אור ברסלב

אבני נזר אבן העזר· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן ריב

סימן ריא

ב"ה יום ד' לך לך תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד הרב החריף מו"ה אלעזר הכהן נ"י מו"צ דק"ק פשיטישיק. מכתבו הגיעני בעוד הייתי טרוד בענינים שונים, כעת פניתי מעט אמרתי להשיבו, דבר היבמה שנפלה לשני יבמים הגדול נשוי והצעיר פנוי אף בלא שידוכים, ומבואר בב"ש סוף סי' קס"א דהצעיר הפנוי קודם לחלוץ ורצונו לדעת הלכה למעשה, ובנ"ד יש סניף כי הגדול רוצה ליקח המגיע לו, והצעיר רוצה להטיב עמה והוא עני', עד כאן:

תשובה

א

הנה לכאורה מה זו שאלה וכי הב"ש להסכמתי צריך, והלא מאתו תצא הוראה בהלכות אלו. ומ"מ כהוגן עשה כמבואר בפוסקים כי הוראות כאלה אינם מסורים לכל מורה, פקחתי עיני וראיתי כי דברי הב"ש צ"ע, כי בסדר חליצה בקצרה אות מ"ט בשם מהר"ם שאומרים לו אם תרצה לייבם מותר אתה כי אין בזה חדר"ג ולא הוי חליצה פסולה, ואי דמ"מ אם יבואו לייבם הצעיר עדיף דלגדול משיאין עצה הוגנת שלא יכניס קטטה לביתו, מ"מ לחלוץ הגדול עדיף וכמ"ש ריטב"א יבמות (כ"ד.) ביבם גדול שאינו הגון לה הצעיר הגון לה קודם ליבם, מיהו אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למ"ד מצוות חליצה קודמת, ואם יש לו אשה כיבם שאינו הגון דמי, מ"מ נתבאר דלחלוץ הגדול קודם כל שאין בו משום חדר"ג ופשוט:

ב

ולברר דין זה על בורי', נבאר תחילה הא דביבמה אין בה משום חדר"ג אם הטעם דאשה הקנו לו מן השמים כמ"ש הנמק"י פרק החולץ בשם התוס', או משום דבמקום מצוה לא גזר רגמ"ה וכמ"ש מהר"ם פדואה בשהה עשר שנים ולא ילדה, ובמרדכי פרק החולץ בתשו' ראבי"ה טענת היבמים שיש להם נשים דבמקום דהוי מצוה לא גזר:

ג

וכדי לבאר זה נבאר הא דאשה הקנו לו השמים. והנה בש"ס יבמות (ל"ט. מבואר כן לענין שאין נכסי יבם משועבד לכתובתה משום דאשה הקנו לו מן השמים, ויש לפרש משום דקי"ל יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא, ואף דיש זיקה הוא רק מדרבנן כדאיתא בגמ' (כ"ז.) זיקה דרבנן, ומפורש ברשב"א וריטב"א אפי' למ"ד יש זיקה אינו רק מדרבנן, וכן כתב הרא"ש סוף סי' ג' דזיקה מדרבנן אף למ"ד יש זיקה, (וכן פשוט בפוסקים) מ"מ מהני זיקה דרבנן לפוטרה מכתובה דרבנן, אך דוחק בעיני פירוש זה, חדא דא"כ קשה למ"ד אין זיקה, ועוד יקשה לרשב"ג דאמר כתובת בתולה דאורייתא, א"כ נתאלמנה כשנכנסה לחופה ולא נבעלה איך יפקיע זיקה דרבנן כתובה דאורייתא, ואלה קושיות חלושות, אך ביותר יקשה על הרשב"א בתשו' חלק ד' סי' שכ"ח ביבום שא"צ עדים, ואפי' בא עלי' יבם בינו לבינה קנאה דזו אשה שהקנו לו מן השמים עיי"ש, ומה יועיל זיקה דרבנן לשוי' אשת איש דאורייתא:

ד

על כן נראה דאשה הקנו לו לאו על שעת נפילה קאי שנפל לו מן השמים, רק גם על קנין יבום לאו הוא הקונה אלא מן השמים הקנו לו, והיינו משום שיבום הוא אפי' בלא כוונה לקנות, ואפי' נתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנאה, א"כ אין הוא הקונה שהרי לא נתכוין לקנותה אלא שגזירת הכתוב שאם בא עלי' קנאה, א"כ לאו קנינו הוא רק התורה הקנתה לו, ועל כן א"צ עדים, וכמו אשה שזינתה בלא עדים נאסרה לבעלה כיון שזה ממילא וא"צ עדים אלא במעשה אדם, קידושין, גירושין, אבל לא במה שלא נחשב קנין האדם, וזה ג"כ טעם התוס' שביבמה לא החרים דאשה הקנו לו מן השמים, ורגמ"ה לא החרים רק על הנושא אשה על אשתו, אבל הכא הוא לא נשא, רק התורה השיאה לו:

ה

ולכאורה איכא למשדי בי' נרגא דהנה ביבמות (נ"ו:) מבואר דבביאה בלא כוונת קנין לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, אבל להיות נשואה ליורשה ולטמא לה לא קנה אלא בכוונה ועיי"ש בתוס', זולת באלמנה מן הנשואין שנשארה נשואה ליבם כמו שהיתה נשואה לבעלה, וא"כ לכאורה באלמנה מן האירוסין למה לא תהי' לה כתובה:

ו

אך ניחא ממה נפשך, דאי ארוסה אית לה כתובה, אם כן חיוב כתובה בקידושין תליא, והקידושין ליבם הם אפי' בלא כוונתו, ואי ארוסה לית לה כתובה ונתאלמנה מן האירוסין כיון דלית לה כתובה מבעל, באמת יש לה מיבם כדאיתא בגמ', וכן בתשו' רשב"א הנ"ל דעדים א"צ רק לקידושין ולא לנשואין, ולקידושין הא לא צריך המייבם כוונה:

ז

אך לענין חרגמ"ה שהוא הנושא אשה על אשתו, וא"כ אלמנה מן האירוסין תיאסר להתייבם, אך בתוס' פסחים (ק"ב:) מבואר שגם בזמניהם הי' המנהג כמו שהוא בזמנינו שעושין הקידושין והחופה יחד ולא משכחת לה יבמה מן האירוסין לפי המנהג ודיברו בהוה, וזה להתוס' שאנחנו מבני בניהם, והיו במדינתינו,. אבל המחבר שלפי הנראה מש"ע ושו"ת המנהג בארץ ישראל שעושין אירוסין תחילה בפ"ע, ומדכתב שלא החרים ביבמה ומשמע אפי' מן האירוסין, משמע דלאו משום דהקנו לו מן השמים דבאלמנה מן אירוסין צריך כוונה לנשואין ולא הקנו לו מן השמים:

ח

עוד נראה דלדידן נמי אין ההיתר משום דהקנו לו מן השמים, דהנה צריכין להבין טעמא דאשה הקנו לו מן השמים ולא חשוב נושא, הא גבי מחזיר גרושתו דאינו חייב עד שיקדש ויבעול, ואם נפלה לפני יבם אחר שהחזירה אסורה ליבם כמו לבעל, והרי הקנו לו מן השמים ולא חשוב שהוא קידשה, ואם הי' הפירוש משום זיקה הי' ניחא, דלא מהני זיקה דרבנן להפקיע מאיסור מחזיר גרושתו דאורייתא, אך לפי מה שהבאתי מתשו' רשב"א אפי' לגבי אשת איש דאורייתא קשה, ואף אם הי' הפירוש משום זיקה קשה מסוטה, דאחרי אשר הוטמאה לרבות הסוטה, ופשוט שאם גירשה ובא עלי' אינו חייב מן התורה אלא אם כן קידשה דהא לשוב לקחתה כתיב בה, ומ"מ אם לא גירשה ובא עלי' חייב, וכן מבואר בספר המצוות לרמב"ן מצות ל"ת ט"ו שנמנע האיש שזנתה אשתו תחתיו מלבוא עלי' עוד, הנה דאף שלא קידשה לאחר שזינתה רק היא מקודשת לו מכבר בהיתר חשוב כאילו קידשה באיסור, ובכ"מ פרק י"א מהלכות גירושין הביא בשם אחד שמיישב דברי רמב"ם לומר שאינו חייב אלא אם כן החזירה לאחר שגירשה, אבל דברי רמב"ן אלו מפורשים להיפוך:

ט

אך התירוץ פשוט דבמחזיר גרושתו ובסוטה דאינו חייב על הקידושין לבד עד שיבעול אחר הקידושין, חייב על הביאה שאחר קידושין אף שהקידושין בהיתר, דמ"מ חייב על הביאה שהוא בשעה שהיא אשתו, ועל כן חייב על הסוטה אם בא עלי' קודם גירושין, וכן חייב היבם על הביאה אף שהקידושין אינו עושה היא שמן השמים הקנו לו, מ"מ הביאה עושה הוא, אבל בחדר"ג שהאיסור על הנושא אף שלא בעל ואין האיסור תלוי בביאה רק בנישואין והנשואין אינו עושה הוא מותר:

י

נראה דעל כרחין לדידן ליתא לטעם זה, דהנה הב"ש סוף ס"ק כ"ג בנשתטית דמתירין לו לישא אחרת וישליש גט שכשתתרפא יגרשנה מיד כדי שלא יהי' לו שתי נשים, ואף דבהיתר נשא שתיהן ואין איסור בכניסה, מ"מ אסור מה שיש לו שתי נשים, וא"כ ביבמה נמי יאסור שהרי יש לו שתי נשים, מה תאמר דאין איסור מה שיש לו שתי נשים אלא אם כן נשאם הוא, א"כ גם גבי מחזיר גרושתו נאמר שאין איסור בביאה בשעה שהיא מקודשת לו אלא אם כן קידשה הוא, ולא ביבם שמן השמים הקנו לו, ועל כרחין דלגבי איסור ביאה שאחר קידושין אין נ"מ אם קידשה הוא או מן השמים הקנו לו, ועל כרחין היתר יבמה רק משום דבמקום מצוה לא גזרו וכמ"ש מהר"ם פדואה סי' י"ט בשהתה עשר שנים ולא ילדה דבמקום מצוות פו"ר לא גזרו ה"נ במקום מצוות יבום לא גזרו:

יא

וראיתי בתשו' מהר"י מינץ התמרמר מאוד על הרוצה להתיר לישא שתי נשים במקום מצוות פו"ר מהא דרב אמי אמר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, ואף דמיירי שם בשהתה עשר שנים ולא ילדה, ושותא דמרן לא ידענא, מה מצוות פו"ר יש בזה הלא רוצית לקבל גט ממנו וישא אחרת לבדה ולא יעבור על חרגמ"ה ויקיים פו"ר, בשלמא אם ראשונה אינה רוצה להתגרש הרי מצוות פו"ר עומד נגד גזירת הגאון שאם תאמר יגרש הראשונה בע"כ, הלא אמרו בסנהדרין (כ"ב.) א"ר שמן בר אבא בא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד המלך התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש דאמר כן גירסת הר"ן בחי' בדלית] ר"א כל המגרש אשתו ראשונה כו' וכל זה כשמגרשה בע"כ, אבל מדעתה אפי' באשתו ראשונה אין איסור כמ"ש הר"ן ופסק כן רמ"א על כן בהא דר' אמי אין מצוות פו"ר עומד במקום גזירת רגמ"ה כיון שרוצית לקבל גט, אבל בעלמא בשהתה עשר שנים ולא ילדה ואינה רוצה להתגרש, דאי אפשר לגרש בעל כרחה משום קשין גירושין, כ"ש לדידן שגזר רגמ"ה שלא לגרש בע"כ שפיר מתירין לו לישא אחרת כדעת מהר"ם פדואה:

יב

שוב ראיתי בכנה"ג סעיף א' בשם ראנ"ח שאף מהר"י מינץ מודה כשאין ראשונה רוצה לצאת, והוא כמו שכתבתי:

יג

נשוב לנידון דידן כיון דהיתר ביבמה דלא גזר רגמ"ה במקום ביטול מצוה, והתינח כשאין שם עוד אח פנוי, אבל אם יש לו אח פנוי דאפשר להתקיים היבום ע"י הצעיר אף דלכתחילה מצוה בגדול משום לכתחילה לא נדחה גזירת רגמ"ה:

יד

וראי' לזה מהא דכתב בכנה"ג סי' ל"ו אות מ"ה בשם תשו' רש"ך הי' לו בנים לבד או בנות לבד שלא קיים מצות פו"ר חל עליו חרגמ"ה, הרי דאף שלא קיים מצוות פו"ר לגמרי, מ"מ כיון שקיים קצת חל, כ"ש בזה שמצוות יבום תתקיים בשלימות ע"י הצעיר, רק לכתחילה מצוה בגדול שלא נאמר בזה דבכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה, (ועוד יתבאר לפנינו הוכחה לזה, כתר לי זעיר], ואינו יכול לייבם ושפיר הוי חליצה פסולה:

טו

איברא דלכאורה הא ליתא, דהתינח אם שניהם רוצים לייבם גדול הנשוי והצעיר הפנוי דאין מתירין חרגמ"ה לגדול דאפשר בצעיר, אבל עכשיו אינם רוצים לייבם, וא"כ אם הי' הנשוי רוצה לייבם הי' מותר כיון שהפנוי אינו רוצה לייבם, [ואף שרוצה לחלוץ, הא מתירין חרגמ"ה במקום יבום אף דאפשר בחליצה] וא"כ לא הוי חליצה פסולה, שאם הי' רוצה לייבם הי' יכול כנ"ל:

טז

איברא דכד מעיינין דברינו נכונים, דהנה בפירוש סדר חליצה אות מ"ו בהא דכתב המרדכי פרק מצוות חליצה וז"ל הרא"ם הי' נוהג להתיר חרם לישא ב' נשים ליבם כדי שלא תהא חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחים., והי' אומר שבמקום מצוה לא גזר והשתא עולה ליבום ולחליצה, ושאר רבותי לא נהגו כן, וכתב בפירוש סדר חליצה דלא נהגו כן, ואפי' משביעין אותו בעת הנשואין שלא ישא אחרת עלי', משום דס"ל כשאר רבנן דפליגי אהרא"ם ומשום דשריא ליבומי, וארי' דשבועה רביע עלי', יעיי"ש, ואף שהם פליגי בחרגמ"ה, צ"ל דס"ל ארי דחרגמ"ה רביע עלה ולא חשוב בהכי חליצה פסולה:

יז

והגה יש לעיין מנ"ל דהני רבנן סברי דלא הוי חליצה פסולה מחמת חרגמ"ה [או שבועה] הא על כורחין פליגי על הרא"ם במה דהרא"ם ס"ל דמותר לייבם ולא גזר במקום מצוה, והם סוברים דגזר במקום מצוה, על כן לא היו מתירין, ומנ"ל דפליגי עוד על הרא"ם במה דמשוי לי' הרא"ם חליצה פסולה על ידי חרגמ"ה, ואפשר לומר דהא פשיטא דליכא למ"ד דיבמים נשואים יהי' צריך לחלוץ מכל אחד, רק הרא"ם דס"ל חרגמ"ה משוי לי' חליצה פסולה ס"ל דלא גזר רגמ"ה במקום מצוה, ושאר רבנן ס"ל דגזר ע"כ ס"ל חרגמ"ה לא משוי לי' חליצה פסולה:

יז

אך יותר נראה, דהנה יש לתמוה על הסוברים דלא גזר רגמ"ה במקום יבום הלא אם הי' זקן משיאין לו עצה משום קטטה, הנה שהתורה דחתה מיבום לחליצה משום קטטה, וכיון דרגמ"ה תיקן משום קטטה למה לא יגזור במקום יבום שיחלוץ, שהרי דין תורה כך הוא, וכבר כתב הריב"ש בתשובה סי' ש"כ, הובא בב"י סי' קס"ה, שאין לך מכניס קטטה לביתו יותר מנשא אשה על אשתו:

יח

אך לק"מ שהרא"ם לפי שיטתו שחרגמ"ה משוי לי' חליצה פסולה והתורה לא דחתה משום קטטה רק מיבום לחליצה כשירה, אבל לא מיבום לחליצה פסולה, ואם יהי' חרגמ"ה יהי' חליצה פסולה, ועל כרחין טעם החולקין דס"ל דרגמ"ה גזר אפי' במקום יבום משום דס"ל דחרגמ"ה לא משוי לי' חליצה פסולה (דשריא) אלא דחרגמ"ה רביע עלה ושפיר גזר רגמ"ה משום קטטה לדחות מיבום לחליצה כשירה *) שכך דין תורה כנ"ל, וניחא קושיא הנ"ל ומנ"ל לאפושי מחלוקת, ולהנ"ל אתי שפיר דרק מחלוקת אחת אם חרגמ"ה משוי לי' חליצה פסולה, ומזה נצמח אם גזר רגמ"ה במקום יבום וכנ"ל. **( הגהה ומזה שהתורה דחתה משום קטטה מיבום לחליצה משמע ג"כ כמ"ש לעיל דדוחין מגדול לקטן משום חרגמ"ה דגזר משום קטטה, שהרי עדיפותא דיבום מחליצה. עדיף מעדיפותא דגדול נגד קטן, שהרי ביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדיף:

עד כאן הגהה)**

יט

נשוב לנידון דידן. לדידן דקי"ל בהרא"ם דלא גזר במקום יבום ומותר לייבם, על כרחין ס"ל חרגמ"ה משוי לי' חליצה פסולה, ועל כן דוחין חרגמ"ה כדי שלא יהי' חליצה פסולה, וכל זה כשאין אח פנוי, אבל כשיש אח פנוי לא נתיר לו לייבם כיון דאפשר בחליצה והתורה דחתה מיבום לחליצה משום קטטה, מאי אמרת אם יאסור יהי' חליצה פסולה והתורה לא דחתה רק לחליצה כשירה ולא לחליצה פסולה, הא אפשר שיחלוץ הצעיר, וכיון דמיבום לחליצה דוחין כל שכן מרב לצעיר דעדיפותא דיבום עדיף מעדיפותא דרב, ואף דהכא איכא תרתי, דוחק לחלק בכך:

כ

ובעיקר מחלוקת הרא"ם עם שאר רבנן אם חרגמ"ה משוי לי' חליצה פסולה מדברי פירוש סדר חליצה נראה דלהרא"ם שבועה משוי לי' חליצה פסולה, הנה בשבועה משמע ברשב"א ריש יבמות דלא משוי לי' חליצה פסולה, שכתב בהא דיבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה תחלוץ, ואף שאינו עולה ליבום דקיימא בלאו ועשה עולה לחליצה שדבר אחר גרם לה ליאסור, ובשעה"מ הקשה על הרשב"א שהרי חייבי לאוין ועשה חולצין ומתייבמים, ולי נראה לפרש דקשיא לי' לרשב"א שנמתין בחליצה אולי תמצא פתח לנדרה ויהי' חליצה כשירה, דכהאי גוונא מקשה הש"ס בהא דספיקות חולצות דנמתין שמא יבואו עדים ויהי' ראוי לייבם, ומשני דאם יבוא אלי' ויאמר כו', והכא דלא שייך זה שפיר קשה נמתין, רק משום שדבר אחר גרם לאסור לא חשוב בהכי חליצה פסולה והוא הדין שבועה, מ"מ נראה שאין דומה חרגמ"ה לשבועה, שחרגמ"ה הוא ככל תקנת חכמים שגוזרים ג"כ בארור כדכתיב במארה אתם נארים, ודומה לשניות דמשוי לי' חליצה פסולה כמ"ש בסי' ק"ע סעיף י"א:

כא

ולכאורה משמע מהא דנחלקו האחרונים אם ע"א נאמן לומר מתה אשתך להתיר חרגמ"ה לישא אחרת אם נאמן באתחזק בדרבנן, ולא אתי עלה משום דבר שבערוה, ש"מ דחשוב דבר אחר גרם לו, שוב ראיתי בספר פתח הבית שפלפל משום דבר שבערוה, ואחרונים הנ"ל יש לומר משום דבר שבערוה ילפינן מממון ובממון גופי' נאמן עד אחד בדרבנן (כדאיתא ב"ק (קי"ד) בקטן עם רגלים לדבר דנאמן כ"ש גדול אפי' בלא רגלים לדבר דנאמן באיסור דאורייתא כ"ש דנאמן בזה] ולעולם דינו כשנים:

כב

ולכאורה יש לומר משום דלא פשט איסורו בכל ישראל לא חשוב כאיסור דרבנן, שהתורה אמרה תורה אחת יהי' לכם, אך התוס' סוכה (מ"ד:) בעובדא דרב איקלע לבבל בהלל דראש חודש סבר לאפסקינהו כיון דחזי דמדלגי ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם, וכתבו בתוס' דמסתמא הי' מברכין עליו, שאם לא הי' לו לידע שמנהג הוא, ש"מ שמברכין על מנהג עיי"ש, הנה שמברכין אף שלא פשט בכל ישראל, שהרי רב סבר לאפסקינהו, הנה דאף שלא פשט חיובו בכל ישראל מברכין עליו וצונו מלא תסור כמו בכל דרבנן:

כג

ויש להעיר עוד מהא דיבמות (צ"ב:) אם הי' יבמה כהן חולץ לה ושריא לי' פירש"י ושריא לבעלה, מבואר דחולצת תחת בעלה, ואף דאינו עולה ליבום מחמת איסור ערוה ותהי' החליצה בטילה לגמרי כמו בעריות דפטורה גם מחליצה, ה"נ תהי' בטילה לגמרי כיון שאז אינה עולה ליבום כלל שאין תופסין קידושין, וע"כ משום שביד בעלה לגרשה הוי חליצה כשירה ועיין תוס' (ט"ז) ד"ה בני צרות, ה"נ ביד היבם לגרש אשתו ראשונה אם תתרצה אשתו, וא"ת שמא לא תתרצה, התם נמי שמא לא ירצה בעלה לגרשה, ומ"מ כיון שאם ירצה לגרש מיבם חשוב מעכשיו חליצה כשירה, ה"נ הוי מעכשיו חליצה כשירה:

כד

אך יש לחלק דשאני התם דבשעת נפילה היתה עולה ליבום, וכיון דעכשיו ע"י גירושין תחזור להיות ראוי ליבום חשוב גם עכשיו עולה ליבום, משא"כ בנ"ד שהיבם הי' לו אשה בעת שנפלה לפניו, וכעין זה חילקו התוס' נדה (כ"ב) ד"ה אם בין דם שנתייבש דחשוב לח אם ראוי לשרות ולנמוח, בין דם יבש מעיקרו דלא מהני מה שיכול לשרות עיי"ש:

כה

סוף דבר הלכה כב"ש ומשום דיש לו אח פנוי לא הותר חרגמ"ה משום מצוות יבום דקטטה דוחה מיבום לחליצה, וא"ת שיהי' חליצה פסולה ליתא דהפנוי יחלוץ לה חליצה כשירה וכיון שכן יהי' חליצה פסולה, על כן חולץ הפנוי:

הק' אברהם שמש

תוכן העניינים

אבני נזר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה