לא אזלינן בתר דידה ולפי זה בנ"ד נמי לא איכפת לן במה שהיא מזידה, וזה לשיטת היש"ש וב"ש בדעת ר"ח:
לד
אך לדעת הב"ח דר"ת מתירה למקדש אפילו במזיד, ואין ראי' מספר הישר, שפיר יש לומר לדעת הגאונים אזלינן בתר דידה לאוסרה עולמית כמו לר"ת לענין שלא לכוף היבם, ואף דסברא זאת נכונה דלא נחשב ריוח אצלה מה שקידשה קודם חליצה מקידשה אחר חליצה, מ"מ יש לומר דנחשב ריוח, שלולי שקידשה לא הי' היבם חולץ לה כלל, שהי' רוצה ביבום, אך אחר שקידשה ולא יוכל עוד לייבמה כי אם על ידי כפי' והמתנה שלשה חדשים (וגם זאת אם נכוף אותו אינו ברור] הוא בוחר יותר לקיים המצוה בחליצה לאלתר, ולפי זה גם בהיא מזידה נאסרת עליו עולמית, ואף דיש לומר דזה לא יתוקן במה שתיאסר עליו דסוף סוף היא נשכרת במה שהיבם יחלוץ לה ותיפטר מיבם, מ"מ כשיתוודע לו שהיא זקוקה יגרשנה תיכף, כי למה ישהנה כיון שנאסרה עליו, ושוב ייבמנה היבם ולא יחוש על המתנת שלשה חדשים, שאף בחליצה יצטרך להמתין כיון שאפשר, משא"כ אם תהי' תחת בעלה יוכל לחלוץ לה תיכף, ולא נחייב אותו לגרשה קודם החליצה כיון שמותרת לו, וכמו שהוא לדעת ר"ח שאינו מחוייב לגרשה קודם חליצה כיון שהיא אשתו מותרת לו לא נחייבהו לגרשה על כן חולץ לה תיכף:
לה
מיהו בנ"ד שילדה לאחר ג' חדשים מנשואי' והיא אומרת שממנו קודם הנשואין, באמירתה לבד נאסרה כמבואר בטור סי' קנ"ט בשם רמב"ן, ועיין ב"ח שם, ומחוייב לחלוץ, ואינה מרווחת כלום במה שקידשה עצמה לענין שתפטור עצמה מיבם, וזה לא נחשב ריוח אצלה, דשמא אם תמתין עד אחר חליצה, לא ירצה לקדשה, הלא גם עכשיו אם לא ירצה בה יגרשנה כנ"ל:
לו
ולפמ"ש יש להמציא היתר אף את"ל שנשאת נשואין גמורים, כיון שאת"ל שאינו ממנו היא יודעת ומזידה היא, וכבר כתבנו דברי ר"ת בספר הישר שנשאת מזידה לא קנסוה ומותרת לו אחר חליצה, ואף שלא הובא בש"ע, משום דקי"ל מזידה נאסרת בקידושין לבד שלא תהי' נשכרת במה שנפטרת מיבם כנ"ל, ור"ת לשיטתו דמזיד בקידושין לא נאסרת על המקדש כדעת הב"ח בשיטת ר"ת, אבל לדידן דקי"ל כהגאונים, כבר נאסרה משעת קדושין, אבל בנ"ד שבידה להפקיע עצמה מיבם באמירתה לבד ולא שייך בדידה שלא יהי' חוטא נשכר, והוא שוגג הי' שוב אינה נאסרת גם בנשואין כיון שמזידה היא:
לז
ולענין אי סגי בחליצה קודם גט, אשר כל הספרים מלאים שחולץ לה והיא תחת בעלה, עיין רש"י סוף פרק יש מותרות ותוס' שבת (קל"ו:) ד"ה ואם, וטור אהע"ז סי' קנ"ט במה שכתב וצריך לקדשה פעם אחרת ועיין פרישה שם, אך בטעם הדבר הבית מאיר כתב בזה טעמים ובאמת כל הטעמים ששמעתי בזה הם רחוקים:
לח
ואכתוב מה שנראה לי בזה והנה הא ודאי אינו דומה ליבמה בתוך שלשה חדשים, דהתם לכתחילה משום דאפשר לאמתוני, אבל בשביל זה לא נחייבהו לגרש אשתו, אך כיון דבדיעבד לא יועיל היבום כיון דלא תפסי בה קידושין, א"כ דומה למעוברת דמקשה הש"ס ריש החולץ ואי ביאת מעוברת לא שמה ביאה חליצת מעוברת לא תהי' חליצה דכל העולה ליבום כו' האומנם כי י"ל דהכא קרינא בי' ואם לא יחפוץ הא אם חפץ ייבם לאחר זמן היינו לאחר הגט], אבל התם לא שייך לומר שיוכל לייבם לאחר שתפיל, דאדרבא רוב יולדות בני קיימא, ואין לומר איגלאי מילתא למפרע, דהא טעם ביאת מעוברת לא שמה ביאה כתב ריטב"א משום שהיא ביאה דאיסורא ולא אמרינן אגלאי מילתא למפרע דהיתירא הוא מהאי טעמא לא קרינא בי' אם חפץ ייבם לאחר שתפיל, אך לשון ריטב"א שם לעולם אין חליצה אלא כשיכול לייבם באותה שעה ממש:
לט
ע"כ נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דהא ביבמות (כ') בהא דמחלק הש"ס בין חייבי לאוין לחייבי כריתות משום דחייבי לאוין תופסין בה קידושין, ופירש"י הלכך קרינא בה לקחת דיעבד, הקשה הרשב"א הא גם גבי חייבי לאוין (למה דס"ד דנפיק מקרא שאין העשה דוחה ולמסקנא בחייבי עשה ול"ת] אם בעלו לא קנו, ותירץ דוודאי אי לאו דגלי קרא דיבמתו הוה אמרינן כן שגם בחייבי לאוין לא קרינא בי' לקחת דיעבד אך קרא דיבמתו לרבות ומרבי טפי חייבי לאוין דתופסין בה קידושין בעלמא, אבל חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין כלל לא ליבם ולא לעלמא עיי"ש באריכות:
מ
מעתה אני אומר הא דאין יבום תופס בחייבי כריתות לאו משום דאין קידושין תופסין בעריות, דיבום לאו קידושין כמ"ש תוס' סוף פרק החולץ ואינו אלא תיקון רשות הבעל שמת ליבם [והיינו הא דפרק הבא על יבמתו (נ"ו.) כי רבי רחמנא לאוקמי במקום בעל] והא דאין יבום תופס בה משום דליבום לא רמיא כמו חייבי לאוין ועשה רק חייבי לאוין עולין לחליצה משום דתופסין בה קידושין בעלמא כדברי רשב"א, אבל חייבי כריתות אין תופסין בה קידושין ליבם משום דליבום לא רמיא ולעלמא דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות, והתינח בחייבי כריתות לבד מאשת אחיו שאין עצה לייבם אבל א"א שיש עצה לייבם על ידי גירושין ורמיא קמי' ליבום דמהאי טעמא לא פקעה זיקה אם בא עלי' בדיעבד קנאה כמו נדה שאם בא עלי' בנדתה קנאה כמו שהוכיחו תוס' ורא"ש ריש יבמות ושמעתא דאלו דברים:
מא
ובנותי בספרים ומצאתי במקנה (ס"ח) דאפילו הוה אמרינן נדה לא תפסי בה קידושין, מ"מ יבם אם בא עלי' בנדתה קנאה, וזה כדברינו ממש, ואף שאח"כ מסופק דאפשר אי אמרינן אין קידושין תופסין בנדה גם היבם לא קנאה, היינו משום דקאי שם לפי הצד שגם קנין יבם חשוב קידושין ואפי' הכי לא כתבו רק בלשון אפשר, אך לפמ"ש תוס' דליבם לא חשוב קידושין פשיטא דלא שייך בזה אין קידושין תופסין בעריות, ותוס' בתירוץ הב' בעומדת לחליצה לא חזרו מהא דליבם לא חשוב תפיסת קידושין, רק שבאו ליישב גם למ"ד גם בנכרי ועבד הוולד ממזר:
מב
ובמה שכתבתי נתיישב קושיית תוס' במה דאיתא בש"ס בכמה מקומות דלרע"ק, דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין חייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו, ותמה הר"י דניתי עשה וידחה ל"ת, ולפמ"ש נראה ליישב ובהקדם מה שכתבתי בחי' יבמות (מ"ט.) ואעתיק כל מה שכתבתי שם בזה על מאמר הגמ':
מג
אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הוולד ממזר כו' נדה דהא תפסי בה קידושין כו' סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין, ופירש"י דהא אף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושין הראשונים עכ"ל, ובתוס' שם ד"ה סוטה הקשו על זה דנדה נמי לא פקעי קידושין ואפי"ה איצטריך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין, היוצא מזה מחלוקת רש"י ותוס' דרש"י סובר דסיבה המונעת חלות חדש מפקעת ג"כ אותו החלות אף אם הוא מכבר, וע"כ דנין מהא דסוטה לא פקעי מינה קידושין דה"ה דתפסי בה קידושין מחדש, והתוס' חולקין על זה דא"כ נדה נמי למה צריך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין:
מד
והנה מלבד קושיית התוס' יש כמה סוגיות בש"ס שמשמעותם דלא כרש"י, וביותר מהא דאיתא בגיטין (פ"ב:) ואלא אשת שני מתים היכי משכחת לה כגון שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם דקידושי ראובן אהני למיסרה אעלמא וקידושי שמעון אהני למיסרה אראובן עיי"ש, ולפי סברא הנ"ל דכל היכי דלא חל קידושין מחדש נפקע גם הקידושין מכבר הא הכא כיון שבא שמעון וקידשה אסרה אראובן משום אשת איש ואשת אח ואין יכול לחול בה קידושי ראובן כשהיא עתה, ממילא יפקע ג"כ קידושי ראובן שיש לו בה מכבר כסברת רש"י הנ"ל:
מה
ונראה לתרץ דהנה הכא אזיל הסוגיא אליבא דרע"ק דאית לי' אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, ועלי' קאי אביי דבסוטה חייל, ורע"ק על כרחין אית לי' כסברת רש"י הנ"ל, דאיתא לעיל (מ"ד:) המחזיר גרושתו כו' רע"ק אומר אין לו בה קידושין, וקשה דהא איתא בקידושין (ע"ח) ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה דרך ליקוחין אסרה תורה עיי"ש, וא"כ קשה מדוע לא יהי' קידושין תופסין במחזיר גרושתו הא עכשיו אינה חייבי לאוין כלל דהא אם יבא עלי' עכשיו אינו לוקה והא כל הלימוד של רע"ק דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין הוא מאנוסת אביו כדאיתא בסוגיין, והתם הוי בלאו אף בלא קידושין דלא כתיב בי' קיחה ושפיר הוי בשעת קידושין חייבי לאוין, אבל הכא במחזיר גרושתו שאינה עתה חייבי לאוין כלל מנא לי' שאין קידושין תופסין ואף דאליבא דאמת לרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין אף במחזיר גרושתי, על כרחין לומר דלוקה אף בלא קידושין אף דכתיבה לקיחה, דהא אין קידושין תופסין לדידי' ואין שייך קידושין כלל והוי כמו אחות אשה אף דכתיב בה קיחה מ"מ אסור אף בלא קידושין כיון שאין תופסין בה קידושין, אך הא גופי' קשיא למה לא יתפסו הקידושין ויחייב אף בלא קידושין, הא עתה אינה חייבי לאוין כלל]:
מו
ואין לומר כיון שאם יקדש יהי' אסור הביאה, ומשום הכי אין תופסין הקידושין, כיון שאם יהי' תופסין יהי' חייבי לאוין, ליתא, דהנה הר"ן ע"ז (מ"ג.) הקשה איך יכול ישראל לזכות בע"ז, הא היא אסורה בהנאה ואין בה דין ממון. ותירץ כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה עייש"ה, ואף שאם יזכה בה הישראל שוב לא תיהני ביטול, דהא ע"ז של ישראל לא מהני לה ביטול, מ"מ כיון דעכשיו קודם שזוכה בה מהני ביטול יכול לזכות, וא"כ ה"נ נאמר כן דאף דלאחר קידושין יהי' הביאה איסור מ"מ קודם קידושין אין איסור ויתפסו הקידושין כמו בע"ז דאף לאחר שיזכה יהי' איסור עולם מ"מ קודם שזכה אין איסור כנ"ל:
מז
אך על כורחין לומר שרע"ק ס"ל כדעת רש"י הנ"ל דבחייבי לאוין נפקעו הקידושין מכבר מטעם שיתבאר לקמן, וא"כ הכא כיון דלאחר הקידושין הקידושין תהי' מחייבי לאוין ויפקעו אז הקידושין ולא יהי' קידושין רק לרגע, דהא ברגע שלאחר הקידושין הרי היא מחייבי לאוין, וקידושין לרגע לא מהני כלל כמ"ש האבני מלואים סי' י"ח מהר"ן נדרים עיי"ש, וממילא אין הקידושין תופסין כלל, ושפיר קאמר רע"ק דאין הקידושין תופסין במחזיר גרושתו:
מח
מעתה מתורץ דברי רש"י, דבסוטה הראי' דחל הקידושין משום שאין נפקע הקידושין מכבר, דהא בסוטה אמרינן אליבא דרע"ק דאית לי' אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, דאלו לרבנן קידושין תופסין בכל חייבי לאוין ולא צריכין ראי' לסוטה, ואליבא דרע"ק שפיר הראי' מדלא נפקע הקידושין שחלין מחדש, דהא איהו ס"ל דבחייבי לאוין נפקע גם הקידושין מכבר כנ"ל, אבל גבי נדה דהיא מחייבי כריתות ואף לרבנן ס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות וצריכינן אף לרבנן ראי' דקידושין תופסין בנדה, ולרבנן לא מצי למיתי ראי' מדלא נפקע הקידושין הא רבנן לית להו האי סברא כלל, ושפיר צריכי קרא, ומיושב ג"כ מהא דפרק המגרש דסוגיית הגמ' אזלא אליבא דרבנן דלית להו האי סברא כלל וכנ"ל:
מט
ובגוף הדבר נראה לומר דמהיכן למד רע"ק סברא זו, דהנה רע"ק למד דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאנוסת אביו דהוא בחייבי לאוין והוי הוולד ממזר, הרי דאף בחייבי לאוין אין קידושין תופסין, דאם הי' הקידושין תופסין לא הי' הוולד ממזר, והנה הא דאנוסת אביו מקרא מלא דיבר הכתוב לא יגלה כנף אביו, וס"ל דהיינו אנוסת אביו ומשכחת אנוסת אביו אף לאחר קידושי הבן, ועל זה נאמר דהוי ממזר, דהיינו אף אם בא על אנוסת אביו שאבי' אנסה לאחר קידושיו הוולד ממזר, ועל כרחין דאין לו בה קידושין, דאם הי' לו בה קידושין לא הי' הוולד ממזר, ואף שהי' לו בה קידושין מכבר, על כרחין לומר דנפקע עתה הקידושין, הרי מפורש כדברי רש"י הנ"ל דבחייבי לאוין מפקעת ג"כ הקידושין מכבר דהא מוכח כן מאנוסת אביו:
נ
ובזה מיושבים ג"כ דברי האבני מלואים בסי' הנ"ל שתירץ קושיית התוס' דליתי עשה ולידחי ל"ת עפ"י דברי רש"י הנ"ל ולא הוי רק קידושין לזמן עייש"ה, ולכאורה דבריו תמוהים דמאי מקשה הגמ' ריש יבמות באחות אשה דליתי עשה ולידחי ל"ת, הא ג"כ נוכל לומר תירוץ זה, ולפמ"ש ניחא, דסברת רש"י היא רק אליבא דרע"ק כנ"ל, ושפיר מתורץ קושיית התוס' דהיא אליבא דרע"ק, אבל הגמ' באחות אשה מקשה אליבא דרבנן דלית להו האי סברא כנ"ל, דלדידהו הלימוד דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות מאחות אשה ובאחות אשה לא משכחת אחר קידושין רק רע"ק דראי' דידי' מאנוסת אביו משכחת ג"כ אחר קידושין ומוכח כנ"ל, עכ"ל בחידושיי:
נא
והנה עולה מזה דלרבנן אם נעשה חייבי כריתות אחר הקידושין לא פקעי הקידושין, ולמ"ד אין קידושין בחייבי לאוין אם נעשה חייבי לאוין אחר הקידושין פקעי הקידושין:
נב
נשוב לקושיית התוס' ונאמר לפמ"ש בהגהות הב"ח ריש יש מותרות בפסול כהונה שנדחה משום מצוות יבום מ"מ הוולד חלל, וה"ה נמי חייבי כריתות וה"ה בחייבי לאוין לרע"ק אף שידחה האיסור מ"מ יהי' הוולד ממזר ולא יתפסו קידושין ומ"מ מקשי שפיר באחות אשה נימא עשה דוחה ל"ת, אף שעדיין לא יתפסו קידושין, דמ"מ יבום יחול בה, דיבום אינם קידושין חדשים רק ריקון קידושי הבעל שכבר חלו כנ"ל, אבל לרע"ק דאפילו קידושין שחלו כבר אצלו נפקעין, כ"ש קידושי הבעל שאינן יכולין להחרוקן להיבם, שחייבי לאוין הם אצלו גם אחר הדיחוי כדברי הגהות הב"ח הנ"ל:
נג
אך מ"מ צ"ע ליישב לר"י בסנהדרין ( ) כיון דס"ל ביומא (נ"ז:) טומאה הותרה בציבור, ולדברי הכ"מ פ"ב מהלכות שבת כולהו בחדא מחתא מחתינהו ולדברי ר"י הוי הותרה לא דחוי', ומסברא קידושין תופסין לאחר הדיחוי, והדרא קושיית התוס' לר"י בסנהדרין, ועוד חזון למועד בזה:
ולענין הלכה בנ"ד אם מותרת להמקדש, אם יראה כבודו בשכלו שאינו מרומה שכפי הנראה באמת לא הי' להם דירה, הנני מסכים להתיר בפשיטות, אחר שתחלוץ בלי קדימת גט, ובאם לאו אני מסכים ג"כ להתיר אך באופן שיסכים עוד רב מפורסם, אך אם האמתלא טובה, א"צ לשום צירוף:
הק' אברהם.