אבני נזר אבן העזר· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קצט
ב"ה יום ה' י"ד למטמונים תרס"ה לפ"ק פה סאכטשאב. כבוד הרב הגדול חריף ובקי כש"ת מו"ה דוב מנחם נ"י האבד"ק זעמבראוו. דבר השכיב מרע שהוצרך ליתן גט לאשתו שלא תצטרך חליצה מאחיו שאינו ידוע היכן הוא, אך לפעמים לא הי' שפוי בדעתו ולא הי' אפשר לכתוב כל הגט כשהוא שפוי בדעתו, ונתיישב כת"ר לכתוב הגט כשהוא ישן וספק שמא שפוי בדעתו:
תשובה
א
הנה דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות גירושין הלכה ט"ו דאם עשה שליח בעודו פיקח ואח"כ נעשה קורדייקוס וכתבו ונתנו כשהוא קורדייקוס אין פסולו אלא מדרבנן, אך בשוטה גמור דעת המחבר בש"ע סי' קכ"א סעיף ב' דאף לרמב"ם בטל מן התורה, אך כל האחרונים חולקים דלהרמב"ם הואיל ועשה שליח כשהוא פיקח הגט כשר מה"ת אפי' כתבו ונתנו כשנשתטה:
ב
והנה בתוס' ר"י הזקן קידושין (ע"ח:) מפורש דאפי' בנשתטה אין פסולו אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה מגרש ואפי' ציוה לגרש כשהוא שוטה יאמרו שגיטו גט, ועל כן העלה בחולה, המדבר ועושה שליח ונתנו כשהוא גוסס כשר, דבזה אין לגזור אם נכשיר בנתנו כשהוא גוסס יכשירו כשעשה שליח כשהוא גוסס, דממ"נ אם ידבר ויעשה שליח כשהוא גוסס באמת יוכשר כיון שמדבר, ועל כן מיישב הא דהי' צלוב ורמז כו' יעיי"ש היטב בש"ס דפוס ווילנא:
ג
ולפי זה צ"ל דהא דמקשה הש"ס גיטין (ע':) משחט בו שנים ורמז כו' דהוה ס"ל למקשן דצריך בדיקה, ויען מסתמא מתנוונה והולך ובשעת נתינה לא בדקוהו שפיר איכא גזירה שמא יעשה שליח בלא בדיקה, ומשני הכא דעתי' צלותא הוא, פירוש וא"צ בדיקה בשעה שרימז, ועל כן אף אם נשתבש אחר כך הא ליכא גזירה וכשר:
ד
אך מקום מוצאו של הרמב"ם שאין פסול שוטה בשעת כתיבה וחתימה שבשעת מינוי שליחות הי' פיקח, אלא מדרבנן, נראה לי שראייתו מירושלמי ריש מי שאחזו בנתן גט שיחול לאחר שלשים ובתוך שלשים נעשה קורדייקוס תלוי בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, בדף הנ"ל באמר כתבו ותנו ואח"כ אחזו קורדייקוס דר"ל אמר כותבין ונותנין לאלתר ור"י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה], וקשה דמה דמיון זה לזה הא טעמא דפוסל כמו שפירש"י משום דשוטה אינו מגרש, והיינו דשלוחו של אדם כמותו נחשב כאלו משלחו עשה ומשלחו שוטה, והתינח בשליחות דחשוב המשלח עושה בשעה שהשליח עושה, מה שאין כן במגרש לאחר שלשים דבסוף שלשים אין כאן שום מעשה והמעשה בתחילת שלשים ואז פיקח הי':
ה
ותדע דהכי הוא דבשליחות נחשב מעשה המשלח בסוף ובעושה שיחול לאחר שלשים חשוב מעשיו בתחילה, שהרי לענין שבת כשאומר לגוי מערב שבת שיעשה בשבת אסור משום שהגוי שלוחו וכמו שפירש"י שבת (קנ"ג. ד"ה מאי טעמא) מאי טעמא שרי לי' רבנן ליתן כיסו לנכרי והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת ואף שנותן לו כיסו מבעוד יום אסור משום שליחות דלחומרא יש שליחות לנכרי, וכמו שביאר הרב ז"ל מלאדי בש"ע שלו סי' רמ"ג, ואלו התורם מערב שבת שיחול בשבת מותר לכתחילה כדמשמע בעירובין (ל"ו) בלגין וביבמות (צ"ג.) בדר' ינאי, אלמא דבשליחות חשבינן מעשה המשלח בשבת בשעה שעושה השליח שליחותו, ואלו העושה מערב שבת שיחול בשבת חשבינן מעשיו מערב שבת בשעה שתרם:
ו
ולכאורה יש לומר שגם בשליחות חשבינן מעשה המשלח בשעה שעשאו שליח, ומ"מ אסור אף כשעשאו שליח מערב שבת, שהרי על כל העושין מלאכה מע"ש והמלאכה נעשית בשבת הקשה הנמק"י ב"ק פרק ג' שיהי' אסור שהרי מכוחו נעשית בשבת המלאכה, ותירץ משום דחשבינן שבאותה שעה נעשה הכל, אבל בעשה שליח אי אפשר לומר שבאותה שעה שעשהו שליח נעשה הכל שהרי מחוסר מעשה השליח ואיך נוכל לומר שכבר נעשה בשעה שמינה אותו שליח (ועיין חת"ס חלק יור"ד סי' ש"כ] ולעולם גם בשליחות חשוב כאלו עשה בשעה שמינהו לשליח:
ז
אך יש סתירה לזה מרמב"ן יבמות (צ"ג) בדר' ינאי שפירש שהפריש מערב שבת שבשעה שיבואו הפירות לידו בשבת יקיפם זה אצל זה בכדי שיהי' הרמה מן המוקף, ואז יחול ההפרשה שהפריש מע"ש, והתם ג"כ איך אפשר שנחשב בשעת הפרשה נעשה הכל, שהרי מחוסר הקפה ומ"מ מותר, וא"כ מדעשהו שליח מערב שבת מוכח דבשליחות חשבינן מעשה המשלח בשעה שעושה שליח שליחותו:
ח
וא"כ איך מדמה הירושלמי להדדי הא בשליחות חשבינן מעשה המשלח בשעה שעושה שליח אז שוטה הוא, משא"כ במגרש שיחול אח"כ הא חשבינן מעשיו בשעת נתינה ואז פיקח הי', ועוד קשה קושיית הרשב"א ממעת שאני בעולם:
ט
אך להרמב"ם דבשניהם מה"ת הוי גט ואף שנחשב מעשיו בשעה שעושה השליח ואז שוטה חשבינן לי' כאלו עשה בדעת כמו שהשליח עושה בדעת רק משום גזירה שיאמרו כיון שחלות הגט בשעה שהוא שוטה מוכח ששוטה יכול לגרש, אבל במעת שאני בעולם שברגע אחרון אי אפשר לו לדבר, ואם הי' מדבר הי' נחשב גם אז פיקח וליכא גזירה וכשר גם לכתחילה כסברת ר"י הזקן:
י
ולענין הלכה הנה הפר"ח דעתו לפסוק כהרמב"ם נגד הטור מחמת הראיות שכתב, אך מחמת שגם הריא"ז פוסק כטור ואינהו רוב, על כן פסק דהוי ספק מגורשת, ואנו שזכינו לדברי ר"י הזקן הוי תרי נגד תרי ושוב הלכה כהרמב"ם מחמת הראיות שהביא, וגם מחמת הראי' שהבאנו מירושלמי [ואמנם שבתורת גיטין כתב דמירושלמי משמע דמדאורייתא מדאוסר בקרבן ובתרומה, ולא ידענא, דיש לומר גם הם מדרבנן שיאמרו שוטה מפריש קרבן ותורם] ואף שהפר"ח כתב שגם מתשו' הרא"ש משמע דמדאורייתא מדכתב אינו גט וזקוקה ליבם, לדידי אין זה דיוק, דעל כרחין אינו בטל בוודאי דלמא תונבא נקט לי' ועל כרחין לאו בדווקא נקט ומשום דלדידן לא מייבמין, ואולי גם במדינתו הי' נוהגין כן עפ"י שיטת ר"ח שפסק כאבא שאול, וכן טעם שני שכתב הרא"ש שם משום חתם סופר ועד הוא רק להצריך חליצה:
יא
העולה מזה דלדידן שנתגלה לנו תוס' מהר"י הזקן יש לנו לפסוק כוותייהו, וכיון שיש כאן עוד ספיקות שמא תונבא, ושמא לא הי' אז בשעת שינה דעתו משובשת יש להתיר במקום עיגון:
יב
וראיתו למעכ"ת כתב ג"כ להתיר מחמת הספיקות, אך על היסוד דהסוברים מדאורייתא רק בשעת נתינה אבל לא בשעת כתיבה, לא משמע כן בטור שכתב ואם כתבוהו ונתנוהו בחליו אינו גט, ואי רק משום נתינה אפי' כתבוהו כשהוא שפוי ונתנוהו בחליו אינו גט, ולמה הזכיר כתיבה כלל, ובוודאי כוונת הטור ואם כתבוהו או נתנוהו בחליו והאי ויו ואו המחלקת וכן כתב הפרישה בפשיטות:
יג
אך טעם הדבר למה פסול מדאורייתא בשעת כתיבה להסוברים דלא בעי שליחות בכתיבה, משום שדעתו שמתחילה אינו מועיל לשעת שטותו, וכמו שמדמה ירושלמי במגרש לאחר שלשים ונעשה קורדייקוס בתוך שלשים שדעתו ראשונה אינו מועלת לאחר שנעשה שוטה, וכן בקרבנות כה"ג שם בירושלמי אף דכהני שלוחי דרחמנא, והא דמעת שאני בעולם ישבוהו הט"ז והקרבן נתנאל שהכוונה מעת שאני בדעתי ויכולני לגרש אך לדעת הרמב"ם כתבתי שאדרבא למד מירושלמי שהכל מדרבנן]:
יד
אך דעת הסוברים לפי גמרא דידן דווקא בשעת כתיבה פסול ולא בשעת נתינה צ"ע טובא דיציבא בארעא כו' וגם טעם הפנ"י אזיל לי' כמו שהקשה בתורת גיטין שהרי ראוי לנתינה על ידי השליח:
טו
ונראה ליישב לדעת רא"ש בשם ר"י דבעינן שליחות בכתיבה, דהנה ענין שליחות מצינו בלשון נתינת רשות בתרומות פרק א' משנה א' נכרי שתרם את של ישראל אפי' "ברשות" וכו' וכן בפ"ג מ"ד אבל "הרשה" את בן ביתו וכו', וכן בנדרים (ל"ו) באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום וכן בקידושין (ע"ט.) וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, וכל זה במידי דהקנאה אבל במידי דמצוה שנצטוה שיעשה הוא מה יועיל הרשאתו לאחר ולא בדעתו הדבר תלוי רק בדעת המצוה, על כרחין לומר שלוחו של אדם כמותו שנחשב שעשה הוא, אבל כל הרוצה שמטעם הרשאה לא יועיל, וכן משמע בנדרים (ל"ה:) גבי הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא למאי נ"מ למודר הנאה אי שלוחי דידן אסור, וקשה הא יכול לומר כל הרוצה יבוא ויקריב דכהאי גוונא חשוב שליחות בתרומה ואעפי"כ מותר במודר הנאה כמבואר בסוגיא שם, אלא ודאי הקרבה מידי דמצוה לא מהני הרשאה:
טז
נבוא לנ"ד, לדעת המצריכים שליחות בכתיבה יש לומר דכתיבה דלאו מידי דהקנאה דומה למצוה דלא מהני בי' הרשאה רק משום שנחשב שעשה המשלח, ועל כן כשהי' שוטה בשעת כתיבה מעשה שוטה לשמה לאו כלום. אבל נתינה גירושין מידי דהקנאה ומהני בי' הרשאה ונחשב מעשה השליח לא איכפת לן במה שהמשלח שוטה, מ"מ לדינא יש להתיר לפמ"ש דהלכה כהרמב"ם דמדרבנן ואף את"ל דהוי ספיקא דדינא כמו שתפס הפר"ח הו"ל כמה ספיקות בדאורייתא ובציר חד בדרבנן, ודומה להא דר' אושעיא פסחים (ט'), ואם יסכים עוד אחד מן הרבנים המפורסמים בהוראה אני נמנה עמכם להתיר:
הק' אברהם.