אור ברסלב

אבני נזר אבן העזר· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קיט

סימן קיח

הלכות קידושין בעזהי"ת תשובה לק"ק קאצק [כנראה שנכתבה בשנת תרל"ט]:

זה לשון העתק הגב"ע הנשלח מב"ד דק"ק קאצק:

מעשה אירע בפה אשר יצא קול אשר הבחור חיים קידש את הבתולה נחמה ושלחנו אחר הבחור הנ"ל, והעדים לא רצו לבוא עד ששלחו להם לכל אחד סך ק"פ רו"כ, ואח"כ באו לפנינו אחר כל היגיעות. ועדיין לא רצו להגיד לפנינו ואמרו כל מיני דחיות שיאמרו לאחר שנה או חצי שנה, ובינו לבינו נעשה לילה, והיינו יראים להניחם עד הבוקר פן לא ירצו לבוא שנית או ילמדו לשקר כי באמת קלי דעת הם, ועל העד האחד נטע יצא קול בפה אשר עשה כישוף ועל שניהם שהכו את אביהם. ע"כ הוכרחנו לגבות העדות בלילה בכדי שאזי מסתמא גם בבוקר יגידו לפנינו בתורת עדות כד"פ וכן הי' שבערב טענו הבע"ד לפנינו, היינו הבחור והבתולה הנ"ל, וכן הי' טענותיהם:

הבחור חיים אמר איך שזה זמן ארוך ד' או ה' שנים דבקה נפש הבתולה בו לאהבה וגם פעם אחת הי' שניהם במקרה בק"ק ליקאווע והלכו יחד זמן רב ביום ובלילה ואמרה לו שיראה שיהי' אהבתם אהבת עולם וגם במשך זמן הנ"ל כתבה לו מכתבים הרבה מעניני אהבה וחיבה ובאיזה מכתבים כתבה לו אשר ימנע מלהשתדך עם אחרת, כי בודאי תעשה תחבולות שיוגמר הדבר שתהי' אשתו אף שמשודכת עם אחר, ולא ימהר לעשות שידוך כי יש עצה שתתבטל שידוך שלה, והראה מכתב אחד ואמר ששלחה לו ביום המעשה הנ"ל אשר יעשה עצות בכל כחו לבל יפרדו, ע"כ עשה עצה הנ"ל שבערב הקודם קנה טבעת וייחד עדים אחורי הגדר ואמר להם שיתחבאו כדי שיראו הקידושין שיקדש שמה, ובלילה הלכה הבתולה עם האשה פיגא דבורה על הדרך הנ"ל ועמד עמהם אצל הגדר שהטמין העדים והאשה הנ"ל ועמד עמהם אצל הגדר שהטמין העדים בעבר השני ולקח הטבעת וגם מטבע צענעריל ונתן הטבעת על אצבע ימינה והמטבע לתוך ידה ואמר מייחד עדים ותיכף זקפו עצמן ושמעו שאמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל בעת נתינת הטבעת, והעדים ראו כל המעשה מתחילה ועד סוף, ואחד מהעדים אמר להבתולה מז"ט ואח"כ צווחה עליו האשה הנ"ל מה עשית לה מאהבה הגדולה אשר ביניכם, והתחילה תיכף הבתולה ג"כ לדבר אליו בלשון חיים"שי מה עשית לי והשיב להם עשיתי כמו שנדברנו בינינו והנך אשתי, והבתולה טוענת שלא ידעה כלל שקראה כדי לקדשה רק בהיותם במקום הנ"ל אחז פתאום באצבעה ותחב את הטבעת על ראש אצבעה ותיכף התחילו היא והאשה לצעוק עליו וזרקה הטבעת לארץ בעל כרחו, והמטבע לא ראתה, כן הי' טענות הבע"ד, וכן הי' הגב"ע בלילה:

במותב תלתא כחדא הוינא אמר לפנינו העד נטע כ"ץ אשר הבחור חיים ייחד אותו עם עד השני הירשל לילך חוץ לעיר בכדי שיהיו עדים על הקידושין והטמינם אחורי הגדר וראה איך שהלך הבחור חיים עם הבתולה נחמה ועם האשה פיגא דבורה הנ"ל ונשקו זה לזה הבחור והבתולה ואח"כ הלך הבחור עמהם אצל הגדר בעבר השני קרוב להעדים, וג"כ דברו דברי תפלות. ולא הי' רוצה העד להיות טמון זמן י ואחז הגדר בידו ויניעהו בכח לאות כי ידעו כי רוצה ללכת לדרכו, ואמרה האשה פיגא דבורה להבחור והבתולה מסתמא הי' אנשים אחורי הגדר, ואמרה הבתולה מסתמא נענעתי הגדר בעצמי בלא מתכוון, ואח"כ לקח הבחור הנ"ל את אצבע ימין של הבתולה ונתן הטבעת על אצבעה ואמר בזה הלשון "מייחד עדים" הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל, וסרצם לעני השני הירשל את הטבעת תחוב על סוף אצבע, וראה שתחוב על סוף אצבעה ואמר לה עד השני מז"ט, והתחילה האשה פיגא דבורה לדבר להבחור מה עשית לה מרוב אהבה שביניכם. וגם הבתולה דברה להבחור בזה"ל חיים"שי מה עשית לי והשיב להם עשיתי כמו שדברנו בינינו ומנתינת המטבע לא ידע כלל שלא ראה כלל שאחז את המטבע, וגם אמר שהבתולה לא ראתה להעדים:

והעד השני הירשל אמר לפנינו בתורת עדות שהבחור הנ"ל ייחד אותו לעד שיראה את הקידושין ונתן לו מעות שיקנה בעדו טבעת קידושין וכן עשה ונתן להבחור, ובלילה הטמין להם אחורי הגדר ושמע ג"כ כל הדברים שדברו ביניהם דברי תפלות ונשקו זל"ז הבחור והבתולה ואח"כ שמע שאמר לה הרי את מקודשת וכו' עד כדת משה וישראל, ולא הי' יכול לומר כל הלשון שאמר שהוא ע"ה רק ידע התחלה וסוף הדברים כנ"ל, ונתינת המטבע לא ראה כלל, ואחר נתינת הטבעת לידה הלך לעבר הגדר שהיו עומדים הבחור והבתולה ומשמש בטבעת שעל אצבעה ואמר לה מז"ט, והתחילה האשה פיגא דבורה לדבר להבחור הנ"ל מה עשית לה אחר כל האהבות שהי' ביניכם וחטפה הכובע מעל ראשו, ואח"כ שאלה הבתולה ג"כ להבחור מה עשית לי ולקחה הטבעת מעל ידה וזרקה לארץ, והבתולה לא ראתה להעדים, עד כאן לשון העדים. ולא היינו יכולין לחקור את העדים היטב בלילה כד"ת, וגם הירשל אמר שאין לו עתה דיעה מיושבת ולא יוכל לומר הדברים כאשר ראה, ובקושי גדול הוצאנו מפיו את הדברים הנ"ל מעט מעט שלא כסדר, ובבוקר שלחנו אחר העדים ואחר הבחור והבתולה הנ"ל לקבל העדות ביום ולעשות חקירה ודרישה כד"ת ובאו כולם לפנינו ואמרו העדים והבחור שאי אפשר להם להגיד דבר עד שיתירו להם את השבועה שנשבעו הבחור להבתולה והבתולה להבחור והעדים להבחור שלא לגלות שום דבר עד שיתירו זה לזה את שבועתם, ולכך לא רצו להגיד בלילה רק ע"י כפי' אמרו הדברים בקיצור, ומתחרטים על מה שאמרו, והתרנו להבחור השבועה שנשבע לה ואמר [לפנינו] שבאיזה ימים מקודם הלך עמה בלילה ביחידות וחשבו מחשבות ועצות איך שיוכל לישא אותה ונגמר ביניהם שישבעו זה לזה שלא יגלו אדם, ויזמין להעדים, וג"כ ישבעו שלא יגלו לשום אדם ויעשה בלילה כמו שעשה ובו ביום של המעשה כתבה לו מכתב שיעשה כמו שעשה וגם נכתב בו הדרך אשר ילכו, ורק דבר הקידושין לא נזכר במכתב הלז, ע"כ כל המעשה הנ"ל הי' מדעתה ומרצונה, והטמנת העדים לא הי' רק מחמת האשה פיגא דבורה שהלכה עם הבתולה מפני שהיתה יראה ללכת יחידה בלילה פן יפגעו לה אנשים בדרך, והי' הדבר הזה סוד מפני האשה הנ"ל, ולכך לא אמר אתמול כל זאת מחמת שעדיין לא הותרה לו השבועה, שבפירוש דיבר עמה שבאם יהי' איסור לגלות כיצד יתוודע הדבר הזה לב"ד ואמרה לו שתתיר לו את שבועתו ויאמר לב"ד והעדים ג"כ יאמרו לב"ד, עד כאן לשון הבחור. והראה לנו עוד הפעם שנית כל המכתבים לראי' שהאמת אתו, והבתולה הנ"ל כופרת לו כל הדברים וגם על המכתבים חוץ במכתב אחד הודית שהי' כתוב בו בזה"ל אז דיא ביסט יוא האט אזוי צי מיר בעהט איך דיר אז דיא זאלסט מיר אפ שיקען דיא בריף אין אביכפל' והכרנו בכתב כל המכתבים שהוא אותו הכתב שבמכתב שהודית בו, וגם הי' בחור אחד שהכיר את כתבה והעיד על כל המכתבים שהם בכתב ידה, ואח"כ התרנו להעדים ואמרו לנו בתורת עדות:

וזהו עדות עד האחד נטע כ"ץ:

במותב תלתא כחדא הוינא ואמר לנו בזה"ל מיטוואך פאר נאכט האט מיר גיזאגט הבחור חיים אז עהר האט מיר צי זאגין א דבר סתר נאהר איך זאהל פריער שוועהרין האב איך גישווארת מיט דעהר שהחיינו פין יו"ט, האט עהר מיר גיזאגט אז הער האט אפ גישמיסט מיט דעהר בתולה ק אי של והר מקדש זין אויף דעהם דרך וויא מעין געהט צי דעהר פארבאסטווע, ע"כ זאהלט איהר זיך בעהאלטין אויף דעהם דרך אין איך וועהל דארטין ארויס קימען בלילה, אין הבתולה נחמה וועט דארטקין אוד ארויס קימען מיט דעהר חברתה פיגא דבורה אין עם בעדארף אזוי צי זיין אז מעהן זאהל אייך נישט זעהן דעהר נאך האט עהר מיר גיזאגט פאר מיר מיט דעהם עד השני הירשל הדברים הנ"ל אין עהר האט אינץ געוויזען את הטבעת האבין מיר געזאגט אז דעהר טבעת סו"ג ישט מחמת שאינו חלק. האט עהר גיגעבין איהם א צענעריל עהר זאל קויפין א טבעת, וכן עשה הירשל וקנה טבעת בעד א קאפיק ונתן הטבעת להבחור חיים אח"כ בלילה בערך שעה ד זענין מיר ארויס גיגאנגין אויף דעהם דרך וראינו אשר הבתולה נחמה הולכת עם האשה פיגא דבורה אין זייא זענין אין מלבושים אין דערקום על ראשם. שאין יכולים להכיר אם הם יהודים או א"י, דעהר נאך האבין זייא אינשץ דערזייעהן ונחבאנו, אח"כ בא אצלינו הבחור חיים ואמר לנו שיראה לנו מקום לישב בו עד שיבוא שמה עם הבתולה והאשה הנ"ל, וישבנו בהגינה אצל הגדר ואח"כ הלכו אצלינו ודברו דברי שחוק ודברי תיפלות וחיבקו ונשקו זל"ז הבחור והבתולה הרבה פעמים, וכשראינו שזה איזה שעות ועדיין לא גמר הדבר האבין מיר שוין נישט גיוואלט באלעמיטשען, האב איך גיגעבין א גרויסען שאקיל דעהם פלאט בכח גדול כדי עהר זאהל אהן מערקין דאס מיר ווילען שוין אוועק גיין האט זיך האשה פיגא דבורה אהן געריפען עם. מוז דאך זיין מענטשין דא האט זיך אהן געריפען הבתולה הנ"ל איך האב אליין גיטאהן א זעטץ אין פלאט. ואח"כ שמעתי שאמר מייחד עדים הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל. ומיד כששמעתי תיבות הללו מייחד עדים זקפתי עצמי עם העד השני וראיתי אז דער בחור האלט אצבע של יד הימנית של הבתולה נחמה בידו והטבעת קידושין איז שוין גיוופית אויפין עק פינגער, איך האב נישט גיזעהן וויא ער האט אחוף גיזעצט אויף ראש אצבעה, נאהר וויטער וויא עהר האט ארויף געריקט דעהם טבעת ביז צים סוף פינגער, אין עהר האט נאך גיהאלטען אץ מיטען זאגין אין האבע גיהערט דאס גאנצע זאגין פין הרי את ביז צים סוף עד כדת משה וישראל והעד השני הירשל קפץ מיד לעבר הגדר בצד שהי' עומדים ומשמש בידה לראות אם הטבפת מהודק יפה על אצבעה ואמר להם מז"ט ורק המטבע לא ראיתי כלל אח"כ התחילה האשה פיגא דבורה לצעוק על הבחור מה עשית לה וחטפה הכובע מהבחור הנ"ל ואמרה הבתולה ג"כ חיים מה עשית לי והשיב עשיתי כמו שדברנו ואח"כ זרקה את הטבעת מידה. ע"כ עדות נטע כ"ץ וזהו עדות הירשל בזה"ל, ביום הרביעי לעת ערב עת תפלת מנחה ראיתי את הבחור הנ"ל ואמר לי שדבר סתר לו אלי, רק שאשבע לו שלא אגלה לשום אדם בלעדי רשותו, ונשבעתי לו ואמר לי איך שרוצה לקדש את הבתולה נחמה הנ"ל, לכן אלך בלילה על הדרך הנ"ל עם עד השני וגם הוא יבא אחרי כן עם הבתולה והאשה הנ"ל כי כן נדבר עם הבתולה וביקש ממני שאקנה לו טבעת ונתן לי צענעריל לקנות בו טבעת וקניתי במחיר קאפיק אחד ונתתי להבחור הנ"ל את הטבעת, ואח"כ הוליך אותי ואת עד השני והראה לנו מקום אשר נסתר בו ואח"כ ראינו את הבתולה והאשה הנ"ל שהלכו על הדרך הנ"ל והבחור לא הלך עמהם ותיכף כשראו אותנו הולכים על הדרך חזרו להם, ואח"כ בא הבחור ואמר לנו שהן שלחו לו לראות מי האנשים שהלכו ע"ז הדרך, ואמר להן שא"י הם. וחזר הבחור וקרא אותן פעם שנית אל המקום הנ"ל ובאו וראינו אותם שהם נוגעים זה בזו ומדברים זע"ז והבחור והבתולה מנשקים זא"ז, ואמר לי עד השני מדוע נהי' אחורי הגדר זה זמן רב ונבטל ממלאכתינו קודם יו"ט ונתן העד השני אות להבחור כי הניע בכח גדול את הגדר למען יבין זאת, ושאלה האשה פיגא דבורה האם אנשים יש פה ואמרה הבתולה לא, אנכי עשיתי זאת, ואח"כ עמדו הבחור והבתולה עם האשה אצל הגדר מעבר השני קרוב אצלינו ערך ד' אמות, ודברו עוד הפעם ביניהם דברי שחוק כמו רבע שעה, ואח"כ אמר הבחור חיים מייחד עדים, וזקפנו עצמינו מיד, וראיתי שהגביה הטבעת בידו נגד אצבע יד ימינה ואמר' הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל, וכשהתחיל לומר הרי את וכו' שם הטבעת על אצבעה ואח"כ הראה לי ושאלני אם הטבעת יושב בטוב על אצבעה ומששתי בידי הטבעת על אצבעה ואמרתי שהוא נתון בטוב, ואמרתי מז"ט נחמה, ותיכף ומיד לאחר אמירת מז"ט התחילה האשה פיגא דבורה לצעוק על הבחור חיים לאמר מה עשית לה מכל האהבות שאהבת והבתולה נחמה ג"כ אמרה להבחור חיים מה עשית לי והשיב עשיתי לך כבר ועתה אשתי את, והאצבע שהטבעת עליו אחז בידו בראש האצבע כמו רבע שעה כדי שלא תזרקהו על הארץ, והאשה פיגא דבורה חטפה הכובע מעל ראשו ונשכה אותו בשי' להסיר את ידו מעל אצבעה בכדי שתוכל לזרוק את הטבעת לארץ, ואח"כ הניח את ידה ואמרה לו שזרקה הטבעת, והשיב מה בכך שזרקת עתה את הטבעת מפני שחשב שצריך לשהות הטבעת על האצבע משך רבע שעה, עד הנה דברי העדים, ודרשנו להעדים בדרוח"ק לאחר האיום בתורת אם לא יגיד וגו' וגם ראינו את הגדר והוא אינו גבוה וכמו חמשה לאטיס, ויש ריוח בין הלאטיס, באופן שיכולים לראות בעבר השני אף בלא הזקיפה, והבתולה נחמה כופרת כל הנ"ל רק אומרת שפתאום תחב לה הטבעת על ראש אצבעה ותיכף זרקה הטבעת מאצבעה בעזר האשה פיגא דבורה שנשכה להבחור בשיני' שלא יאחז לה האצבע, וגם צעקה תוך כדי דיבור, ומטבע והעדים לא ראתה כלל, רק בעת אמירת מז"ט ואז אחרי שכבר האשה והיא צעקו עליו והעדים אמרו לה אף שאת לא ראיתני אנחנו ראינוך ואיננו מכחישים לך הדבר שאפשר שהאמת אתך שאת לא ראיתני עד אמירת מז"ט. ורק תכ"ד מאמירת מז"ט צעקה האשה והבתולה, וגם על נתינת המטבע ג"כ אומרים העדים שלא ראו כלל אם אחז הבחור הנ"ל המטבע, ע"כ הגב"ע מהב"ד דק"ק קאצק, ובהגב"ע מהב"ד דק"ק מעזריטש אחרי שחקרו עוד הפעם על שרשי המעשה נכתב בזה"ל, גם הבחור אמר בפנינו כי בידו השמאלית לקח את אצבעה ואחז אותו בעת אשר שם הטבעת בידו הימנית על אצבעה וגם הודה בפנינו שלא הי' שצב מכתב שהי' נכתב בו שיעשו כמו שדיברו יחד, ולא הי' נכתב בשום מכתב מעניני קידושין, רק שאמר שדברו יחד שיקדש אותה, ולא אמר כלל בפנינו שדיברו באיזה אופן ובאיזה זמן היא. הכחישתו בבכי ובצעקה, גם מענין נענוע הגדר אמרה מחמת שהיתה עומדת סמוכה להגדר והיתה נשענת על הגדר כעין יושבת על הגדר ונתקה א"ע מהגדר סברה שעל ידה הי' הנענוע גדר, עכ"ל הגב"ע הצריך לענין:

תשובה תחילה נבאר היתר הא' משום שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו, והעדים אמרו שראו הטבעת ולא המטבע, וגם היא אמרה שלא נתן לה מטבע כלל:

א

בפרק האיש מקדש מ"ו. תנן התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ובגמ' מאן תנא התקדשי התקדשי ר"ש הוא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, וכתב הר"ן, דהילכתא כר"ש דסתם תנא כוותי' ואע"ג דבפרק שבועת הפקדון איפלגו תנאי בהאי מילתא ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת הוא, אפ"ה כיון דשקלו וטרו אמוראי בהך סוגיא אליבא דר"ש הכי נקטינן, וכן פסקו ר"ח ורמב"ן עכ"ל, ובתשו' מהרי"ט חלק א' סי' ס"ח תמה דהא בפרק שבוה"פ ל"ו:

איכא סתמא אחר המחלוקת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך דחייב על כאו"א ודלא כר"ש, ובפרק שבועות שתים כ"ב:

שבועה שלא אוכל פת חטין פת כוסמין כו' ואכל חייב על כאו"א וההוא דלא כר"ש ושקלו וטרו אמוראי בכל הני מתניתי טובא ומה ראו רבותינו לפסוק טפי כהני סתמי דאתיין כר"ש מהני סתמי דאתיין כר"י ור"מ. ושוב הדרינן לכללא ר"מ ור"י הלכה כר"י, ותירץ מהרי"ט דשאני הני דכשאמר שבועה שאין לך בידי הרי גמר שבועתו בכלל וכי הדר ופרט הפרטי ע"כ לפרט שבועה בכל פרט ופרט קאתי דאי לכללא הרי כבר אמר, וכן בהא דשבועות שתים כשאמר שלא אוכל פת נאסר בכל הפת שכיוון לאסור ובשאר הי' מותר דפיו ולבו שווין בעינן והא דפריך למיפטר נפשי' מאחרנייתא, פירשו התוס' דבאמת בלא"ה הי' מותר אלא דמצוה לגלות לעולם יע"ש, ע"כ הרי נגמר השבועה דכלל וע"כ לפרטא קאתי, עכ"ד מהרי"ט בקצרה:

ב

וקשה לי שהרי הר"ן גופי' ס"ל דאם הוציא בפיו פת סתם ובלבו לפת מיוחד נאסר בכל פת כמבואר בדבריו פרק שבועות שתים בסוגיא דגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין, ובפרק ארבעה נדרים (כ"ח.) והתוס' לטעמייהו דההיא דארבעה נדרים בע"ה, וא"כ הקושיא במקומה על הר"ן הנ""ל וכן הרמב"ן בחי' שבועות כתב כשיטה זו וכתב דאותה שיטה דהאי בע"ה טעות גמורה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, ועוד תימה גדולה כתב מהר"י בקונטרסו בשם ספר מחנה אפרים דלסברתו מה הקשה הש"ס פרק שבועת הפקדון לשמואל אליבא דר"מ ממתני'. דשבועה שאין לך בידי פת חטין וכו' הלא ההיא אפי' אליבא דר"ש קאתי וכ"ש לר"מ. ומה שתירץ המו"צ מקאצק דלר"מ כיון דס"ל בלא ויו פרטא ובויו כללא א"כ יש הוכחה להיפוך מדאמר בויו מורה כלל והו"ל למימר בלא ויו שיהי' פרט, וע"כ לאו לפרט אתא, ודווקא לר"ש דאידי ואידי כללא אין ראי' מהויו עכ"ד, לא הועיל כלום שהרי הש"ס משני דהא מני רבי הוא דאמר אידי ואידי פרטא והו"ל לשנויי הא מני ר"ש הוא כהילכתא. איך שיהי' הרי הש"ס אמר להדיא דמתני' רבי הוא הרי סתם משנה כרבי ] דאידי ואידי פרטא ואיך נפסוק כר"ש מכח סתם, ואף דתלתא סתמי כר"ש, בקידושין, ובפרק ר"א אומר פותחין, ובפרק אלו נדרים, והכא תרי סתמי, הא בקידושין (נ"ד:) מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי, ובפרק מצוות חליצה מה לי חד כו' מה לי תלתא סתמי:

ג

וכשאני לעצמי הי' נראה לי דהלכה כסתם משנה לא שייך אלא בדינים הנוהגים בזמן הגלות, דבזה סתם רבי המשניות לפסק הלכה, אבל במשנה דשבועות דמחלוקותם לענין חילוק קרבנות דלר"ש כללא הוא, ואינו חייב אלא אחת ולאינך תנאי חייב על כל פרט ופרט, ואין נ"מ להלכה כדפריך בזבחים (מ"ה) סנהדרין (נ"א:) הילכתא למשיחא, ועי' בתוס' מנחות (מ"ה:) ובכי הא לא שייך כלל הלכה כסתם, דרבי לאו להלכה סתמה, וא"ת מ"מ מוכח מדסתם רבי כן דרבי הכי ס"ל, וכי לזו הוצרכנו הלא רבי סבר בין כזית בין כזית וכזית פרטא הוי ומ"מ סתם כר"ש בשלשה מקומות דלהלכה צריך לפסוק דלא כוותי' דרבים הוה ס"ל כר"ש, אבל לענין שבועה דאין נ"מ להלכה סתם כדס"ל לנפשי', ואף דמצינו גם בסדר קדשים סתמי דלא כרבי היינו משום דבסדר קדשים דאין נ"מ להלכה לא שייך ענין סתם כלל וכמ"ש, וע"כ, בקידושין ובנדרים שם הנ"מ להלכה שם יש ראי' מסתמא, ובפרק ואלו קשרים (קי"ב:) דמקשה לר"י דהוא אמר הלכה כסתם משנה ממתני' דטהרות, אף דאינו נוהג בזמה"ז, משום דבזמן המשנה עוד הי' נוהג דין טומאה וטהרה ואף בזמן אמוראים ראשונים וחבריא מדכין בגלילא, אבל בדברים שלא הי' נ"מ בזמן המשנה לא שייך כלל הלכה כסתם, [ובמנחות (נ"ב:) דמוכיח מדר"י הלכה כסתם משנה ד"ה קמצין הן, היינו כמ"ש הר' חיים בתוס' זבחים (מ"ב.) דלא פריך הילכתא למשיחא אלא בדבר שבא ע"י איסור ג"כ והכא בחייב חטאות ואשמות שהוא ע"י איסור שפיר י"ל כמ"ש ודו"ק], וגדולה מזה כתב מהרי"ק במקום שאמרו ר"מ ור"י הלכה כר"י לא כיוונו אלא על דינים הנוהגים בזמה"ז, וא"ת האי מחלוקת דשבועות נמי נ"מ לענין חומש, דלמ"ד כללא פרוטה מכולן מצטרפת לחומש, לא קשיא דהרא"ש פרק הגוזל כתב דאין חומש בזמה"ז, וכן מוכח ברש"י ב"ק (ס"ג:) וז"ל וחומש נמי אינו בלא אשם, אך דנ"מ לענין פרוטה מכולן מצטרפת שיהי' צריך להוליך אחריו דדינא דגוזל את חבירו ונשבע לו צריך להוליך למדי, הא איתא אפי' בזמה"ז כמפורש בכל הפוסקים:

ד

ועתה נבא לטעם הרמב"ן שהביאו הר"ן מדשקלי וטרי אמוראי בקידושין אליבא דר"ש ש"מ הלכתא כוותי', והקשה מהרי"ט הלא בשבועת הפקדון שקלי וטרו אמוראי נמי אליבא דר"מ ור"י, ולדידי לא קשיא דהרמב"ן הכי קאמר דכיון דסתם מתני' נשנית להלכה ואת"ל דסתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם, היינו דחזר בו מסתמא א"כ סתם זה ברצונו הי' רבי מבטלו מביהמ"ד, וכמו שפירש"י שבועות (ד'.) אהא דמשנה לא זזה ממקומה דלא הי' יכולים לבטלה מביהמ"ד, וא"כ אי אמרת דחזר בו רבי מסתמא לא הי' ר' יוחנן אומר הרי שלחן כו' ואין לנו לאכול כיון דמשנה זו להלכה נשנית, ואינה, אבל במחלוקת דלאו פסק הלכה הוא וכי בשביל דאינו הלכה כדברי התנא לא יפרשו טעם דברי התנא, הרי בפלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש אומרים בדיני מפרשי אמוראי טעמא דב"ש באופנים שונים. רק בסתם משנה שלהלכה נשנית את"ל דחזר בו ואינו הלכה לא הי' האמוראים טורחים לפרשה, כן נ"ל לפרש דברי הרמב"ן:

ה

איברא דאכתי קשה דפרק שבועות שתים מפרשים אמוראים סתמא דמתני' דפרטא הוי, אך בזה י"ל כמ"ש באות ב' דבדבר שאין נ"מ בזמה"ז לא שייך הלכה כסתם משנה, ועוד יתבאר לקמן אות י"א בעז"ה דההיא דשבועות שתים אין ענין לפלוגתא דר"מ ור"י עם רש"י ע"ש:

ו

והרמב"ם וטוש"ע פסקו כמתני' דקידושין והקשו ע"ז דבהלכות שבועות פסק דלא כר"ש אלא דבין בויו בין בלא ויו פרטא הוי וא"כ אפי' בזו ובזו ובזו פרטא הוי ומה יועיל אם יש בכולן שוה פרוטה, ובאבני מלואים כתב ליישב דרמב"ם סמך על ירושלמי דפסק דבזו ובזו ובזו הוי כלל וגם פרט ולענין שבועה אם הי' פרוטה מזה ופרוטה מזה ופרוטה מזה חייב שלשה אשמות, ואם הי' פרוטה מכולן מצטרפת לקרבן, ה"נ אע"ג דפרטה הוי [וע"כ הי' אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת] אם הם בעין מצטרפין כולן לפרוטה דכללא הם ג"כ, ובהא דפסק הרמב"ם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהי' באחרונה שוה פרוטה, נדחק באבני מלואים עיי"ש:

ז

ולפענ"ד דבריו תמוהים דמפורש ברמב"ם פ' מהלכות שבועות דהא דפרוטה מכולם מצטרפת הוא דווקא בכלל גרידא, וז"ל אמר לו חבירו תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת ואפי' הי' לו פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין וחייב, שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל ואבידה חייב על, כל אחת ואחת, תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת, שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כאו"א עכ"ל, הנה שלא כתב דין צירוף פרוטה אלא בכלל גמור אבל לא במפרש ואפי' בווין, ומה שהוכיח מהא דפסק הרמב"ם בחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה דמקודשת ומשום דפסק כאת"ל, וכ"ש באומר כולך בחצי פרוטה וחצי פרוטה, אינו דקדוק. דבחצייך איכא למימר מונה והולך הוא, משא"כ בכולך, ועוד יש לחלק דשאני התם דאומר בחצי פרוטה וידוע דחצי פרוטה לאו בר אתפוסי הוא, וע"כ כוונתו שכולו יהי' מקודש בשניהם ולחדא קידושין נתכוון, אבל במקדש בתמרה אף שאינו שוה פרוטה אין לומר בזה שע"כ נתכוון לכולו דחצי פרוטה לאו בר אתפוסי הוא, דאפשר שלא ידע שאין בתמרה שוה פרוטה ועוד אפשר נתכוין לקידושי ספק כדשמואל:

ח

ולפענ"ד נראה דהנה הראשונים נתקשו איך אפשר לומר דבויו פרטא הוי, הלא בכל מקום ויו מוסיף על ענין ראשון, אך לשיטת הרמב"ם פ"ד מה' נדרים דכשאמר שאני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכאו"א, וכשאמר לזה ולזה ולזה בווין הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון לבד מותר, ומבואר דכשאומר בווין הוא התפסה שנשבע על הראשון והשני יהי' כמוהו, וע"כ כשהותר הראשון הותרו כולם, וכן כתב הרמב"ן בשמו בה' נדרים, וכ"כ הלח"מ, וע"כ האי ויו לתופסו בראשון קאתי, וכל זה ניחא בנדר ושבועה, אבל בקידושין אי אמרת דפרטא הוי והאי ויו לתפוס קידושין שניים בראשונים, א"כ יהי' דברי שוא, דממנ"פ קידושי שניים אינם, דאם לא יחולו ראשונים גם שניים אינם חלים, ואם חלים קידושי ראשונים הרי כבר נתקדשה ואיך יחולו קידושי שניים, והוכחת הש"ס דמתני' ר"ש הוא דייק מהא דהתקדשי בזו התקדשי בזו דהוא בלא ויו ואעפ"כ דווקא התקדשי התקדשי פרטא הוי, והרמב"ם העתיק לשון המשנה דהתקדשי התקדשי כצורתה ולא השמיענו רבותא טפי דבלא ויו אף בלא התקדשי התקדשי הוי פרט, כי אין דרכו לכתוב דינים חדשים שלא נזכרו, והקושיא שהקשו על הרמב"ם לא הי' רק מבזו ובזו דפסק דהוי כלל כלשון המשנה, ובזה שפיר תירצנו, ותירון הפנ"י ג"כ על דרך זה:

ט

עוד הי' אפשר ליישב עפ"י סוגיא דפרק שבועות שתים במתני' דשבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל פת חטין פת שעורין כו' חייב על כאו"א, ומקשה בגמ' ודילמא למיפטר נפשי' מאחרנייתא קאי ולא נתכוון להוסיף שבועה ומה שלא אמר פת סתם משום שיהי' מותר באחרות ומשני פת פת למה לי ש"מ לחלק עיי"ש, ומתני' ע"כ דלא כר"ש, דלר"ש לזה ולזה כללא הוא אף שהי' יכול לומר לכם בידי, והרי מבואר דהא דס"ל לר"מ ור"י פרטא רק משום הוכחה ובקידושין ליכא הוכחה מדלא אמר באלו שהרי יש חילוק ביניהם לענין דינא באוכלת כמימרא דרבא, והא דאמר בש"ס מאן תנא זה.

י

אך באמת זה אינו דא"כ מה מחלקים ר"מ ור"י בין בויו בין בלא ויו כיון דהטעם משום דהול"ל לכולכם וטעם זה שייך בין ביו בין בלא ויו *) וביותר קשה לר' יהודה פ"ב דזבחים כזית וכזית פרטא הוי וכ"ש לרבי דאמר בין כזית כזית בין כזית וכזית אף דשם ליכא הוכחה כלל דלא הי' אפשר לומר באופן אחר. ואין לומר ראי' יכול לומר כזית למחר וכן בחוץ, דא"כ הי' משמע זה עצמו שיאכל הכל מחר והוא. נתכוון שיאכל דווקא כזית אחר ע"כ הדבר ברור דטעמא דר"מ ורי לאו משום ראי' דהיל"ל באופן אחר שאין מדקדקין כל כך בלשון הנשבע להוכיח בו הוכחות ודרשות רק בלישנא פליגי, ובשבועות שתים בהא דשבועה שלא אוכל כו דמקשה ודילמא למיפטר נפשי' מאחרנייתא הכי מקשה, דכמו דקי"ל כרבנן דרע"ק שבועה שלא אוכל בכזית אף דבלשון בני אדם אכילה בכל שהו וכמו שפירש"י, מ"מ אין דעתו לאסור רק כמו איסורי אכילות שבתורה [ועי' בזה באריכות במל"מ שכתב קצת באופן אחר ונדחק בקונמות, ולפענ"ד כמ"ש דבשבועה שהזכיר אכילה ובמקום שנכתב בתורה אכילת שיעורו בכזית גם הוא דעתו בכזית, ובקונמות שלא הזכיר אכילה, ובמקום שלא נכתב בתורה אכילה אין שיעורו כזית, ואף דכלאי הכרם לא נכתב בו אכילה ושיעורו כזית, הוא משום דגמרינן מערלה בגז"ש, וכן בבשר בחלב דגמרינן מלא תבשל תלתא זימני אחד לאיסור אכילה, היינו ככל איסורי אכילה דכתיבי בקראי, רק דכתבו בלשון בישול לדרך בישול ולחייב אפי' שלא כדרך אכילתו] וע"כ כמו בהרבה דברים הנכללים בתורה בלאו אחד דאינו לוקה אלא אחת, לבד היכי דמייתר קרא דמוכח דאתי לחייב על כל פרט בפני עצמו כמפורש בכריתות (ד') בחלב שור כשב ועז דאינו לוקה אלא אחת לרבנן משום דלא מייתר קראי כרבנן, ע"כ אינו לוקה אלא אחת, וכן בקידושין (ע"ז:) דאיצטריך קרא לחייב על אלמנה גרושה זונה חללה על כל אחת בפ"ע, ועיין בס' המצוות להרמב"ם ורמב"ן שורש ט' שלמדו מכאן בכל דברים עטופים בלאו אחד אינו חייב אלא אחת, לבד היכי דמייתר קראי, והיינו דמקשה הש"ס דלמה חייב על כל אחת בפני עצמו נימא דאין דעתו לחייב עצמו יותר מבאיסור תורה, וכשם שבאיסורי תורה אינו חייב בדברים העטופים בלאו אחד אלא אחת, כמו כן לא הי' דעתו לחייב עצמו אלא אחת, ואי משום דגם באיסורי תורה היכי דמייתר קרא חייב על כל אחד בפ"ע והכא מייתר דיבורו דהי' לו לומר' פת סתם, אימא הכא למיפטר נפשי' מאחרנייתא אתא ולא מייתר דיבורו ומשני פת פת למה לי ומייתר דיבורו, וע"כ גם באיסורי תורה הי' חייב על כל אחד בפני עצמו היכי דמייתר, כמו כן גם דעתו הי' לחייב עצמו על כ"א בפ"ע:

**(הגהה ואין לומר למ"ד ביו כללא, אין ראי' מדלא אמר לכולכם דלפרטא נתכוון, דיש ראי' להיפוך דלכללא נתכוון דאי לפרטא הי' לו לומר בלא ויו דפרטא הוי וא"כ הויו מיותר, דליתא דהא אמרת בלא הוכחה אידי ואידי כללא ובהוכחה אידי ואידי פרטא, יאמר בויו או בלא ויו, ועוד דלמ"ד בלא ויו כללא, קשה דיש ראי' מדמיותר דהיל"ל לכולכם ומה שלא הוסף ויו אין מביאין ראי' רק מיתור לשון כמפורש בש"ס בשלמא התם מייתרא לי' פת פת לחיובא:(**

יא

ולפי זה נראה דמשנה דפרק שבועות שתים הוא אפי' לר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכאו"א ואף דמייתר דהי' לו לומר לכולכם מ"מ ס"ל לר"ש דכללא הוי, זה אינו אלא בשבועת אפקדון וכה"ג דהוא שבועה דשלעבר, וכן בהא דפרק ר"א בנדרים דקאמר מאן תנא קרבן קרבן ר"ש היא, הוא משום דשני קונמות אין חלוקין למלקיות ולא לאשמות, ודווקא בשבועות דילפינן מכי יאשם לאחת מאלה כמפורש כלזה פרק שבועות שתים בתרא, והנ"מ בין אם הוא קונם אחד או שנים רק לענין הותר מקצתו ע"כ תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש, אבל בשבועה דנפקא מינה חענין ריהוי חיובים, בזה אמרינן שדעתו לאסור עצמו כאיסורי תורה, וכשם שבאיסור תורה היכי דמייתר קראי חייב על כ"א בפ"ע כמו כן בשבועתו:

יב

ואין לחלק ולומר דווקא להקל אמרינן סברא זו שאין דעתו שאיסור שאוסר על עצמו יהי' חמור מאיסורי תורה אבל לא להחמיר, שהרי בירושלמי הביאו הר"ן בסוגיא דנשבע על ככר ואכלה, דהאומר שלא אוכלנה ואכלה ושייר פחות מכזית לרע"ק לא עבר על שבועתו דכל שהו נקרא אכילה, ולרבנן עבר על שבועתו יע"ש, והרי טעמא דרבנן משום שדעתו כעין איסורי תורה, הרי דאפי' להחמיר אמרינן כן שדעתו כאיסורי תורה, וכשם שבאיסורי תורה בדברים שאין חייב עליהם אלא אם כן אכלה כולה כגון אבר מן החי לשיטת התוס' (צ"ו.) אם אכלה כולה ושייר פחות מכזית חייב כיון דפחות מכזית לדין תורה לא הוי אכילה, ה"ה בשבועתו עבר על שבועתו ולרע"ק דאזלינן בתר לשון בני אדם ובלשון בנ"א אפי' כל שהו מקרי אכילה, ע"כ עוד לא עבר על שבועתו כל זמן ששייר כל שהו שלא אכלה, והנה מבואר מדברי ירושלמי אלו דס"ל לחכמים דקי"ל כוותייהו שדעתו לחייב עצמו כמו איסורי תורה, וע"כ הכא נמי כיון דמייתר דיבורי' ובכה"ג באיסורי תורה דרשינן לחייב על כל פרט, כמו כן דעתו שנדרוש דיבורו לחייב שתים [ועיין בתוס' ריש שבועות שתים שדעתו כל מה שיהי' משמעות לשונו והכא בסתמא כן דעתו] נחזור לענינינו דלפי זה אין ליישב כלל הא דקידושין משום דלא מוכח מדלא אמר באלו דטעמא דר"מ ור"י לאו משום הוכחה הוא כלל וכדמוכח מהא דכזית וכזית ובזבחים:

יג

שוב ראיתי להרב המאירי פרק ארבעה נדרים (סוף דף כ"ו) שכתב דנדר משני דברים כאחד והותר אחד מהם הותרו כולם אפי' למ"ד פרטא הוי, דבזה ובזה הי' יכול לכוללם ולומר לכולכם, אבל זה עכ"פ הי' צריך להזכירם, מבואר מדבריו דהא דבזה ובזה פרט הוא משום דיש ראי' מדלא אמר לכולכם, ולפענ"ד ברור כמ"ש, ואף שאינני כדאי לחלוק על המאירי, מצאתי ראי' לדבריי בתשו' הר"ן סי' י"ז שכתב דמה דאמרינן בסוף נדרים קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו ושאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני כר' יהודה דפרטא ע"כ לא אמרינן הותר כולו וצריך לישאל על שניהם, ולשיטת המאירי הרי ע"כ הי' צריך לפרוט שניהם ולכ"ע כללא הוי, אלא ודאי הדבר ברור כמ"ש, והכי מוכחא הא דזבחים וכמ"ש, שוב ראיתי למהרי"ט חלק א' סי' ס"ח שגם הוא דרך בדרך המאירי, ולפענ"ד כמ"ש, ומה שהוכיח שם מהרא"ש פרק ארבעה נדרים, דבריו תמוהים מאד כמובן ואין להאריך:

יד

ומחוורתא ליישב דעת הרמב"ם כמ"ש, ובאמת אפי' בלא דברי הרמב"ם דבויו אם הותר הראשון הותרו כולם נכון סברא הנ"ל דמ"מ בויו מוסיף על ענין ראשון, אלא דמ"מ בשבועה הוא פרט שמושך שבועה גם על זה כאילו אומר שנשבע עוד שבועה גם על זה וכמ"ש הרמב"ן, ובקידושין לא שייך לומר כן כלל דאיך יאמר שמקדש בתמרה זו ומקדש גם בזו דאי אפשר שיהי' שני קידושין באשה אחת, ודווקא בלא ויו קידושין שניים קידושין באפי נפשייהו וקידושין שניים יחולו אם לא יחולו ראשונים שלא יהי' בהם שוה פרוטה וכיוצא, אבל לומר שמקדש "גם" בתמרה זו קידושין שניים לא שייך דמילת גם מורה שראשונים חלים וגם אלו חלים ואי אפשר:

טו

ומה שלא ירדו הראשונים לסברא זו והוכיחו מדשקלי וטרו אמוראי בקידושין אליבא דר"ש ש"מ הילכתא כוותי', ולפמ"ש אין זה הוכחה, דאינהו קאי אהא דבזו ובזו דבכה"ג בקידושין לכולי עלמא כללא, אך לפי גירסתם דלר' יהודה בויו הוי פרט א"כ אי אפשר לומר כסברא זו, דא"כ מה הוכיח הש"ס דמתני' ר"ש היא, דילמא ר"י הוא דבלא ויו גם בשבועה כלל, רק בויו פרט ובקידושין בויו ע"כ כלל, אלא ודאי גם בקידושין בויו לר"י פרט, אך כדבריי יש לומר לגירסת התוס' בשבועות מספר ישן דלר"י בלא ויו פרט ובויו כלל, א"כ מדתני התקדשי התקדשי דהוא בלא ויו, וא"כ למה לי התקדשי התקדשי, ע"כ דבלא ויו כלל כר"ש, דבלא ויו בין לר"מ בין לר"י פרט לגירסת התוס':

טז העולה ממה שכתבתי שלפי פסק הש"ע דבזו ובזו כלל גרידא הוא ודלא כאבני מילואים, איברא דבריא"ז כתב דבזו ובזו פרטא והב"ש הביאו וכתב דצ"ע לדינא, ובאמת אין הריא"ז יחיד בשיטה זו, דבתשו' הר"ן סי' י"ז כתב דיש שפסקו כר"י, והריטב"א פרק ר"א בנדרים כתב כן בשם מורו הרב ובשם הרמ"ה דהלכה כר"י, וכן כתב במאירי שם דהלכה כר"י, ומ"מ אף אם הלכה כר"י הדבר מבואר שהדבר תלוי בחילוק הגירסאות, דלגירסת רש"י בשבועות לר"י בויו פרט ובלא ויו כלל, וא"כ בזו ובזו בקידושין נמי פרט, דלפי גירסא זו אי אפשר לחלק בין קידושין לשבועה, ולגירסת התוס' לר"י בויו אפי' בשבועה כלל וכ"ש בקידושין דאפי' לר"מ יש לומר דכלל וכמ"ש:

יז

והנה בקרבן אהרן כתב לסתור ראיית התוס' לגירסתם מהא דזבחים דבעי התם לר' יהודה כזית כזית תנן אבל כזית וכזית כללא הוי, או אפי' וכזית, הרי דלר"י טפי הוי כלל בויו מבלא ויו, וכתב הקרבן אהרן לדחות עפ"י סברת הרמב"ן דויו מושך שבועה גם על זה אבל בכזית וכזית שפיר בויו הוי כלל יותר עיי"ש, ולדידי הני מילי ליתנייהו וראיית התוס' ברורה, דהנה צריך להבין דברי הש"ס כיון דפרטא הוי פיגול דאיך יתחייב מזה דשני מחשבות הם, שמחשבת הזמן קדמה, אך הדבר מובן עפ"י דברי התוס' קידושין בסוגיא דבזו ובזו דאין דעת האדם שיחול עד גמר דיבורו וע"כ למ"ד כללא והכל דיבור אחד ואין מחשבת הזמן חל עד שאמר גם מחשבת המקום ועירוב מחשבות הוא, אבל למ"ד פרטא שני דיבורים הם וכשאמר מחשבת הזמן הרי נגמר דיבורו זה וחל מחשבת הזמן, וכ"כ הריטב"א קידושין דלמ"ד פרטא מקודשת בקמייתא אפי' אוכלת דלא נעשה מלוה דנקנה לה תיכף דחשוב גמר דיבור, וה"נ כיון דגמר דיבור א"כ חל מחשבת הזמן תיכף וזה פשוט:

יח

והנה הדבר ברור שענין פיגול הוא שאמר הריני שוחט ע"מ לאכול למחר כמו בכתיבת ס"ת וגט דמפורש בפוסקים דצריך שיאמר הריני כותב, וכן מפורש ברש"י גיטין (נ"ד:) דאמר הריני מזה על מנת להקטיר כו' ובריש מנחות וקומצה הכהן ואמר הריני קומץ, ובמנחות (מ"ט) דאמר הריני שוחטו לשם אלים, וכן הוא בש"ס גופי' זבחים (י') כמה פעחים שאמר הריני שוחט עיי"ש, וכן (בדף י"ג:) הא דאמר הריני שוחט כו' הא דאמר הריני מקבל כו' עוד שם הא דאמר הריני זורק כו' הא דאמר הריני שופך שיריים כו' עוד שם (מ"ד:) הי' עומד בפנים ואמר הריני מזה כו' הי' עומד בחוץ ואמר הריני שופך שיריים כו' וכיון דכל הני לישני מוכחי דאינו פיגול אלא אם כן אמר הריני שוחט על מנת לאכול למחר אבל לא מהני אם אמר בשעת שחיטה על מנת לאכול למחר דהא לישנא קטיעה היא, וא"כ כשאמר הריני שוחט ע"מ לאכול כזית למחר וכזית בחוץ הרי הויו מושך מאמר הריני שוחט כמו בשבועה שמושך שבועה, וכן בקידושין דמוכיח הש"ס דמתני' ר"ש דאי אפשר לומר דמתני' ר"י דבויו פרט לפי גירסא זו, דא"כ בקידושין נמי יהי' בזו ובזו פרט, ובקידושין לא שייך שמושך שבועה, אלא שמושך מאמר התקדשי כאילו אמר התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו, וה"נ מושך מאמר הריני שוחט כאילו אמר הריני שוחט לאכול כזית למחר והריני שוחט לאכול כזית בחוץ, והרי שני דיבורים מחולקים הם לגמרי ומחשבת הזמן חל תיכף קודם מאמר הריני שוחט לאכול בחוץ ומחשבת הזמן קדמה:

יט

אך לשיטת הרמב"ם דבויו הוי כמתפיס, א"כ י"ל טעם פשוט דהוי פרט דשני ענינים הם על הראשון נשבע והשני מתפיס בו, ובפיגול לא שייך כלל שמתפיס, שהרי כזית ראשון מחשב חוץ לזמנו והשני חוץ למקומו ואינו מתפיסו בראשון ע"כ הוה בויו יותר כלל, איברא דסברא זו דלהרמב"ם מתפיס כבר השיגו עליו הרמב"ן פרק ר' אליעזר, וכ"ש שלפמ"ש לשיטת הרמב"ם הדבר מוכרח כגירסת התוס' וראיית התוס' מוכרחת:

כ

ונראה לפענ"ד להכריע עוד כגירסת התוס' מדאמר בש"ס מאן תנא התקדשי התקדשי ר"ש הוא, והרי הא דהתקדשי התקדשי הוא בלא ויו, וא"כ נימא דלעולם ר"י הוא דבלא ויו כלל לגירסת רש"י ע"כ צריך התקדשי התקדשי, וא"ל דא"כ הו"ל למיתני חד התקדשי ובויו לאשמעינן רבותא טפי דאפי' בהא פרט, אימא דהוא גופי' אשמעינן דווקא התקדשי התקדשי פרט הא חד התקדשי בלא ויו כלל, אלא דיש לדחות דבויו מפורש בסיפא דמתני' דבזו ובזו דכללא הוי ודלא כר"י, אלא דאכתי הי' יכול לומר דמתני' ר"מ וכשמואל בשבועות אליבא דר"מ דבויו כלל ובלא ויו פרט, וא"כ מסיפא לא מצי להוכיח דלא כר"מ, לזה מוכיח מרישא דהתקדשי התקדשי דבלא ויו ומוכח דלא כר"מ וכר"י לא אתי מסיפא וע"כ מתני' ר"ש:

כא

איברא דאכתי קשה לפי זה מדלעיל (דף מ"ד.) דמוכיח מתני' דלא כר"י ממתני' דהתקדשי התקדשי עי"ש, ולגירסת רש"י אין מהא דהתקדשי התקדשי ראי' כלל לאפוקי מדר"י רק מסיפא דבזו ובזו וסיפא הו"ל לאתויי ולא הא דהתקדשי התקדשי, וראיתי שם גירסת רש"י בדר"י לא לך לא לך חייב על כאו"א בלא וי"ו וטי"ס במהרש"א שרש"י סותר גירסתו בשבועות אך לא ידעינן הי' בתרייתא, ולפענ"ד דהא דקידושין דבתרייתא, שחזר בו מהא דשבועות, ומשום דמשם מוכח שהגירסא להיפוך:

כב

העולה מזה דגירסת התוס' נראית עיקר,. וא"כ אפי' הלכה כר"י בזו ובזו כללא הוא, והגם שאין בנו כח להכריע בראיות נגד הראשונים, והלואי שנזכה להבין דבריהם. אך יען שבש"ע פסק בזו ובזו כללא בלי שום חולק, כך חובותינו וכך יפה לנו לסלק כל מערער נגד פסק הש"ע:

כג

ועוד נראה לי דאפי' מדעת ריא"ז דבזו ובזו פרטא, מ"מ בנידון דידן שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל לכולי עלמא כללא הוי דאל"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו ברוב קידושין הנהוגין בטבעת פחות ערך ומוסיפין מטבע ואומרים הרי כו' בטבעת זו, ובמטבע זו, כדת משה וישראל, ומסתמא בשעה שאמר בטבעת זו נותן הטבעת, ובשעה שאומר במטבע זו נותן המטבע ועדיין לא חלו הקידושין עד שאומר כדת משה וישראל כיון שעדיין לא סיים דיבורו, וכמו באומר בזו ובזו דהו"ל מלוה כיון שלא סיים דיבורו אין דעתו להקנות עד שיסיים דיבורו והכא האי כדת משה וישראל שייך גם לקידושי הטבעת, וא"כ לא חלו הקידושין קודם שיגמר הדיבור כדת משה וישראל, ותדע בהא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פירשו התוס' פ"ק דכתובות שלכן אומרים כדמו"י, הרי דהאי כדת משה וישראל הוא תנאי בקידושין, וע"כ אין הקידושין חלין רק אחר אמירת התנאי, דאם חלים קודם מה יועיל התנאי אח"כ, ובטור סי' ל"ח השיג על הרמב"ם שפירש מעשה קודם לתנאי שנתן הדינר תחילה בידה, והשיג הטור דא"כ צריך למילף מתנאי בני גד ובני ראובן, ותירץ הב"י כיון שגמר דברי הקידושין הוא התנאי, שהרי הוא אומר הרי את מקודשת על תנאי כך וכך אעפ"י שנתן לה הקידושין קודם שמזכיר התנאי, מ"מ כיון שדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמוך עכ"ל, והסכימו כל האחרונים לתירוץ זה דלא כט"ז, ומשמע שאין הקידושין חלים עד שגמר דברי התנאי דאם חלו קודם איך יועיל התנאי אח"כ, ואין לומר דחלו הקידושין תחילה על תנאי שמתנה אח"כ, דעדיין התנאי דברים שבלב, ואין לומר דהוכיח סופו על תחילתו הוי דברים שבפיו למפרע ובת"ש סי' ד' סק"ב נסתפק בדבר דא"כ לא הוי מעשה קודם לתנאי שהרי אתה אומר שחשוב כאילו התנה תחילה, אלא ודאי אין התנאי רק אח"כ והקידושין ג"כ אין חלים רק בגמר התנאי כיון שהכל דיבור אחד ואין רוצה שיחול עד שיגמור דיבורו וכמ"ש רש"י והתוס' בהא דבזו ובזו ובזו דהוי מלוה וה"נ כיון שגמר דברי הקידושין הוא התנאי וכנ"ל לשון הב"י אין רצונו שיתקיים עכד אחר אמירת התנאי, העולה מזה דבמקדש על תנאי ונתן הטבעת וגמר דברי התנאי הי' לאחר נתינה אין הקידושין חלים עד שיאמר התנאי, וה"ה בכל מקדש שאין הקידושין חלים עד שאמר כדת משה וישראל, נמצא דכשנתן הטבעת והמטבע קודם שאמר כדמו"י את"ל דשני קידושין הם כדעת ריא"ז חלים השני קידושין בבת אחת ואי אפשר ונתבטלו שניהם דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו, וא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו:

כד

אשר ע"כ הדבר מוכרח את"ל דחישינן לדעת ריא"ז, או דס"ל כדעת הרב המאירי פרק ארבעה נדרים דהא דבזו ובזו פרטא הוא משום שאם הי' דעתו לכלל הי' אומר לכולכם ובמקום שאין הוכחה באמת הוי כלל, וע"כ בקידושין הנהוגין אין ראי' מדלא אמר באלו שאין רצונו לשנות נוסח הנהוג בטבעת זו, ואת"ל דלא כהרב המאירי וכמ"ש לעיל, מ"מ משום זה גופי' דאם יהי' פרט לא יחולו הקידושין כלל בוודאי דעתו לכלל, וה"נ מקדש זה שבוודאי דעתו הי' לתת צענעריל אלא שמתוך טרדתו שכח, וא"כ בדעתו הי' ג"כ לכלל כדי שיחולו הקידושין, מיהו יש לדחות, דמנ"ל שהי' דעתו ליתן הצענעריל קודם סיום כדת משה וישראל, אדרבא מסתמא הי' דעתו ליתן אח"כ, שבעת אמירתו הי' טרוד בנתינת הטבעת על אצבעה כמו שהעידו העדים שהי' סבור העם הארץ הזה שהטבעת צריך שיהי' מונח בטוב על האצבע מחך רבע שעה, ועיין לקמן אות ל"ו בסופו:

כה

וע"ד אשר מהר"י נ"י העיר מדברי הט"ז סי' רכ"ח והחכ"צ סי' ד' שפלפלו בהא בהא דבזו ובזו ובזו דכללא הוי ולמה לא נאמר דלר' יונתן דס"ל בכולל שני דברים בלאו אחד משמע זה בפני עצמו וזה בפ"ע, וע"כ הוקשה להט"ז אמאי אם יש שוה פרוטה בכולם מקודשת כיון שהכוונה זה בפ"ע וזה בפ"ע, והחכ"צ הקשה באוכלת דאינה מקודשת אם יש רק בראשונה שוה פרוטה דנעשה מלוה, ולמה כיון דראשונה קידושין בפ"ע, ופלפל מהר"י דתירוצים שכתבו בזה לא שייכי בנתן רק אחת, אין מהצורך לעיין בזה כלל, מאחר שגוף הדמיון שדימו הט"ז והחכ"צ הא דבזו ובזו להא דר' יונתן אינו מחוור בעיני כלל, דוודאי גם ר' יונתן דס"ל אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע, מ"מ מודה דכללא הוי והכל לאו אחד, וכמבואר בכריתות (ד'.) באוכל חלב שור חלב כשב חלב עז אינו חייב אלא אחת מאחר שנכללו בלאו אחד, וכן מפורש באריכות ברמב"ם בס' המצוות שורש ט' ברמב"ן שם בכל דברים שנפרטו בלאו אחד אינו חייב אלא אחת, הרי דכללא הוי, דאי פרטא כמו בשבועה אי פרטא חשוב שני שבועות, ה"נ יחשב שני לאוין וילקה שתים, אלא ודאי כללא הוי, אלא דכל אחד בפני עצמו נכלל בלאו, וכמו בשבועה שלא אוכל פת חטין כוסמין דחייב על פת חטין לבד, ומ"מ אם אכל פת חטין לבד ופת כוסמין לבד אינו חייב אלא אחת, וע"כ בקידושין כשאומר בזו ובזו כיון דכללא הוי ע"כ בשניהם כאחד קידשה, דאי באחד הרי פרטא הוא שאין השני' נכללה בהקידושין, ובשלמא בלאו אף שעובר בעשה אחד, מ"מ בלאו נכללו שניהם דשניהם נאסרו בלאו אחד, וכן בדברי רשב"א במתנה כל אחד ברשות ראובן ושמעון הרי נכללו שניהם באמירתו שרשות כל אחד יועיל, ואף שאח"כ נותן אחד רשות, מ"מ תחילה בשעה שאמר נכללו שניהם שרשות כל אחד יועיל, אבל הכא אי אמרת שקידושין באחת לבד הרי פרט גמור הוא ואנן קיי"ל דכללא הוא אף לר' יונתן כנ"ל, ומבין ריסי כתבי של החכ"צ שם משמע דס"ל לר' יונתן פרט הוא, וזה אינו כלל כמ"ש:

כו

ואין להתעקש ולומר דלר' יונתן כשאומר זה וזה פירושו או זה או זה, א"כ גם בקידושין חשוב כאילו פירש התקדשי לי בזה או בזה והוא חדא קידושין בזה או בזה, דהא ודאי ליתא דא"כ לר' יונתן במצוה שנכללו בה שני דברים יהי' די בעושה אחת מהם, כיון שחשוב כאלו פירש עשה זה או זה, והא ודאי ליתא וכדמוכח ביומא דר' יונתן ס"ל ולקח מדם הפר ומדם השעיר אפי' זה בפני עצמו וזה בפ"ע ומ"מ צריך להזות משניהם וכדברי הריטב"א בשם רבו בשטמ"ק פרק השואל דבעשה צריך לעשות שניהם, וכן מוכח במגילה (ב':) ואימא מוקפים בארביסר ובחמיסר, ומיושב קושיית הטורי אבן שם, וטעם הדברים ברורים דבלאו שניהם בכלל האיסור, שאסור לעשות שום אחד מהם, וכן במצוה שניהם בכלל הציווי, שצריך לעשות כל אחד מהם, דמיון זה שבועה שלא אוכל ככר זו אם אכל כזית חייב ואם אמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שאכל את כולה כדאיתא פרק שבועות שתים, וכתב הרא"ש שם דאם אמר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול השאר ואם אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אינו חייב לאכול השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי שבועה] עיי"ש, הרי דשלא אוכל עובר בכזית ואם נשבע שאוכל אינו יוצא בכזית אלא דהשבועה חל על כל כזית וכזית שבו וחייב לאכול את כולה, כן הדין לר' יונתן בלאו חל האיסור על אחד, דעל כל אחד חל האיסור ובמצוה שיעשה חל המצוה על כל אחד ואחד וחייב לעשות שניהם רק די כשיעשה כל אחד בפני עצמו כיון דהמצוה חל על כל אחד בפ"ע כשם שבשבועה שאוכל חייב לאכול כזית אף שנשרף שאר הככר, ומ"מ מוכח דאין הפירוש או זה או זה, דא"כ יצא ידי המצוה באתם:

כז

ואין להקשות מהא דפרק שתי מדות (צ':) ר' יונתן אומר לפי שנאמר אדם כי יקריב מן הבקר ומן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת"ל מן הבקר או מן הצאן רצה אחד מביא כו' ופריך ור' יונתן למה לי קרא האמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, והא התם ציווי הוא שהאומר הרי עלי עולה יביא מן הבקר ומן הצאן, ובציווי הא מחוייב לעשות שניהם, דלק"מ דהאי מן הבקר ומן הצאן להכשר קרבן בא לומר דזה קרבן כשר וממילא האומר הרי עלי עולה מחוייב להביא זה:

כח

ותדע דבזבחים (ל"ד.) המעלה איברי בהמה טמאה עובר בעשה דכתיב מן הבקר ומן הצאן אלו ולא בהמה טמאה, וידוע דלאו הבא מכלל עשה אינו במצוה שאם יטול בחג הסוכות תפוח, או יאכל בשר בחג המצות לא יעבור בעשה] דמזה אינו מוכח שבדברים אחרים יהי' עובר, רק שדברים אחרים אינם חובה, אלא קרא להכשר קרבן, ומזה מוכח שדברים אחרים אסור להקריב והוי עשה, וכן בחי' לר' יוחנן שם, רק ר"ל פליג בחי' דסבר בקר וצאן כשרים ביותר שאפי' מצוה עושה בהם אם מקריב, אבל מודה דלהכשר קרבן בא, ואין להאריך, ואנן קי"ל כר' יוחנן ומוכח כמ"ש, וע"כ גם אחד מהם קרבן כשר ואינו ציווי כלל:

כט

נחזור לענינינו כיון שהפירוש לר' יונתן אינו זה או זה רק זה וזה וכללא הוא רק קידושין אחת, א"כ ע"כ מקדשה בשניהם יחד, דאי בזה בפני עצמו ובזה בפ"ע הרי שני קידושין הם וליתא, דבשלמא אם הי' פירושו או זה או זה היינו יכולים לומר שמקדש קידושין אחת או בזה או בזה, אבל כיון שהוכחנו שפירושו זה וזה וכיון שהוא קידושין אחת הרי חדא קידושין בשניהם יחד דאי אפשר לומר שמקדש בזה בפני עצמו ובזה בפ"ע כיון שאין כאן שני קידושין שגם בר' יונתן אין כאן שני לאוין וכנ"ל, ומהא דב"ב (קמ"ג.) את וחמור קנה מחצה נמי ראי', דהא דר' יונתן אין הפירוש או זה או זה [וכן שניהם יחד] דא"כ כיון שאין החמור יכול לקנות יקנה הוא כולה כיון דהמשמעות או זה או זה, וכששניהם יכולים לקנות יקנו שניהם כיון דמשמע נמי שניהם כאחת, אבל כיון שחמור אינו יכול לקנות יקנה הוא כולה אלא ודאי דאין הפירוש כלל או זה או זה רק שניהם, וכיון כששניהם קונים אין לאחד אלא מחצה, ה"ה כשאחד אינו קונה אין לשני אלא מחצה, וכן בנ"ד כיון כאן מטבע אין הטבעת קונה אלא מחצה ולא מהני, וכל הדברים ברורים ופשוטים ולא הי' צריך לכל האריכות הזה רק להוציא מלב הט"ז והחכ"צ שהיא שגגה יצאה מלפני השליטים:

ל

קיצור הדבר דווקא בהא דר' יונתן ובנידון הרשב"א דאף שהכוונה כל אחד בפ"ע ואחת היא, מ"מ חל האזהרה או הציווי או הנתינת רשות בשניהם, משא"כ בקידושין שאם תאמר שקידושין אחת היא וחל על האחד לא יהי' השני בכלל לא שייכא הא דר' יונתן כלל, וכיון שהכוונה הי' בשניהם יחד אין לומר שאם הי' האחד חסר יחולו הקידושין באחת כמו את וחמור כנ"ל, סוף דבר אין לחלק כלל משום הא דר' יונתן בין אומר בטבעת זו ובמטבע זו למקרש במנה זה:

לא

ועתה נבוא לענין דינא, והנה במנה זה כל זמן שלא נתן כל המנה יכולין לחזור, איברא דיש לעיין לפמ"ש הר"ן במנה זה ונתן לה דינר מקודשת דאיהו דאסיק שמי' מנה כיון שרואה שאין שם אלא דינר והוא אמר מנה, וכן בתשובת הרשב"א במקדש בכוס או בגד ואמר בטבעת זו דמקודשת כיון שרואים שהוא כוס ומתקדשת בו סברה וקיבלה, וה"נ אף שאמר בטבעת זו ובמטבע זו, הרי היא רואית שאינו נותן לה כי אם טבעת.

לב

ומה שכתב הרב ממעזריטש נ"י לדמותו להא דשב יעקב סי' ק' וכתב דדווקא היכי שידוע שלשם קידושין נתכוונו, אבל בסתמא נוכל לומר שלשחוק נתכוון וע"כ אמר בטבעת זו כיון שלפי האמת אינו טבעת, הנה בשב יעקב כתב להדיא משום דהוא אומר שנתכוין להתלוצץ, אבל בדידה אמרינן איתתא בכל דהוא ניחא לה, ובזה יישב שלא יהי' סתירה לדבריו מתשו' מיימוני, וא"כ מה זה ענין לנ"ד שהוא ודאי כוון לשם קידושין והיא בכל דהו ניחא לה, וכ"ש בנידון דידן שרצתה בו מאד להנשא לו כמבואר מכל המכתבים, וא"כ מה זה ענין להא דשב יעקב, ובלא זה אין ענין להא דשב יעקב עיי"ש:

לג

אך מה שכתב הרב הנ"ל משום שחשבה שיתן לה עוד המטבע, לפענ"ד נכון מאחר שנתינת הטבעת לפי המנהג [ולפי דעת המוני הוא לעיכוב וכפי המבואר בגביית עדות שחשב שהטבעת צריך שיהי' מונח בטוב על האצבע] הוא להשים אותו על האצבע ונתינת המטבע הוא לתוך ידה, ואי אפשר לעשות שניהם כאחד, וכפי המבואר בגב"ע הי' עוסק בנתינת הטבעת רבע שעה שאחז בראש האצבע שלא תזרקנו שחשב שצריך שיהי' על האצבע רבע שעה, ואח"כ זרקתו, א"כ בכל עת שלא היתה חוזרת לא הי' ראי' כלל שלא יתן לה המטבע, ואח"כ שהניח אצבעה ולא נתן לה המטבע הרי זרקתו כמבואר בגב"ע בעדות נטע:

לד

ומהאי טעמא אין לחוש במה שהעיר מהר"י נ"י לשיטת הרי"ף דכל ששלם בידו רק שחסר בידה דווקא במונה והולך יכולים לחזור אבל בלא"ה מקודשת וישלים, והביא מהר"י נ"י שכן פי' הגר"א דברי הרי"ף וכן בס' עצי אלמוגים, והביא דברי רשב"א שמשמע כן להדיא בדבריו בשיטת הרי"ף, דבנ"ד א"צ אף למנה זה, דדינא דר' אלעזר לא שייך הכא כלל, דר' אלעזר כיון דאמר מנה ויהיב לה דינר כמאן כו' וזה הראי' דהי' לו ליתן לה כל המנה ביחד ומדיהיב לה דינר אמרינן דכמאן דאמר לה על מנת דמי, משא"כ בנ"ד כנ"ל, ובוודאי כוון לקדשה בשניהם יחד וליתן לה אח"כ המטבע ומה שלא נתן לה המטבע אחר שהניח אצבעה משום שאז גם הטבעת זרקה אי אפשר שנתן ואינו מועיל כלום שזרקה, וכיון שאין לנו ראי' שתנאי היו דבריו הדרינן לפשט לשונו שמקדשה בשניהם:

לה

איברא דכל מה שפלפלנו אם כלל הוי או פרט ממתני' דקידושין ודשבועת הפיקדון לכאורה כל זה אינו, דמשנה מיירי במדבר בלשון שמכיר, כדתנן בפ"ד דסוטה אלו נאמרים בלשונם ואחת מהן שבועת הפקדון ופירשו התוס' בלשונם בלשון שמכיר בו, וה"ה קידושין שהוא בלשון שמכיר בו ומזה מיירי המשנה, אבל עם הארץ הזה שאינו יודע כלל בלה"ק איך נדקדק בו הדקדוקים האלה אם מה שאמר בויו הוא לעשות כלל או פרט, וא"כ י"ל דאף שביררנו שהויו עושה כלל מ"מ הכא לא שייך כלל, ויהי' תלוי בפלוגתא דר"ש עם ר"י ור"מ:

לו

אמנם נראה דזה אינו דהא בעינן פיו ולבו שוים וכיון שלשונו כלל ולפי לשונו אינו מקודשת בטבעת לבד אף אם בלבו נתכוון לקדשה בטבעת לבד לא מהני, ולפי זה אפי' להפוסקים כר"י לפי הגירסא דבלא ויו כלל ובויו פרט לא הוי קידושין, כיון דס"ל בלא ויו כלל, א"כ א"צ ראי' לעשות כלל, רק משום דאמר חד שבועה או חד קידושין הוי כלל, והויו מושך שבועה שנית והוי פרט כדברי הרמב"ן, ובעם הארץ הזה ודאי כלל הוא, דאין ראי' אצלו מהויו, ואף דלשונו פרט ויכולה להתקדש בטבעת לבד הלא בעינן פיו ולבו שוים ובלבו הוא כלל, דזה יודע שאמר חד קידושין, ודומה להא דתשו' מיי' בשליח שקידש לצורך משלח וטעה ואמר הרי את מקודשת לי דא"צ הימנו גט דלא הוי פיו ולבו שוים וה"נ בנ"ד ודו"ק, ועיין או"ח סי' תל"ד סעיף ב' בהגה ובביאורי הגר"א סק"ה, ואין לומר שדעתו כמו כל המקדשים בנוסח הזה שיודעים, וכיון דבדידהו פרטא הוי בדידי' נמי פרט, ליתא שכבר ביארנו לעיל אות כ"ג שדעת כל המקדשים בנוסח בזה לכלל, וא"כ ממנ"פ הוי כלל:

לז

אך דאכתי יש לעיין לדעת הפוסקים דלא כר"ש משום דסתם ואח"כ מחלוקת ואיכא סתמא דלא כוותי' בשבועת הפקדון דאתיא כרבי, א"כ י"ל דהוי ספיקא דדינא אי כר"ש אי כרבי ולא הדרינן לכללא ר"ש ור"י או ר"מ ור"י הלכה כר"י דהא ספיקא הי מינייהו בתרייתא, ואת"ל דהא דשבועות בתרייתא הרי הלכה כמותה, וכעין זה בסוף פסחים במחלוקת ראב"ע ורע"ק אם פסח נאכל עד חצות או כל הלילה דאיכא סתמי משניות הסותרות בזה, כתב הר"ן דיש סוברים הדרינן לכללא דקי"ל כרע"ק מחבירו, והר"ן כתב שאין לסמוך ע"ז דשמא סתמא דאתי כראב"ע דאחריתא, וא"כ בין בויו בין בלא ויו פרטא ואזדא לכל הנ"ל:

לח

מיהו לדינא בודאי אין לחוש לדיעה זו שאין בכאן בשום פוסק מחלוקת רק יש כר"ש ויש כר"י, והרמב"ם שפסק בשבועה ונדר כרבי הא ס"ל בקידושין עכ"פ בויו כללא, והר"ן עצמו בעל השיטה הזאת בפסחים ס"ל הכא דהלכה כר"ש, והה"מ בפסחים חולק וכותב שהעיקר כהרמב"ם דהדרינן לכללא דשוב הלכה כרע"ק מחבירו, ובב"י לא הובא שום דיעה שיהי' מצה נאכלת מה"ת רק עד חצות כראב"ע, אלא דאף לרע"ק מ"מ מדרבנן מחוייב לאכול קודם חצות להרחיק מן העבירה, ע"כ אין לחוש לזה כלל:

לט

איברא דאכתי איכא לעיוני, דהרבה נשים אחשוב שכן הרוב] שאינם יודעים לפרש כלל לשון הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו רק בכלל יודעים שזה קידושין, אבל אינם יודעים כלל שנותנים גם מטבע כשאומרים זה, וא"כ קבלתה הטבעת רק ראי' שמתרצית בקידושין, וכיון שהיא דעתה להתקדש בטבעת לבד אף שהוא דעתו לקדשה בשניהם, לפי דברי האבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ז בהא דכתב הרשב"א במקדש בראוי ובשאינו ראוי אינה מקודשת, וכתב בא"מ הטעם משום דקי"ל את וחמור קנה מחצה, ואיתא שם בסוגיא בתורם מר ומתוק כיון דמר לא חל עליו שם תרומה ממילא אינו פוטר המתוק אלא מחצה כמו את וחמור דקנה מחצה, וה"נ בקידושין אינו מקדש הראוי אלא מחצה והוי כאומר חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת וע"כ כשהיא רוצית להתקדש בראוי כולה אף שהוא רוצה לקדשה בשניהם נאמר פשטה קידושה בכולה, אלה דברי האבני מילואים, וא"כ תהי' מקודשת כולה משום דין פשטה:

מ

ואין לומר דכיון שאפשר שמבינה פירוש במטבע זו אף שבאמת אינה מבינה ורצונה להתקדש בטבעת לבד הוי דברים שבלב, ליתא שהרי להמפרשים חוששין לסבלונות שבסבלונות עצמם מיקדשה ובאתרא דאיכא דמקדשי והדר סבלי ואיכא דמסבלי והדר מקדשי חישינן שמא הבעל מהמקדשים והדר מסבלים ולא אמרינן כיון דספק שמא הוא מהמסבלים תחילה הוי דברים שבלב אפי' באמת הוא מהמקדשים תחילה, אלא ודאי דאם באמת הוא מהמקדשים תחילה הרי מוכח משילוחו שנתכוון לקדשה ולא הוי דברים שבלב, ה"נ כיון שאם באמת אינה מבינה מוכח מקבלתה שדעתה להתקדש בטבעת לבד לא הוי דברים שבלב, ולפי מה דקיי"ל אפי' רק מיעוטא מקדשי תחילה חוששין, ה"נ אפי' רק מיעוט הנשים לא יבינו ניחוש, והא ודאי דעכ"פ מיעוט הוי שאינן יודעות:

מא

הן אמת שדברי האבני מלואים מה שמדמה זה לתרומה אינו מחוור, דבתרומה שייך לומר כשתורם שני מדות על כור טבל כל מדה יפטור חצי כור, וע"כ כשאחד אינו חל, מ"מ נפטר חצי כור, אבל בקידושי אשה כשמקדש אשה בשני פרוטות אי אפשר שכל פרוטה יקדש חצי, דא"כ יהי' קידושין לחצאין דחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מפורש בפ"ק דקידושין דהוי קידושין לחצאין, וא"כ לא הי' דעתו כלל לקדש באחד החצי ואף כאומר חצייך מקודשת לי אינו וכשאחד אינו חל אין כאן קידושין כלל ועיקר:

מב

אך דיש סייעתא לדבריו מהא דמפרש רב אמי הא דהיתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שתהי' באחת שוה פרוטה עד שיהי' באחרונה דקמייתי מלוה נינהו וכשיש באחרונה שוה פרוטה מקודשת דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, וקשה הלא הוא אמר לקדשה בכולם דבשעה שאמר ונתן עוד הי' בעין ודעתו לא הי' שתאכלם עד שיתן כולם, דמהאי טעמא מלוה נינהו, וא"כ הו"ל מקדש בראוי ובשאינו ראוי, אלא ודאי כדברי האבני מלואים, דכיון שרצונו שתתקדש בשניהם הרי כאילו אמר בחדא חצייך מקודשת לי ופשטה קידושי בכולה כיון דהיא דעתה אפרוטה לבד ורצונה שתתקדש כולה בהאי פרוטה אין כאן דעת אחרת המעכב [אך מה שרצה הא"מ לומר דאפי' לא יהי' דעתה אפרוטה לבד לא חשוב דעת אחרת המעכב, וחילא דיד' מדברי התוס' בבעיא דחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, ובאמת אינו מובן דברי התוס' כיון שאין דעתה להתקדש כולה בהאי פרוטה שפיר חשוב דעת אחרת המעכב]:

מג

ובהכי ניחא דבסנהדרין (י"ט) בפלוגתא דדוד ושאול קאמר דוד סבר דעתי' אפרוטה שאול סבר דעתי' אמלוה ולא קאמר דעתה כמו בקידושין, אך י"ל משום דדוד אמר אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים משמע דאמר הרי את מאורסת לי וכמ"ש בא"מ שם, וע"כ אם הי' דעתו גם אמלוה כמ"ש הרשב"א דמאן דס"ל דעתי' אמלוה פירוש גם אמלוה, לא הי' מועיל, דבזה לא אמרינן פשטה קידושי בכולה, ע"כ אמר דעתי' אפרוטה שגם דעתי' אפרוטה לבד, האומנם כי בלשון הגמ' אין ראי' דאבעל קאי, די"ל על שאול קאי המקדש את בתו, אך לשון רש"י שם דעתי' דעת המקדש, ובאמת גם זה אינו ראי' גמורה דאב נקרא ג"כ מקדש כדתנן האב מקדש את בתו, מ"מ משמע יותר דעל בעל המקדש קאי:

מד

אך יש לומר דאין ראי' לדברי האבני מלואים מהיתה אוכלת דכיון דחזי דאכלה שנים ראשונים ונתן לה השלישית הרי דעתו לקדשה בשלישית לבד כיון דראשונים נעשים מלוה ומלוה ופרוטה דעתי' אפרוטה, הן אמת דהרשב"א פ"ק דקידושין בהא דנתן הוא ואמרה היא כתב וז"ל ואעפ"י שהדברים מראין לדעת מה שאמרה לו ונתן הוא כמו שפירש דמי מ"מ הודאת עדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין. א"כ כיון שלא פירש ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קידושין אעפ"י שהוא מודה שלשם קידושין נתן כמו שאמרה אפי' הכי אין כאן עדות שמיעה ולא ראי' לשם עדות אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות עכ"ל, וה"נ כיון שתחילה אמר שמקדשה בכל התמרות ועכשיו שאכלה נאמר אומדנא שמקדשה בשלישית לבד ואין כאן ראי' ושמיעה לשם עדות, ואולי י"ל דאומדנא דהכא עדיפא:

מה

אך העיקר נ"ל דהנה קשה על הרשב"א מהא דהמקדש על תנאי ובעל דמקודשת מספק דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף דעדים לא ראו רק אומדנא ואינו ברור, דא"צ גט רק מספק, ויש ליישב קצת משום דקידושי ביאה אי אפשר בעדים ברורים רק בעידי יחוד ע"כ גם ריצוי דקידושי ביאה א"צ עדים ברורים, אך יותר נראה דא"צ עדים ברורים רק על מעשה קנין לא על הריצוי, דהכסף או הביאה הוא העושים הקנין (ועיין בר"ן בברייתא דבתך מקודשת לי] וע"כ במקדש על תנאי ובעל כיון דהביאה הי' בעידי יחוד [דאי אפשר לראות יותר] שוב על הריצוי א"צ עדים ברורים, אבל בקידושי כסף אם לא נותן לקידושין אלא למתנה אינו גם מעשה קנין דאין הכסף שלה מחמת הקידושין ודו"ק, ולפי זה בתמרות שהכל כסף קידושין רק אם רצונו לקדש בתמרה שלישית לבד אין צריך עדים ברורים *):

**(הגהה ובזה יש ליישב קושיית הרשב"א על רש"י בחוששין לסבלונות דבסבלונות עצמם מקדש, והקשה הרשב"א דנתן לה סתם ולא פירש לא מהני באינו מדבר עמה על עסקי קידושין עיי"ש, ולפימ"ש י"ל דהתם בשלא דיבר עמה אף ששידך תחילה, מ"מ הוי כמקדש בלא עדים אף דהוי קצת אומדנא הואיל ושידך דשמא למתנה נתן ואין כאן כסף קידושין כלל, דאף אם לא תתקדש יהי' הכסף שלה, אבל בסבלונות דאפי' לא נתן לקידושין אם לא תתקדש אח"כ מיהדר הדרא, ועי' ב"ב בסוגיא דקידושין לטובי עין נתנו,(**

מו

ואכתי לבי מהסס מלשון הש"ס מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, ולא קאמר דעתי', וכן לשון הפוסקים בשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה דדעתה נמי אניירא, משמע דבקנין כסף בתר דידה אזלינן, ואפשר משום דהילך מנה והתקדשי לפלוני נמי מקודשת והטעם דכסף קבלת האשה גרמה לה כדאיתא בש"ס קידושין (ז.) מדין עבד כנעני, הגם שאין ראי' דלשון רש"י בסנהדרין דעתי' אפרוטה של מקדש כנ"ל, וכן בפלוגתא דשעשיתי עמך שלהי שמעתא דהמקדש במלוה איתא דעתי' אמלוה דעתי' אפרוטה, ובב"ק בהאי סוגיא גופי' איתא דעתה כו' אולי אין נ"מ בלשון:

מז

ואיש אחד רצה להביא ראי' מדברי הרא"ש בהתקדשי לי בפקדון אם נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת, שכתב וז"ל דהיינו דווקא בשלא ידעה סכום הפקדון ונתרצית להתקדש לו באותו פקדון הן רב או מעט, אבל אם ידעה סכום הפקדון ונגנב או נאבד ממנה אינה מקודשת שלא נתרצית להתקדש לו אלא בסכום הפקדון שהי' בידה וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום בשעת קידושין עכ"ל, הרי דאף שהוא ידע הסכום ונתכוון לקדשה בכולה כיון שהיא נתרצתה בפחות מקודשת בפחות, ואני אמרתי דאין זה ראי' כלל, דא"כ קשה דברי הרא"ש גופי' שכתב וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום, משמע דאם הי' חייב להשלים היתה מקודשת, וכן פירש בספר המקנה בקונטרס אחרון, וכן הוא להדיא בתוס' רי"ד וז"ל כתב בה"ג וכי נשתייר ממנה שוה פרוטה קידושין תופסין בה מעכשיו ופקדון בעי למלויי כדר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן דינר הרי זו מקודשת וישלים וקי"ל כר' אלעזר, ואינו נראה לי כי למה צריך הבעל להשלים הפקדון וכי הוא חייב באחריותו או נתחייב ליתן לה כי אם הפקדון, ולא דמי לדר"א שנתחיב ליתן לה מנה עכ"ל, הנה שאם הי' חייב להשלים הי' כולם מודים לבה"ג, ותימה שהרי במנה זו לא מהני השלמה אף שהזכיר סכום ונתחייב מנה:

מח

אבל בירורן של דברים, דהנה הרשב"א והריטב"א כתבו משום דלישנא דפקדון שיש לי בידך משמע כל מה שיש לי עכשיו בידך ואף היא שלא הקפידה לומר והיא שלא נגנב או נאבד מינח נייחא לה בכל מה שהוא אם מעט ואם הרבה עכ"ל הרשב"א, וכיוצא בזה הם דברי הריטב"א עיי"ש, אולם הרא"ש ס"ל דכיון שידעה סכום הפקדון לא נתרצתה אלא בסכום ההוא, ומ"מ לא דמי להתקדשי במנה זו ונמצא חסר, דהתם במנה קאמר וליכא, אבל הכא בפקדון אמר ואיכא, רק דהוי קידושי טעות, שאילו ידעה שנגנב מפקדון לא היתה מתקדשת, וכיון שחייב להשלים אין כאן קידושי טעות. אבל התקדשי במנה ונמצא חסר לאו משום טעות אתינן עלה, אלא דבמנה קידשה עצמה וליכא, ע"כ לא מהני השלמה, דבהשלמה אינה מתקדשת ודו"ק, וכיוצא בזה הם דברי הרא"ש בתשו' והובא בטוש"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף ה' בשמעון שקנה בתים מראובן ושמעון הי' יודע אותם בתים וקודם גמר המקח באו גוים ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות, ושמעון טוען שזה מום ומקח טעות הוא וראובן טוען שזה מום עובר ינכה מהמקח ויתקן הבית הדין עם ראובן שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית והמום הוא מום עובר, הרי דכיון שנקרא בית כמו שאמר לו אף שהלוקח הכיר הבית שהוא עם חלונות ודלתות והכתלים יפים, מ"מ אי אפשר לבטל רק משום מקח טעות, אבל לא שאין זה הבית שקנה, שהכיר הבית שהי' באופן אחר כיון שלשון המכירה בית אני מוכר לך ובית הוא רק משום מקח טעות באים לבטל, וע"כ כתב הרא"ש כיון שמנכה מן המקח ומתקן שוב לאו טעות הוא, וה"נ בנ"ד כיון שלא הזכיר סכום רק פקדון שיש לי בידך ונגנב מקצת כיון שעדיין שם פקדון עליו אין לבטל רק משום מקח טעות, וכיון שמשלים לאו מקח טעות הוא, משא"כ במקדש במנה ואין כאן מנה שבטלו הקידושין ולא משום טעות ואפי' השלמה לא מהני כמו אם חסר כותל דלא מהני השלמה כיון שאינו נקרא בית ואם יעשה כותל פנים חדשות באו לכאן, ה"נ כיון שאינו מנה לא מהני השלמה מעתה, דרק משום טעות באים לבטל הקידושין, כשלא ידעה סכום הפקדון בדידה הא ליכא טעות ובדידי' ליכא טעות, דכל שכן דאי הוה פחות מזה שמרוצה, אבל במקדש במנה ונמצא פחות דלאו משום טעות אנו מבטלין רק שאינו כמו שמקדש אפי' מצדו בטלו הקידושין ואפי' היא אומרת בפירוש שמתרצית בפחות:

מט

וראי' לזה מדברי התוס' רי"ד דמוקי להא דאם נשתייר ממנה שוה פרוטה בגילתה **(נמצא ששפיר הוי כסף שע"י שתתקדש יהי' לה הסבלונות, ושוב לא בעי עדים כל כך על הריצוי, ואף דאינו נותן לה עבור הקידושין ממש, רק שאם לא יהי' הקידושין יוחזרו הסבלונות חשוב שפיר עבור הקידושין, ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן באיזהו נשך שרי למימר הילך זוזי ואמור לפלוני שילוני זוזי מ"ט שכר אמירה שקיל, לא אסרה תורה, אלא רבית הבאה מלוה למלוה, וכתב הרא"ש דלומר לבן הסמוך על שלחן אביו שיאמר לאביו אסור כיון שהדינר יהי' של מלוה והכי קי"ל בש"פ עי"ש, וקשה לי דלמה לי הטעם משום דאינו למלוה ומה"ט כשהבן סמוך על שלחן אביו אסור, תיפוק לי' דאינו שכר הלואה רק שכר אמירה ואפי' שכר אמירת הבן יהי' מותר כיון דאינו שכר הלואה, וצ"ל עפימ"ש הריטב"א בקידושין בהא דעל מנת שאדבר עליך לשלטון דיבר עלי' לשלטון מקודשת, וכתב הריטב"א פירש הרמב"ם ז"ל שדיבר והועיל לה דיבורו דאי לא לא עבד כלום שלא נתכוונה זו אלא להנאתה עד כאן, וא"כ אם לא ילוה לו ולא יועיל דיבורו לא יקח השכר, ע"כ חשוב כנותן שכר הלואה, רק ההיתר משום דאין הרבית למלוה, וכשהבן סמוך על שלחן אביו דהרבית למלוה שפיר הוי רבית דחשוב שכר הלואה, דאם לא הי' מלוה לא הי' מגיע לו שכר האמירה וה"נ אף שהסבלונות מתנה, מ"מ כיון שבלא הקידושין יוחזרו הסבלונות חשוב שמגיע לה עבור הקידושין ושפיר הוי כסף קידושין ועל הרצוי א"צ עדים ברורים וכנ"ל:

ובמה שכתבתי יש ליישב דעת התוס' בפרק השוכר את הפועל שאם מכר לגוי ע"ז ויי"נ בהקפה ואח"כ לקח הדמים מותרים כיון שלא נתן לו הכסף בשעת מכירה, וקשה על זה מסוגיא שם שאם נתן לה ואח"כ בא עלי' אתננה מותר, ומוקי לה בשקדמה והקריבתה ובקדמה והקדישתה מבעיא לי' שם, והרי לא הי' הביאה בשעת נתינת הטלה. וכן הקשה הר"ן שם עי"ש, ולפמ"ש י"ל כון שאם לא תבעל לו תתחייב להחזיר לו הטלה דעל מנת ביאה יהבי' ניהלה וכמו עייל ונפיק אזוזי דהמקח בטל, ע"כ כשהטלה בעין שפיר תשוב הטלה שכר הביאה, אבל במכר יי"נ ואח"כ לקח המעות, נהי דהיי"נ שכר המעות דאם לא הי' נותן לו המפות הי' היי"נ חוזר לבעליו, מ"מ אין המעות שכר יי"נ שעכשיו בעולם, דאף אם לא הי' הי"נ עכשיו בעולם הי' מחוייב ליתן לו הדמים, והדמים מחמת המכירה שמכבר ואינו דמי יי"נ, כיון שבא רק מחמת המכירה שמכבר ואז לא נתן הדמים, אבל באתנן לאו משום נתינה שמתחילה יש עליו דין אתנן, אלא דאף עכשיו היא לה מחמת ביאה שאם לא תבעל לו יחזור הטלה לבעליו כנ"ל, ואף דרק מחמת התנאי שאם לא תבעל לו אדעתא דהכי לא יהיב לה, מ"מ יש על זה דין אתנן לפמ"ש ודו"ק, וכל זמן שלא נבעלה חשוב עדיין שיש להנותן חלק בהטלה כיון שאם לא תבעל לו יקח הטלה בחזרה וכדאמרינן בבכורות (ט"ז:) כיון דאי לא משכח זוזי תפיס**( דעתה דניחא לה להתקדש בכל דהיא, והרי בירושלמי אמר ר' יוחנן עלה דהא בשאמר לה בפקדון זה אבל אמר בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת עד שיהי' כולם קיימים, הרי דאפי' היא מרוצית בפירוש בפחות כיון שאינו כמו שאמר אינה מקודשת מיהו בספר המקנה ראיתי שכתב דע"כ לא מוקי הרא"ש בדאמרה שניחא לה להתקדש בכל שהיא, דא"כ קשה הא דירושלמי, הרי דס"ל להמקנה דאפי' באומר בפירוש ביותר מהני ריצוי דידה בפחות, וצריכין אנו לחוש לדעת המקנה, והראי' מהירושלמי לדעת התוס' די"ד יש לדחות. דכבר כתבנו דיש לומר הסברא דרק בתר דידה אזלינן משום דרק קבלת האשה גרמה דהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, ודין זה דהילך מנה כו' אינו לפי הירושלמי פ"ק דקידושין ר' ירמי' בעי קומי דר' זעירא הילך כסף זה ותצא שדך לחירות יצאתה, ופירש הפני משה היתה לו שדה משועבדת מיד לוה ואמר לו אחד הילך כסף זה שתצא שדך לחירות לאיש פלוני עיי"ש, ומבואר דהאומר הילך כסף ותקנה שדך לאחר לא מהני, ודווקא שתצא שדך לחירות הוא דילפינן מע"כ הוצאות שדה לחירות מהוצאות עבד לחירות, ובאשה נמי הילך מנה והתקדשי לפלוני אינה מקודשת, ויש לי עוד ראי' מירושלמי אחר, אלא שאין רצוני להאריך, וע"כ אין ראי' מהירושלמי:

**(בהמה הוי יד נכרי באמצע, ומחמת הביאה נעשה שלה לגמרי ע"כ הוי אתנן ומדברי הר"ן שמדמה להו אהדדי נראה דס"ל דמחמת התנאי לא חשוב אתנן, ואפשר גם הרשב"א הכי ס"ל ע"כ הקשה על רש"י בסבלונות אך לדעת רש"י י"ל כמ"ש, וזה גופא הטעם דחוששין לסבלונות כיון שמעשה הקידושין ודאי נעשה והספק בריצוי, וכעין שכתב הרשב"א בחולין במחט שניקבה מצד אחד דחוששין שמא ניקבה גם בעבר השני כיון שהתחיל מעשה הטורף עיי"ש:

ע"כ ההגה(**

נ

אך נראה דבנ"ד שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו נמצא לפי דבריו לא חלים הקידושין עד שיתן המטבע נמצא שקודם שנתן המטבע לא נתכוון לקנות ואי אפשר שיקנה ברצונה להתקדש לבד דא"כ הו"ל כי תקח, ודווקא באמר בכל מה שהפקדתי בידך דנתכוון לקנותה אז וקנין כסף הוי משום לתא דידה שרצונה להתקדש בפחות דכסף קבלה דידה גרמה לה ע"כ מקודשת, דרצונה להתקדש בכל דהוא, אבל בלא נתכוון לקנותה עדיין אין כאן קידושין מצדו כלל רק מצדה והו"ל כי תקח ממש, וגרע מנתן הוא ואמרה היא, דמ"מ נתכוון לקנותה ג"כ, וזה ברור. ועיין במל"מ פ"ב מהלכות זכי':

עד הנה דברנו מענין הריעותא בענין כסף הקידושין, ועתה נדבר מענין הריעותא בענין ריצוי דידה דאין ראי' שנתרצית:

נא

והנה ידועין דברי הטור בשם הרמ"ה סי' כ"ח ודווקא דשקלתינהו ואישתקה אבל זרק לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא דאישתקה ואזיל לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא, דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת הנ"מ דארצאי מעיקרא לקדושי לי', אבל סתמא אפי' ספק קידושין לא הוי, והאחרונים נחלקו בפשט דברי הרמ"ה, דעת החלקת מחוקק סי' מ"ב דמ"מ דינו כמו שתיקה לאחר מתן מעות, אלא שהרמ"ה סובר דהלכתא כרב אחאי ולא חיישינן לדר' הונא ברי' דר' יהושע, וע"כ הקשה על הרמ"א שפסק להרמ"ה אף דקי"ל בשתיקה לאחר מתן מעות חיישינן לדר' הונא ברי' דר"י:

נב

אך הבית מאיר בסי' כ"ח כתב דרמ"ה ס"ל דלא שייך אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו אלא בעבדה מעשה ופשטה וקיבלה דומיא דציפתא בזה רצו לדון דהשתיקה הוכחה לריצוי, דא"א דלא ניחא לה מיבעי לה למיעבד עובדא דזריקה לבטל מעשה דקבלה, אבל בלא פשטה אלא איהו זריק לה אף דמקדש בשעת זריקה ושתקה גם לא ניערה לאו כלום הוא כי מה איכפת לה בדידי' עכ"ל, וכן דעת כל האחרונים דבנידון דרמ"ה אף כשתיקה לאחר מתן מעות לא הוי, וא"כ בנ"ד שהעד נטע העיד שכשהגביה עצמו ראה שהטבעת קידושין הי' על סוף האצבע והבחור אוחז האצבע של יד האשה, ובגב"ע שבמעזריטש הבחור בעצמו הודה שתחילה אחז ביד אחד אצבע שלה ואח"כ ביד השני נתן הטבעת באצבעה, נמצא שהיא לא עשתה מעשה כלל שלא פשטה אצבעה רק הוא עשה הכל, וא"כ אף שאח"כ הניח אצבעה ולשון העד הי' ואח"כ זרקה הטבעת יוכל להיות שלא זרקה תיכף מ"מ כיון שהטבעת בא לידה בלי שום מעשה דידה אפי' שתיקה דלאחר מתן מעות לא הוי ומותרת:

נג

איברא דהא דרמ"ה הוא אלי' וקוץ בה. שהאחרונים שדו בה נרגא ובראשם המקנה בקונטרס אחרון דבשדיך מקודשת, דהא דכתב הרמ"ה ה"מ דארצאי מעיקרא לקדושי לי' פירושו שדיך. והמקנה הביא ראי' לזה וז"ל בהגהה הואיל ולא נתרצית תחילה לקדושי לי' משמע מזה הלשון דכל שנתרצה לקידושין דהיינו שדיך מהני כמ"ש הרמ"ה דמהאי טעמא מהני בזרק קרוב לה אף דבשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני שדיך כדמוכח מההיא דציפתא שנתרצית בתחילה להתקדש, אבל הכא בזרק לה הוי שעת מתן מעות, וכן משמע מלשון הרשב"א בההיא עובדא דציפתא דשלחו קמאי דרבינא ושלח להם אתון דשמיע לכו חושו לה, והקשה הא הוי חשש קידושין בלא זה משום דשמואל איכא למימר דלאו עובדא דציפתא שלחו לי' אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות וכגון דשדי זוזי בחיקה ואמר לבסוף התקדשי לי בהן ואישתקה עכ"ל, נראה דדווקא אמר לבסוף ולא כתב שאמר בשעת זריקה כמ"ש הרמ"ה משום דהם הי' צריכים לשאול ממש כההיא עובדא דציפתא שנתרצה מתחילה להתקדש אם מהני דהיינו שדיך ובזה מועיל כשאמר בשעת זריקה כמ"ש הרמ"ה, לכך הוצרך לומר דשדי זוזי בשתיקה ואמר לבסוף עכ"ל, ואחריו נמשכו כל האחרונים, הלא המה בתשו' רעק"א סי' צ"ו, ובתשו' צמח צדק סי' ק"ב, ובתשו' חת"ס סי' יוד, וא"כ בנ"ד שכתבה אליו כמה מכתבים שרצונה להנשא לו ושלא יעשה שידוך אחר כמבואר הכל בגב"ע שנתקיימו מכתב ידה הו' כשדיך [ולקמן איה"ש נדבר בזה]:

נד

איברא שבנ"ד י"ל דעדיף מההיא דרמ"ה דכיון שאחז אצבעה ביד אחד ובשני' נתן הטבעת ויש לומר שאחז בחזקה י"ל שלא היתה יכולה לזרוק הטבעת בקל רק אם היתה לוחמת עמו [זיא זאל זיך סארפען מיט עהם] וזה בודאי אין ראי' וכמ"ש הריטב"א על הקושיא ותימא לי' לא, ותירץ דמאיסא לי' דיבורי' או משום צניעותא וכסופיתא, הרי דבאמתלא כל דהו שוב אין ראי' וכ"ש בזה, ואף שאינו ברור שאחז בחזקה מ"מ כיון שאפשר שהיא כך אין קידושין. כיון שאין ראי' מאתה שנתרצתה כדמוכח מהא דפריך רב אחאי אטו כולי נשי דינא גמירי, ואף דאפשר שיודעת הדין צריך לומר דשוב אין ראי' מאתה, וה"נ בנ"ד, גם יש לתלות שבודאי עשה כן כדי להוציא מחשבתו לפועל והוכיח סופו על תחילתו שאחז בראש אצבעה שלא תזרוק הטבעת כמבואר בעדות הירשל, כתב בתשו' צ"צ דכשאחז אצבעה בחוזק אין ראי' ממה שלא הוציאה ידה, ומדמי להא דהריטב"א עיי"ש ס' ק"ב:

נה

איברא דאכתי איכא חששא, דהרשב"א תירץ על הקושיא ותימא לא וז"ל י"ל דלא מידי עבדה לכך לא איכפת לה דלא עבדה מידי דמוכח דניחא לה, והוא כסברת הרמ"ה הנ"ל בזרק לתוך חיקה דכיון דלא עבדה מידי אין ראי' ממה שלא זרקה, וה"ה בנתן לתוך ידה דאף דעבדה מעשה תחילה. ח"מ כיון שאין ראי' ממה שאינה מבטלת המעשה שא"א לזורקו משום חיוב אחריות אין מביאין ראי' ממה שלא עשתה מעשה שתאמר לא ודו"ק, וא"כ בשדיך שדעת הרמ"ה לפי דברי המקנה הנ"ל דבשעת מתן מעות מביאין ראי' ממה שלא עשתה מעשה, ה"ה דמביאין ראי' ממה שלא אמרה לא, ואינו מוכרח, דדווקא בההיא דרמ"ה היתה צריכה לעשות מעשה שלא יבא לידה, אבל באחז בחזקה דע"כ בא הטבעת לידה אין מעלה כלל מה שהיא בשעת מתן מעות:

נו

ועוד דהנה נראה לי תמוה ראיית המקנה מהרשב"א דשדיך היינו דארצאי תחילה לקדושי לי' כנ"ל לשונו, דלא הועיל כלום, שהרי המקנה בעצמו כתב בסי' מ"ב דהא דרמ"ה אפי' שתיקה לאחר מתן מעות לא הוי דחיישינן לה דשאני התם שאוחזת הכסף קידושין בידה עיי"ש, וא"כ מה מבעיא להו בזרק לתוך חיקה ואח"כ אמר התקדשי לי, הא בכה"ג פשיטא דאינה מקודשת אף לפי סברת המקנה דשדיך בזרק לתוך חיקה מהני הואיל והוא בשעת מתן מעות, מ"מ באמר לה אח"כ התקדשי, הא אז אינו מועיל שדיך, וע"כ דהרשב"א חולק על הרמ"ה, ואין להביא ראי' מהרשב"א לשיטת הרמ"ה, גם עיקר סברתו דבשעת מתן מעות עדיפא דפשטא דמילתא דרמ"ה דימה דין זרק לתוך חיקה לשתיקה לאחר מתן מעות ומנין לו לחלק בשדיך, ואם דעתו דזרק לתוך חיקה עדיף משתיקה לאחר מתן מעות מנין להתיר בלא שדיך:

תוכן העניינים

אבני נזר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה