אבני מילואים· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן כב
כתב הרמב"ם פ"ז מנזירות ז"ל וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו ה"ז מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מצות עשה כו' והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ובכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה דוחה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעתו וימי חלוטו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר כי אם ל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך באה עשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותה עכ"ל. ובהשגות הראב"ד ז"ל א"א אני שונה בראש מס' יבמות משום דה"ל לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי עכ"ל. ובפ"ח מהל' טומאת צרעת כתב הרמב"ם ז"ל כיצד מגלחין את הנתק מגלח חוצה לו ומניח ב' שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר הפשיון ותגלחתו כשירה בכל אדם שנאמר והתגלח וכן כשירה בכל דבר ואפי' הי' נזיר ה"ז מגלח עכ"ל והיא בת"כ. ובמש"ל שם כתב ז"ל אלא שאני תמי' בזה דמלישנא דת"כ דמייתי מרן ז"ל משמע דדרשי מקרא דכתיב והתגלח ולא כתיב וגילח לרבות אפי' נזיר ולרבינו ניחא דאצטריך קרא משום דמיירי בימי הסגר ועולין לו. אך לטעמא דהראב"ד למה לי קרא תיפוק לי' דעשה ול"ת דנזיר קילי ודחי להו עשה דמצורע ואולי עשה זו דוהתגלח לא חשיב עשה שהרי לא מנו מוני המצות בכלל העשין ואינו אלא הכנה כדי לידע הפשיון ול"ד לתגלחת מצוה דכתיב וגילח שהוא עשה גמור וכמו שמנו אותה מוני המצות ומש"ה אצטריך הכא קרא לרבויי נזיר לתגלחת וצ"ע עכ"ל. ובתוספתא דנזיר פ"ז שנינו כיצד הותר מכלל תגלחת מצורע מוחלט ה"ז מגלח ואצ"ל מצרעתו אלא אפי' ליתן סימן לנתקו אם פשה ואם לא פשה ע"כ ע"ש. מבואר להדיא דזה שאינו אלא לסימן הפשיון קילא מתגלחת מצורע מדתני אפי' ליתן סימן כו' א"כ בודאי צריך קרא דאפילו ליתן סימן לנתקו נזיר מתגלח. אלא דאיפכא קשיא דלמה לי קרא דראשו גבי תגלחת מצורע כיון דכתיב והתגלח לרבות נזיר לתגלחת נתק שאינו אלא לסימן הפשיון כ"ש תגלחת מצורע וצ"ע:
וברפ"ק דיבמו' דף ה' דריש קראי דעשה דוח' ל"ת ויליף לה מראשו דמצורע ראשו מה ת"ל לפי שנא' לא תקיפו פאת ראשיכם כו' ע"ש בסוגיא. ואיכא למידק ראשו במצורע למה לי דעשה דוחה ל"ת נילף מנזיר דכתיב וגילח את ראש שער נזרו דאית בהו לאו דהקפה ודחי העשה ל"ת כיון דתגלחת נזיר בהקפת הראש היא כדאיתא בנזיר דף מ' ע"ש בתוספות ד"ה ומה נזיר דאיסורא קא עביד ע"ש. וכיון דהאי תנא סבר הקפת כל הראש שמה הקפה נילף מנזיר. ושם בסוגיא יליף מראשו דתניא ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו. איכא למיפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאלה דאי לת"ה הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן שכן ישנו בשאלה ה"נ איכא למיפרך שכן ישנו בשאלה. ובתוס' שם ד"ה ואכתי אצטריך לפי מה דאמר שם האי תנא דראשו דדחי לאו דפאת זקנם לא יגלחו אם היה מצורע וכהן ודחי משום דהוי לאו שאינו שוה בכל והקשו בזה מכמה דוכתי דעשה אינו דוחה ל"ת ועשה אפי' אינו שוה בכל ואמאי לא יליף ממצורע וכהן דאיכא עשה דקדושי' יהיו. וז"ל ויש מפרשים דמזקנו לא יליף בעלמא אפי' אינו שוה בכל משום דעשה דמצורע עדיף משאר עשה דגדול השלום דע"י שיטהר מותר בתשמיש כדאמרינן בפרק שלוח הקן דף קמ"א דאי לאו שלח תשלח ה"א דמצורע דחי עשה דשילוח משום דעדיף דגדול השלום כו' מיהו לא יתישב טעם זה אלא למאן דאסר במועד קטן דף ט"ו מצורע בימי חלוטו בתשמיש אבל למאן דשרי לא עכ"ל. ולענ"ד נראה דאפי' למאן דשרי יתישב טעם זה והוא דכיון דבימי ספורו אליבא דכ"ע אסור בתשמיש וכמבואר בתוס' שם במ"ק. והרמב"ם פרק י' מהלכות טומאת צרעת כתב דמוחלט מותר בתשמיש. ובפי"א כתב בימי ספורו אסור בתשמיש שנאמר מחוץ לאהלו מלמד שאסור בתשמיש. וכתב עוד בפי"א שאם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה וגילחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד והרי היא ראשונה ע"ש. וא"כ בתגלחת הראשונה נמי שייך גדול השלום דאם לא יגלח ראשונה א"כ בימי ספורו יהיה אז תגלחת ראשונה ויצטרך עוד לעכב שבעת ימים ובימי ספורו אסור בתשמיש ולהכי משום גדול השלום מגלח תגלחת ראשונה בכדי שאחר שבעה יגלח תגלחת שניה ויהיה מותר אח"כ בתשמיש משום דאי לאו ראשונה תהיה שניה במקום ראשונה ויהיה אסור אח"כ שבעה ימים דימי ספורו מתחיל אחר תגלחת ראשונה ותגלחת המצורע מעכב כמ"ש הראב"ד שם פי"א ומ"ש הרמב"ם שם דתגלחת אינה מעכבת כבר הגיה בכ"מ דודאי מעכב ע"ש ודו"ק:
הגה"ה
[דברים אלו צ"ע דאנן הכי קאמרינן דנילף ממצורע כהן לעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה דאל"כ מצורע כהן לעולם לא יגלח ולא יטהר דלא אתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דקדושי' יהיו ופאת זקנם וגו' ולא שייך כאן לומר גדול השלום שהרי מותר בתשמיש כל ימי חלוטו ולימי ספורו לעולם לא יבא כי לא יוכל לספור עד אחר תגלחת. והרי אי אפשר לגלח. ודברי מרן ז"ל שגבו ממני וצריך עיון רב]:
ויתיישב בזה מה שהקשה בפר"ד דרך מצותיך ח"ד במ"ש הרא"ה בספר החינוך דהא דקי"ל דנדר חל על דבר מצוה שהקשה דניתי עשה דמצוה ולדחי ל"ת דבל יחל ותירץ דנדר הוי ל"ת ועשה דככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה עליו פרד"ר דהא נדרים איתנהו בשאלה ונילף מנזיר ומצורע דדחי ל"ת ועשה כגון דאיתי' בשאלה ע"ש. ולפי מ"ש תוס' דעשה דמצורע עדיף דגדול השלום א"כ לא מצינו למילף מיני' דלדחי ל"ת ועשה אפי' היכא שאינו שוה בכל ואיתי' בשאלה. אלא דבת"כ איתא והתגלח בכל אדם לפי שמצינו בתגלחת האחרונ' בכהן ת"ל והתגלח בכל אדם. והתגלח בכל דבר לפי שמצינו בתגלחת אחרונה בתער כו' והתגלח אפי' נזיר לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפי' מנוגע ת"ל והתגלח אע"פ שהוא נזיר ע"כ. והתם דמותר בתשמיש דהא אפי' מוחלט מותר כ"ש מוסגר וליכא טעמא דגדול השלום ודחי עשה דידי' ל"ת ועשה דנזיר וצ"ע כעת. הדרן לדברי הרמב"ם פ"ז מנזירות והנה יש להקשות במ"ש הרמב"ם דליכא עשה דקדוש יהי' דימי חלוטו אין עולין וליכא אלא ל"ת דתער לא יעבור. דהנה הרמב"ם פ"א מנזירות כ' ז"ל הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור כו' עבר וגילח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים ואחת משום דבר שעבר עליו מדברים שאסורים איסור מיוחד על הנזיר. נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עשה שלש מצות עשה. האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה. והשני גדל פרע שער ראשו והרי גדל. והשלישית תגלחתו והבאת קרבנותיו. עכ"ל. וכיון דבנזירות איכא עשה דככל היוצא מפיו ול"ת דבל יחל א"כ אף בימי חלוטו דליכא עשה דקדוש יהיה כיון דאיכא לאו דתער לא יעבור שייך ביה ג"כ עשה דככל היוצא מפיו יעשה וא"כ היכי דחי עשה דתגלחת עשה דככל היוצא גו' ול"ת דתער לא יעבור ובל יחל. דכל היכא דנזיר עובר על דבר אחד מדברים המיוחדים בו עובר נמי עשה ול"ת דנדרים:
ונראה דבפ"ק דיבמות דף ה' יליף דעשה דוחה לא תעשה מדתניא ראשו מה ת"ל לפי שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם שומע אני אף מצורע כן ת"ל ראשו וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמי' הקפה. איכא למיפרך מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל כו' אלא אתיא מראשו דהאי תנא דתניא ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו איכא למיפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאלה דאלת"ה הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן שכן ישנו בשאלה ה"נ איכא למיפרך שכן ישנו בשאלה. ופירש"י ת"ל ראשו אלמא אתי עשה ודחי ל"ת ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שא"ש בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל עכ"ל ובחידושי מהרש"ל מקיים סברת רש"י דנזיר הוי לאו שאינו ש"ב. ומוהרש"א בחי' מוחק גרסת רש"י וס"ל דנזיר הוי הש"ב כיון דהכל נודרים בנזיר אחד אנשים וא' נשים עיין בדבריהם. אמנם בתוס' נזיר פ' ג' מינין דף מ"א ד"ה ואי כתב רחמנא ראשו כתבו דהסוגיות חלוקות בזה אם נזיר הוי איסור השוה בכל. וז"ל שם ואע"ג דלאו ועשה דכהנים אינו ש"ב ה"נ לאו ועשה דנזיר דהקפה אינו ש"ב אלא בנזירים ולקמן פרק ב' נזירים דף נ"ח חשיב לאו דנזיר שוה בכל עכ"ל. והתבוננתי בזה במאי דפליגי סוגיות אלו אי נזיר הוי שוה בכל או לא. ונראה לענ"ד דזה תליא במחלוקת שנחלקו הפוסקים במהות הנזירות אם הוא איסור גברא או איסור חפצא או איסור תורה הובאו דבריהם בשו"ת מוהר"יט ח"א סימן נ"ג ונ"ד. דעת מהרי"ן לב דנזירות איסור חפצא ואתי עלה מדברי הרי"ף פרק שבועות שתים דקאמר דמתפיס בשבועה לא הוי כמוצא שבועה מפיו כגון דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ובתר הכי אמר הרי הפת הזה עלי כהדין בשרא א"נ כגון דשמע חברי' דאשתבע דלא ליכול כו' ואמר איהו ואנא כוותך. אבל בתפיס בנדר חייל נדרא עליה כדתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כולם נזירים עכ"ד. ומהרי"ט ז"ל בעוצם פלפולו שם העלה ז"ל וכך נ"ל בירורן של דברים דשלשה חלוקין הן נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר ושבועה איסור גברא הוא דאסר נפשי' מחפצא אבל אין גופו של אדם נתפס בה כו' ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן וממילא נאסר וא"צ לאסור עצמו על החפץ תדע שאלו אמר הריני מושבע לאו כלום הוא עד שיוציא עכשיו שבועה מפיו ואם אמר הריני נזיר מהני משום דנתפסה קדושה בגופו כו' ומתוך דברינו אנו למדין שהנזיר שהתפיס גרוגרות ביין שאמר הרי אלו כיין נראה בעיני דלאו כלום הוא שזה היין לא נאסר מחמת נדרו שלא חל איסור על גוף היין אלא כיון שנדר בנזיר התורה אסרה היין עליו כמו שאסרה התור' עלינו החלב והדם וה"ל כנדר בדבר האסור עכ"ל וע"ש. ובסימן נ"ד דעת הרב מ' יחיאל באסאן שכתב וז"ל ואומר שהנזירות הוא איסור חפצא ממש כנדר. אלא שהחפץ שהוא אוסר עליו הן איבריו ופיו לשתיית יין ושערו לתגלחת וידיו לנגיעה במת ורגליו להכנס באהל המת לכן דמיא קצת לאיסור גברא לפי שרוב איבריו או כולם אסורים בדברים אלו ואם כן האומר הריני נזיר כאלו פירש פיו ליין ושערו לתגלחת כו' ע"ש:
והנה אי נימא דנזיר איסור חפצא שאוסר עליו ג' מינין אלו וכדעת מהרי"ן לב או איסור גברא שאוסר אבריו לג' מינין וכדעת מהר"י באסאן א"כ ה"ל איסור השוה בכל כיון שאין כאן איסור אלא מאי דרמי על נפשי' והכל נודרין אחד איש וא' אשה. אבל אי נימא דנזיר הוי תואר קדושה שמקבל ע"ע והאיסורין הן איסורי תורה דרמי על תואר קדושתו כמו כהן דרמי עליו מצות יתרות א"כ ה"ל איסור שאינו שוה בכל כיון שאינו נוהג אלא בתואר נזיר וכמו איסורי כהונה שאינו שוה בכל. ואע"ג דהכל נודרין בנזיר היינו אם יפליא בנזירות יהיה עליו תואר קדושת נזיר מ"מ איסור תורה אינו אלא במי שנתקדש גופו בתואר נזיר וא"כ אינו שוה בכל. לפ"ז הך סוגיא דפ' ג' מינין דס"ל דנזיר ה"ל אינו ש"ב ס"ל דנזיר התורה אסרה עליו אותן דברים דומיא דכהן. והך סוגיא דפ' ב' נזירים דס"ל דנזיר הוי איסור השוה בכל ס"ל דנזיר הוי איסור חפצא או איסור גברא שאסר על עצמו כשאר נדרים ושבועות והוי בכל. ודו"ק:
ומעתה אפשר לנו לומר דגם הא דאמרו בש"ס איסור נזיר קיל דאיתי' בשאלה תלי' נמי בהך סברא. דאי נימא דאיסורי נזיר הן איסור חפצא או גברא שאסר על עצמו ודאי איתנהו בשאלה כשאר נדרים ושבועות. אבל אי נימא דאיסורי נזיר איסורי תורה הן דרמי' על קדושת נזיר. הני איסורי ליתנהו בשאלה דנהי דמצי למישאל אקדושת נזרו ולעקור נזירותו. אבל הני איסורי לא קילי למישאל עלייהו וכל זמן שלא נשאל על נזירותו הרי הן עליו כשאר איסורי תורה כמו חלב ודם דבעצם האיסורין ליכא שאלה. וראיה לזה נראה מהא דאיתא בפסחים דף פ"ג דאין שריפת קדשים דוחה י"ט דכתיב והנותר ממנו עד בוקר גו' הא ל"ה הוי דחי עשה דשריפת קדשים ל"ת די"ט. וקדשים איתי' בשאלה וקיל ליה עשה דשריפת קדשים אלא ודאי כיון דכל זמן דלא אתשל ההקדש ה"ל שריפת קדשים מצות התורה. ה"נ בנזיר כל זמן שלא נשאל על נזרו ה"ל איסוריו איסורי תורה וליתנהו בשאלה וחמירי. ולפ"ז יתישבו דברי הרמב"ם שכתב דלא חשיב עשה ול"ת משום דימי חלוטו אין עולין. והשיגו עליו דבפ"ק דיבמות מבואר שאינו מטעם זה אלא משום דאיתי' בשאלה ולפמ"ש נראה דס"ל להרמב"ם כהך סוגיא דפ' ג' מינין דנזיר הוי איסור תורה וה"ל איסור שאינו ש"ב וכיון דאיסורייהו תורה ליתנהו בשאלה וכמ"ש לפני זה ותו לא קילי. והך סוגיא דפ"ק דיבמות דקאמר בנזיר שכן ישנו בשאלה ע"כ ס"ל כסוגי' דפ' ב' נזירים דנזיר הוי אסור חפצא או גברא דאסר על נפשי' והוי שוה בכל ואיתי' בשאלה וצדקו בזה דברי מהרש"א שמוחק שם גרסת רש"ל ברש"י דע"כ סוגיא דהתם ס"ל דנזיר הוי ש"ב מדקאמר דאיתי' בשאלה וכנ"ל. אכן הרמב"ם ס"ל כסוגיא דפ' ג' מינין דנזיר הוי איסור תורה וליתי' בשאלה לכך הוצרך לומר טעם אחר משום דימי חלוטו אין עולין. והשתא ניחא אף מאי דקשיא לן בדברי הרמב"ם דאכתי איכא עשה דככל היוצא מפיו יעשה. דהך עשה ודאי קיל דאיתי' בשאלה שאינו אלא מה שאסר על עצמו כשאר נדרים ושבועות בש"ס דלא קאמר האי טעמא דהרמב"ם דימי חלוטו אין עולין לו משום דבעי לתרוצי דלא תקשי הא איכא עשה דככל היוצא מפיו ולאו בל יחל. להכי קאמר טעם הכולל לכל האסורים לפי שיטת אותה סוגיא דנזיר ה"ל איסור חפצא וכולהו איתנהו בשאלה. והרמב"ם לפי שטתו דנזיר ה"ל איסור תורה ולא שייך ביה למימר דאיתי' בשאלה דכל זמן שלא נשאל על נזירותו ה"ל כמו איסור חלב ודם וכנ"ל הוצרך לחדש טעמ' דידיה דימי חלוטו אין עולין וליכא עשה דגדל פרע. נמצא עכשיו אנו צריכין לטעמא דש"ס ולטעמא דהרמב"ם ודו"ק:
ובדעת הראב"ד יש לומר דהא דנזיר איתי' בשאלה ושוה בכל היינו איסור בל יחל ועשה דככל היוצא מפיו אבל עשה דגדל פרע ותער לא יעבור ה"ל איסור תורה וליתנהו בשאלה אמנם הוי להו אינו שוה בכל וכדברירנא לעיל. נמצא יכולין אנו לומר הא דתגלחת מצורע דחי עשה ול"ת דנזיר. היינו משום דעשה דגדל פרע ותער לא יעבור מדחו משום דה"ל איסור שאינו ש"ב. ועשה דככל היוצא מפיו ובל יחל מדחו משום דאיתנהו בשאלה ואין צורך לטעמו של הרמב"ם ז"ל ותתישב בזה סוגית הש"ס פ"ק דיבמות דמעיקרא מייתי לה מראשו דדחי הקפה ופריך מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל אלא אייתי מראשו דדחי נזירות וע"כ אין כונתו על עשה דגדל פרע ול"ת דתער לא יעבור דהני נמי אינו שוה בכל. אלא הכונה על עשה דככל היוצא מפיו ול"ת דבל יחל לכך שפיר דחי דהני איתנהו בשאלה. מיהו בפ' ב' נזירין דאמרי' כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה נזיר מכהן לא יליף שכן אינו שוה בכל אכתי תקשי נילף כהן מנזיר במה שדוחה עשה דגדל פרע ול"ת דתער לא יעבור דהני ליתנהו בשאלה שהרי הם איסורי תורה ואי משום דאינו ש"ב הא כהן נמי אינו שוה בכל ע"כ צ"ל כטעם הרמב"ם דעשה דקדוש יהיה גדל פרע ליתי' הכא כיון דימי חלוטו אינן עולין ודו"ק: