אבני מילואים· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן יז
שאלה לבאר תורת קנין כסף דכהן דאוכל בתרומה. ואימת נקרא קנין כספו דכהן ואימת לא מקרי קנין כספו:
תשובה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' תרומות. הזר אסור לאכול תרומה שנאמר וכל זר לא יאכל קדש אפי' הי' תושב כהן או שכירו שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. תושב זה שכיר עולם שכיר זה שכיר שנים ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר עכ"ל. ובכ"מ כתב ז"ל ומ"ש רבינו דעבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר בת"כ פ' אמור יכול אפי' קנה עבד עברי ת"ל כסף יצא ע"ע שאינו כסף ע"כ. ויש לתמוה דמשמע דקנין עולם היינו נרצע וקנוי קנין שנים היינו סתם ע"ע שעתיד לצאת בשביעי' וכן פירש"י וכיון דילפי' מתושב ושכיר שאין שום ע"ע אוכל למה הוצרך בת"כ למעט ע"ע מכסף. וכן יש לתמוה על רבינו שכתב וע"ע הרי הוא כתושב ושכיר שהרי תי"ש היינו ע"ע כו' ושמא י"ל דקנוי קנין עולם היינו ששכר עצמו לעבדו לעולם ולא מכר עצמו להיות גופו קנוי שיוכל למכרו כמו שהוא העבד. אבל ק' דבסוף פ' התערובות ובריש קדושין קאמר גמרא בהדיא דקנוי קנין עולם היינו נרצע. וי"ל דשכיר שנים ושכיר עולם שכתב רבינו מיירי במכרוהו ב"ד ובודאי דנרצע לא שייך אלא במכרוהו ב"ד ומ"ש וע"ע היינו מוכר את עצמו עכ"ל. ואכתי לא ברירא לן מאי רבותי' דמוכר עצמו דאצטריך למעוטי מקרא בפ"ע דאדרבה ק"ו הוא ממכרוהו ב"ד דעדיף קניני' שהרי מותר בשפחה כנענית ודומה קצת לעבד כנעני ואפ"ה אינו אוכל כ"ש מוכר עצמו דאסור בשפחה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' דהרי הוא כשאר ישראל ואסור בשפחה א"ד דאינו אוכל בתרומה. והנלענ"ד בזה הנה ר"פ אלמנה לכ"ג דף ס"ו כתבו תוס' ד"ה עבדי מלוג לא יאכלו ח"ל. אפי' למ"ד גיטין דף מ"ז קנין פירות כקנין הגוף דמי לא חשיב בהכי קנין כספו כיון שאין הגוף שלו כמו שאין יוצאין בשו"ע לאיש אפי' למ"ד ק"פ כק"הג דמי כדאמר בכתובות דף פ"ט וקצת יש להביא ראיה דבתרומה אזלינן בתר קה"ג דבריש פ' בתרא דכריתות אמר גבי המפקיר עבדו יצא לחירות דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אע"פ שאין לרב פירות אלא הגוף ואפי' למ"ד ק"פ כקה"ג דמי אתי' עכ"ל. ובפ' החובל דף צ' בתוס' ד"ה ר' מאיר אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים קסבר ק"פ כקה"ג דמי כתבו ז"ל אע"ג דגבי שן ועין אין יוצא לא לאיש ולא לאשה משום דאין לו כח לשחרר קה"ג של האשה אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא היא שיהיה בדין יום או יומים מאחר דכ"פ כק"הג דמי עכ"ל:
והנה שיטת התוס' דפ' אלמנה לכ"ג מבוארת דאכילת תרומה דומה לשו"ע דכמו שאינו יוצא בשו"ע לאיש אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ומשום דאין לו כח לשחרר קה"ג של האשה ה"נ אין לו כח להאכיל קה"ג של האשה הזרה בתרומה אמנם דברי התוס' פ' החובל צריכין ביאור במ"ש לחלק דלענין שחרור לא מהני ק"פ של הבעל לשחרר קה"ג של האשה ולענין דין יום או יומים מבטל ק"פ שלו קה"ג שלה דמ"ש דסברא היא משום דיש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו א"כ גם למ"ד ק"פ לאו כקה"ג נמי נימא דישנו בדין יום או יומים משום שיש לו כח לרדותו. והנלע"ד הוא דבעבד כנעני יש לרבו שני קנינים הקנין האחד הוא קנין ממון שבו ר"ל שגופו קנוי לרבו והוא כשורו וחמורו. והקנין השני הוא קנין איסור שבו שמותר בשפחה כנענית ואינו חייב אלא במצות שהנשים חייבות בו. ומש"ה המפקיר עבדו שיצא לחירות ותו לית ליה לרבי' שום קנין ממון גבי' שכבר זכה העבד בעצמו מ"מ קנין איסור שבו לא פקע ע"י הפקר ועדיין מותר בשפחה ומש"ה אוכל עדיין בתרומה שזה תלוי בקנין איסור שבו ומעתה בין תבין את אשר לפניך דהמפקיר עבדו אוכל בתרומה אפי' למ"ד ק"פ כקה"ג דמי משום דטעמא דק"פ מבטל לקה"ג למ"ד ק"פ כקה"ג הוא משום דאין הגוף עומד אלא לפירות וכמ"ש רשב"ם פ' חזקת דף נ' וז"ל ק"פ כגה"ג דמי כאלו קנה גופו ואותו שאין לו פירות אין קה"ג שיש לו בעבד כלום שאין הגוף עומד אלא לפירותיו והלכך הראשון קרוי אדון עכ"ל וזה שייך בקנין ממון שבו שאין הגוף עומד אלא לפירותיו אבל קנין איסור שבו אינו עומד לפירות הלכך אין ק"פ של זה מבטל אלא קה"ג של ממון חבירו שהוא עומד לפירותיו משא"כ קה"ג של איסור שבו לא בטיל לגבי ק"פ של זה דקנין איסור שבו אינו עומד לפירות. לכך אפי' למ"ד ק"פ כקה"ג אפ"ה גבי תרומה דתליא בקנין איסור שבו הכל הולך אחר קה"ג שהרי אינו עומד לפירות. וזה ברור ובהכי ניחא מאי דקשי' להו לתוס' בהא דס"ל לר' מאיר דראשון ישנו בדין יא"י משום דקנין פירות כקה"ג דמי ואילו גבי שו"ע למ"ד ק"פ כקה"ג אינו יוצא לא לאיש ולא לאשה ע"ש. ולפמ"ש ניחא שפיר דגבי שו"ע אע"ג דק"פ כקה"ג מ"מ אין בידו לשחרר קה"ג של איסור שיש לאשה שאין לו יחס עם הק"פ שלו וכיון דלא פקע קה"ג של איסור ממילא גם קה"ג של ממון שלה לא פקע. ולאשה נמי אינו יוצא בשו"ע כיון דיש לבעל ק"פ והוא קה"ג לממון שבו ואין לה כח לשחרר קנין ממון של הבעל. ומש"ה אינו יוצא בשו"ע לא לאיש ולא לאשה אבל בדין יום או יומים דכתיב לא יוקם כי כספו הוא אין הדבר תלוי בקנין איסור שבו אלא בקנין ממון שבו שהוא כמו שורו וחמורו לדין יא"י מש"ה ק"פ שבו לממון מבטל לקה"ג של ממון שאין הגוף עומד אלא לפירותיו ולכך הראשון הוא בדין יום או יומים וזה נכון ומש"ה נמי עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה אפי' למ"ד ק"פ כקה"ג דמי וכמ"ש תוס' ר"פ אלמנה ומשום דהגוף שקנוי לאיסור שבו אינו מתבטל לגבי ק"פ שהוא לממון דקנין איסור שבו אינו עומד לפירות והיינו נמי טעמא דהמפקיר עבדו דאוכל בתרומה אפי' למ"ד ק"פ כקה"ג וכמ"ש למעלה. וראי' ברורה נלענ"ד דלענין תרומה אזלינן בתר קנין איסור שבו ואפי' למ"ד ק"פ כקה"ג מהא דאמרינן בש"ס בכמה דוכתי ד"ת ארוסה אוכלת בתרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו עיין פ' אע"פ ד' נ"ז. ומלתא דפשיטא שאין האשה קנויה לבעל קנין ממון דהא דמעשי ידיה לבעלה אינו אלא מדרבנן תחת מזונותיה ואלו אמרה איני ניזונית וא"ע מע"י שלה וארוסה אפי' מדרבנן מע"י לעצמה וא"כ אין לו על הארוסה שום קנין ממון ואפ"ה ד"ת אוכלת בתרומה ומקרי' קנין כספו ולא אשכחן שום תנא דפליג אהא א"כ מבואר להדיא דאע"ג דכל קנין ממון שבה גוף ופירות לעצמה מ"מ כיון שקנין איסור שבה לבעל במה שמיוחדת לו ואסורה על כל העולם משום א"א מש"ה מאכילה בתרומה ד"ת ואפי' למ"ד ק"פ כקה"ג דהכא בארוסה הגוף והפירות שלה לענין ממון ואפ"ה הוי קנין כספו דבעל ולא נחלק על זה שום אדם מעולם. מוכח מזה דלענין תרומה אזלינן בתר קנין איסור שבו וגבי קנין איסור ליכא קנין פירות דליבטליה ובתוס' ר"פ אלמנה כתבו דקצת יש להביא ראיה דבתרומה אזלינן בתר קה"ג ממפקיר עבדו ע"ש. ובאמת אין זה ראיה ברורה דאפשר לדחות ולומר דהתם אתיא כמ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי דבאמת התם איכא פלוגתא אם אוכל בתרומה ואינה הלכה מרווחת כל כך. איברא הא דארוסה אוכלת ד"ת בתרומה הלכה מרווחת היא בלי שום חולק בעולם:
ולכאורה יש לעיין לפמ"ש דבתרומה לא אזלינן אלא בתר קנין איסור. הא דבהמת כהן אוכלת בתרומה כדתנן במס' תרומות פי"א ישראל ששכר פרה מכהן מאכיל' כרשיני תרומה ובירושלמי מייתי לה מדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ופי' הר"ש דמשמע אפי' נפש בהמה כדאי' פ"ב דביצה גבי אשר יאכל לכל נפש ואפי' נפש בהמה במשמע ע"ש וגבי בהמה ליכא קנין איסור אלא קנין ממון. אלמא דבתרומה אזלינן בתר קנין ממון. ואין לומר דסגי בקנין כל דהו או קנין ממון או קנין איסור ימש"ה ארוסה אוכלת ע"י קנין איסור שבה ובהמה אוכלת עלי ידי קנין ממון. דא"כ עבדי מלוג נמי יאכלו בתרומה למ"ד ק"פ כק"הג כיון דסגי בקנין ממון לחוד. וצ"ל דבהמה של כהן כיון דלא שייך גבה קנין איסור ואין כאן שום קנין אחר המעכב אלא קנין ממון אוכלת בתרומה ע"י קנין ממון שבה. אבל אשה ועבד שיש בהם קנין איסור הכל הולך אחר קנין האיסור ועדיף קנין איסור שבהן מקנין ממון לכך מפקיר עבדו וארוסה אין קנין ממון שבהן של עצמן מעכבן מלאכול בשביל קנין איסור שבהן לכהן. ועבדי מלוג קנין איסור שבהן לזרה מעכבן מלאכול אף שקנין ממון שבהן לכהן ועדיין צ"ע כעת אמנם צריך התבוננות בהא דמפקיר עבדו אע"פ שיצא לחירות אוכל בתרומה. ובפ' החובל ד"צ אמר ר' אליעזר המוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום שניהם אינן בדין יום או יומים וכן אינו יוצא לשניהם בשו"ע משום דבעינן עבדו המיוחד לו כדכתיב כספו המיוחד לו והכי קי"ל וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהלכות עבדים וכ"ה ביו"ד סימן רס"ז ובתוס' שם ד"ה איש ואשה שמכרו בנ"מ כתבו ז"ל פי' בקונ' דלא דמי לשותפות דעלמא דיש לזה חלק בכולו ליטול חציה וכן לזה אבל הכא כולו קנויין לזה לגוף וכולו קנויין לזה לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה ובענין זה י"ל עבד של ב' שותפין דבסמוך שלזה הגוף ולזה הפירות וכן חציה עבד וחציה בן חורין נמי כגון שנתן לו כל דמיו ואינו מעוכב אלא גט שחרור להיות מותר בבת חורין עכ"ל. א"כ במפקיר עבדו אמאי אוכל בתרומה הא בעינן כספו המיוחד לו כדכתיב קנין כספו:
והנה לכאורה יש לומר לפמ"ש לחלק דלענין תרומה הכל הולך אחר קנין איסור שבו בין לאכול בין לפסול. משא"כ לענין שן ועין או לדין יום או יומים דתלוי בקנין ממון שבו ודוקא גבי קנין ממון בעינן כספו המיוחד לו וכיון דגוף לזה ופירות לזה לא הוי מיוחד. אבל גבי קנין איסור דאינו עומד לפירות לא אכפת לן קנין פירות של ממון של זה שאין לו שייכות עם קנין האיסור אלא דלא משמע כן מדברי התוס' שהשוו מדותיהם ומדמין אכילת תרומה לשו"ע וא"כ כי היכי דלשו"ע בעינן כספו המיוחד לו ואינו יוצא בשן ועין לאשה אע"ג דכל קנין איסור שבו הוא לאשה לבדה כיון שיש לבעל פירות לא הוי מיוחד ה"נ לענין תרומה נימא הכי. וא"כ תקשי בארוסה נמי אמאי אוכלת בתרומה הא לא הוי כספו המיוחד לו. ואחר העיון נראה דיש חילוק גדול בין שו"ע או דין יום או יומים ובין אכילת תרומה דלענין תרומה קי"ל דקנינו שקנה קנין נמי אוכל בתרומה וכדאיתא ריש פרק אלמנה לכ"ג ומנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שאוכלים בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש ק"כ הוא יאכל בו ומנין לאשה שקנתה עבדים ועבדיו שקנו עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו קנינו שקנה קנין אוכל ע"ש. ופירשו שם רש"י ותוס' עבדיו שקנו עבדים היינו שניתן להם ע"מ שאין לרבו רשות בהן יע"ש. וכיון דקנינו שקנה קנין אע"פ שאין לאדון שום רשות עליו אוכל הוא בתרומה מש"ה במפקיר עבדו אע"ג שזכה העבד בעצמו בכל קנין ממון שבו הנה קנין האיסור שבו שהוא של רבו הרי הוא כמו קנין שקנה קנין ר"ל קנין איסור של רבו קנה קנין ממון דאע"ג דאין לרבו זכות בקנין ממון שבו מאכילו מידי דהוי אעבד שקנה עבדים ע"מ שאין לרבו רשות בהן אוכלים מדין קנין שקנה קנין וה"נ דכותי'. וכן ארוסה אוכלת בתרומה ד"ת מפני קנין איסור שבה לבעלה וקנין הממון שלה שלעצמה אינו מעכבה מתרומה דלא גרע מקנין שקנה קנין וכל זה דוקא לתרומה הוא דגלי קרא דקנין שקנה קנין נמי אוכל מש"ה אין החלק השייך לאשה או לעבד לעצמו נחשב לחלק זר ואין מעכב באכילת תרומה. אבל בשן ועין או בדין יום או יומים דלא גלי קרא לקנינו שקנה קנין מש"ה החלק השייך לעצמו של עבד מעכב אע"ג דנקנה גופו לאיסור שבו לרבו מ"מ בעינן כספו המיוחד לו ודו"ק:
ובפרק השולח דף מ"ב דאיבעי' להו מעוכב גט שחרור אי אוכל בתרומה וכתבו תוס' ד"ה מעוכב כו' דהכא מיירי בחצי עבד וחצי ב"ח. וכתב עליה מהרש"ל בחידושיו וז"ל תימה והאיך יאכל בתרומה החצי ב"ח ואפי' למשנה ראשונה וע"כ איירי במעוכב גט שחרור ע"י הפקר עכ"ל. ומהרש"א ז"ל בחידושיו כתב עליו וז"ל ולא ידענא תמיהתו על דברי תוס' דהא לקמן בשמעתין בעי למימר נמי בקידושין כה"ג דאינן קידושין כלל אע"ג דהוי חצי ב"ח עכ"ל. ודבריו תמוהין דבקידושין איכא טעמא אחרינא דה"ל מקודשת לחצי' דלא תפסי כלל אפי' צד חירות שבו. אבל הכא צד חירות אסור משום זרות. ועיין בסימן פ"י שהביא ראיה מפרק אלמנה לכ"ג דאם היא מעוברת פוסל העובר את העבדים מתרומה דעובר במעי זרה זר הוא. ומוכח להדיא דאם יש לזר חלק בו אסור בתרומה וע"ש שהניח דברי תוס' בצ"ע. והמעיין שם ברש"י יראה שגם הוא ז"ל מפרש האיבעי' דמעוכב גט שחרור בחציו עבד וחציו ב"ח. ולפמ"ש נראה דחצי עבד וחצי ב"ח שאני. שהרי בעצמו יש צד חירות וצד עבדות דמאן פליג ליה וכיון דצד עבדות שבו אוכל בתרומה אין צד החירות שהוא קנוי לעצמו מעכבו מאכילת תרומה דהוי כמו קנין שקנה קנין אע"ג דאין לרבו בצד חירות כלום ואסור בשפחה מפני אותו צד חירות. מ"מ לענין תרומה כיון דא"א לומר דצד עבדות שבו קנוי לצד חירות שהרי הוא של רבו. לכך אמרינן שצד חירות קנוי לעצמו ואוכל בתרומה אי לאו משום דמעוכב ג"ש לאו אדון הוא כלל אפי' לצד עבדות וכדאיבעי' ליה בש"ס משא"כ בעבד של שני שותפין כהן וזר כיון שיש לזר חלק בו אינו אוכל בתרומה דזה לא מקרי קנינו שקנה קנין שהרי יש לאחרים חלק בו והוא הזר. והבן. ונסתפקתי באשת כהן מאותן שכופין אותו להוציא אם אוכלת בתרומה כיון דבמעוכב ג"ש איבעיא לן בש"ס דכיון דכופין אותו לשחרר תו לאו אדון הוא ואינו מאכיל בתרומה אע"ג דעדיין קנוי הוא לו קודם השחרור א"כ ה"נ באשת כהן באותו שכופין אותו להוציא לאו קנינו הוא ועיין בתוס' פרק השולח דף ל"ט דמפקיר עבדו נמי אינו אוכל אם כופין את רבו לשחררו וכדאיבעיא ליה בש"ס ע"ש. אמנם בר"פ אלמנה לכ"ג אהא דתנן עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה פריך בש"ס מהא דתניא אשה שקנתה עבדים יאכלו בתרומה ע"ש והרי אלמנה לכ"ג מאותן שכופין אותו להוציא דהא מעשין על הפסולות וא"כ תו לאו קנינו הוא דנימא בה קנין שקנה קנין. ומדלא משני הכי ש"מ דבאשת כהן אפי' באלו שכופין להוציא אוכלת בתרומה עד שתתגרש כגון מוכה שחין ובעל פילופיס דעדיין קנינו היא. ואפשר לדחות דהכי פריך תפשוט מינה דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה כיון שכופין לשחרר. אלא דזה אינו במשמע שם בסוגיא ע"ש. ודו"ק:
ואכתי אית לן לברורי הא דאמרן דמפקיר עבדו אוכל בתרומה מפני קנין איסור שבו אע"פ שאין לרב בו שום קנין ממון וכן בארוסה אוכלת ד"ת מפני קנין איסור שבה דהא קרא כתיב קנין כספו והיינו קנין ממון והיכי קרינן לקנין איסור קנין כספו וראיתי בשטה מקובצת פרק אע"פ דף נ"ז בהא דאמר עולא ד"ת ארוסה אוכלת שנאמר וכהן כי יקנה כו' והאי נמי קנין כספו הוא. ז"ל והאי נמי קנין כספו שקנאה בכסף קידושין שלו עכ"ל הרי שהרגיש בזה שאין קנין ממון לארוס גבי ארוסתו לכך מפרש קנין כספו היינו שקנאה בכסף קידושין ועיקר אכילתה משום קנין איסור שבה שאסורה לכל העולם משום אשת איש. וכיון שאותו קנין איסור נקנה לו ע"י כסף מקרי קנין כספו. ובהכי ניחא נמי מאי דקשיא לן לעיל במפקיר עבדו דאוכל בתרומה אמאי לא אמרינן כספו המיוחד לו. והוא משום דהתם בדין יום או יומים כתיב כי כספו הוא היינו העבד הקנוי לכך בעינן כספו המיוחד לו. משא"כ גבי תרומה דכתיב קנין כספו ולא קאי על העבד הנקנה אלא על כסף מקנתו ואינו ענין לומר כספו המיוחד לו. ועיין פרק אע"פ דף נ"ח דאיתא שם בגמרא היבם אינו מאכיל בתרומה מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ופירש"י ז"ל והאי קנין דאחיו הוא וכי מיית ליה פקע קנינו אבל כנסה הרי היא אשתו לכל דבר והכתוב קראה אשתו דכתיב ולקחה לו לאשה דקני' בביאה וכי היכי דקדושי ביאה מאכילין בתרומה בארוסה דאתקש הויות להדדי כך מאכילין ביבמה עכ"ל. ולכאורה תקשי כיון דקנה היבם בביאה והרי היא אשתו לכל דבר וקנינו היא ולמה ליה לרש"י ז"ל לפרש משום דאתקש הויות אהדדי. ולפמ"ש ניחא ומשום דאשה אין לבעלה עליה שום קנין ממון וכמו שביארנו וע"כ אי אתה קורא כאן קנין כספו אלא משום קידושי כסף שנקנית בהן. וקידושי שטר וביאה דמאכילין משום דאתקושי הויות אהדדי וכיון דכסף מאכיל גם שטר וביאה מאכילין. וגבי יבמה דאינה נקנית בכסף ליכא היקש הויות אהדדי לכך פירש"י דכיון דקידושי ביאה מאכיל בארוסה דאיכא היקש הויות ממילא גם ביאה דיבמה מאכיל שהרי הכתוב השוה אותו וקראה אשה וכנ"ל. ובהכי ניחא שפיר שיטת רש"י ז"ל התם דיבם אינו מאכיל בתרומה ד"ת דפקע קנין אחיו. דקשה דהא שפיר אגידא בי' ביבם ולענין הפרת נדרים היבם במקום ארוס ואמאי לא הוי לענין תרומה במקום ארוס. ושטת התוס' שם באמת דיבם מאכיל כמו ארוס ע"ש. אכן לפמ"ש יפה כיון רש"י ז"ל דהא דבעל מאכיל בתרומה אע"ג דאין לו אלא קנין איסור משום שקונה בכסף ומקרי קנין כספו ושאר הויות אתקוש אהדדי וכן ביאה ביבמה מאכיל משום שקונה כמו ביאה דארוסה ותו לא חילקנו בין ביאה לביאה. אבל זיקת יבם נהי דאגידא גבי' כיון דליכא כה"ג בבעל ואינו בתורת כסף כלל ולא בתורת היקש הויות כיון דליתי' בבעל כלל אינו מאכיל דאנן בעינן לאכילת תרומה או שיהיה כספו גמור כמו עבד או שיהיה עכ"פ נקנה בכסף כמו אשה ושאר הויות אתקוש אהדדי לקידושי כסף דאיתי' גבי בעל ולא חלקנו בין ביאה לביאה כיון שקונה קנין גמור משא"כ בזיקה דליתה כלל גבי בעל אי אפשר לאקושי ואין כאין קנין כספו כלל. ובנדרים לא בעינן קנין כספו אלא בית אשה וכיון שהקנו לו מן השמים יש לו דין ארוס. אלא שהיה לנו לומר דעדיין מקרי קנין כספו כיון שבא לו ע"י אחיו שהיה לו קנין כסף לכך אמרו קנין כספו א"ר והאי קנין אחיו הוא וכל זה נכון:
וביבמות פרק הבא על יבמתו דף נ"ו אחד המערה ואחד הגומר קנה. רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפטרה מן היבום. מן הנשואין ד"ה אכלה דהא הוי אכלה מעיקרא. כ"פ מן האירוסין רב אמר אוכלות דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד. וש"א כי רבי רחמנא לאוקומי במקום בעל לאלומי מבעל לא רבי. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר ר"נ א"ש כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל כו'. וא"ד מן האירוסין ד"ה לא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעל כ"פ מן הנשואין רב אמר אוכלת דהא אכלה מעיקרא וש"א אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה אבל לא לכל מילי ע"ש. ושיטת התוס' שם דלאו דוקא לתרומה אלא ה"ה ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדרי' נמי פליגי ולא נקט תרומה אלא לרבות' ע"ש אכן שיטת הרמב"ם דקנאה לכל הדברים ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדרי' ולא פליג שמואל אלא לתרומה בלחוד וכמ"ש ב"י באה"ע סימן קס"ו דס"ל לרמב"ם דביאתו שוגג קונה לכל דבר ולכך סתם פ"ב מהלכו' יבום וכתב דביאת שוגג קונה לכ"ד ורב ושמואל ל"פ אלא לענין תרומה ע"ש. והנה ללישנא קמא דפליגי מן האירוסין איכא למימר דס"ל לשמואל דלכך לא אכלה בתרומה משום דלא אכלה בחיי בעל ואתו למימר דנשואין שלא מדעתו מאכילין בתרומה דה"ל כמו נשואי חרש וכמ"ש הרשב"א בחידושיו אבל ללישנא בתרא דפליגי מן הנשואין אע"ג דכבר אכלה בחיי בטל ס"ל לשמואל דלא אתרבי שוגג כמזיד לתרומה. וצריך ביאור אמאי גרע תרומה טפי מכל שאר דברים דאתרבי שוגג כמזיד ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדרים דה"ל נשואה גמורה. ולפמ"ש ניחא דבאמת ביאה ביבמה אע"פ שקונה לכל דבר אישות מ"מ לא היה ראוי להאכיל בתרומה שאין כאן קנין כסף וכדכתיבנא לעיל אלא משום דאתקוש הויות אהדדי וממילא גם ביאת יבם מאכיל שלא תחלוק בין ביאה לביאה וכדברירנא לעיל לפירש"י. לפ"ז בביאת שוגג דאינו מאכיל בבעל ביבם מנא לן. ומה מאד נכונו דברי הש"ס דמסיק שם אליבא דשמואל כל ביאה שהבעל מאכיל היבם מאכיל וכל ביאה שאין הבעל מאכיל יבם אינו מאכיל בה ע"ש. וכונתם למ"ש משום דביאת יבם אינו מאכיל אלא משום דבעל מאכיל ע"י ביאה משום היקש הויות. לכך ביאת שוגג שאין הבעל מאכיל בה ממילא ליתא ביבם. וכל זה לתרומה משום דבעינן קנין כספו שיקנה ע"י כסף וביאה אינו אלא ע"י היקש הויות וכמ"ש. אבל בשאר קנינים כגון ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה דלא כתיב קנין כספו כל שקנאה הרי היא כנשואה ודו"ק:
ובר"פ הערל דף ע' אמרי' בש"ס אטו משום דה"ל תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' רבי' ה"נ כו'. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו ז"ל ואע"ג דאמרי' פ"ק דקידושין ע"ע גופו קנוי קנין גמור מיהא לא קני דהא יוצא בגרעון כסף א"נ בשש וביובל משא"כ בעבד כנעני שאין לו יציאה לעולם אלא מדעת האדון וה"ה והוא הטעם באשתו דקרינן לה קנין גמור שאין לה יציאה מתחת בעלה אלא מדעתו עכ"ל ע"ש. וכבר הרגישו בזה בתוס' שם וכתבו דהא בקידושין דף י"ו דע"ע גופו קנוי היינו לענין שצריך גט שיחרור ואינו יוצא באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא והא דמותר בשפחה כנענית היינו משום דצריך שיעבוד את רבו בין ביום בין בלילה כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים דשכיר קרי' רחמנא עכ"ל. ונראה דהרשב"א ס"ל דע"ע גופו קנוי למצות אבל לענין ממון אין גופו קנוי והוי סגי באמירה בעלמא וכמבואר בחי' הריטב"א פ"ק דקידושין בהא דאמרו שם לימא לי' באפי תרי זיל אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי וכתב ז"ל וקשיא לן היכא אמר דע"ע גופו קנוי דהא אית ליה יד לכל דבר ואין ידו כיד רבו לא גבי מציאה ועירוב ופדיון מעשר דבכולן מזכה על ידו. ואיכא למימר דאלו בעבד כנעני יש לרב בו ב' קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור שבו שאסור בבת ישראל כו' ומה"ט נמי אמר רבא דע"ע נמי איכא צד קנין הגוף דקנין איסור שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית ומפני קנין ודין איסור זה דרמי עליה בעודו עבד חשיב קנין הגוף להצריכו גט ולא סגי לי' בדברים עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם אלא דלפי שיטת הריטב"א קנין מעשי ידיו פקעי בדברי' בעלמא. אך להפקיע קנין איסור שבו היינו לאוסרו בשפחה הוא דבעי שטר. ולפי שיטת הר"ן שם כיון שיש בו קנין הגוף לאיסור שבו שמותר בשפחה צריך נמי שטר למעשי ידיו ע"ש. והיינו נמי שיטת הרשב"א דע"ע גופו קנוי קנין איסור ולהכי קשיא ליה שפיר אמאי אסור בתרומה. וכ"ש לפ"מ שביארנו למעלה דעיקר אכילת תרומה תלי' בקנין איסור. ולכך כתב הוא ז"ל דלא הוי עדיין קנין גמור דיוצא בשש וביובל ובגרעון כסף. ושיטת התוס' דלא קני לע"ע לאיסור והא דמותר בשפחה היינו משום דצריך לעבוד את רבו ביום ובלילה. לא הבינותי בעניותי דאם הוא אסור בשפחה וכי משום דצריך לעבוד את רבו בלילה יעשה איסור הא אסור לע"ע לחלל שבת וי"ט לצורך רבו ומ"ש איסור שפחה שיהא מותר לעבודת רבו וצ"ע כעת:
ובעיקר הקושיא דקשי' להו הא דפ' הערל דאמרו הא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה ובקידושין אמרו ע"ע גופו קנוי. נראה לענ"ד לתרץ לפי מ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט גבי אומר לאשתו היום את אשתי ולמחר אי את אשתי וז"ל. נהי דס"ל לאביי דאפי' קדושת הגוף פקעה בכדי. באומר לאשתו היום את אשתי לא נפקא בלא גט והיינו טעמא משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות מיקרי כדמוכח פ' השולח גבי מוכר שדהו לחברו בזמן שהיובל נוהג כו' וקנין דמים באשה לא אשכחן ואי אפשר להיות אשתו לזמן ידוע בלבד דכל כיוצא בזה לאו קנין הגוף הוא עכ"ל. ומש"ה תושב ושכיר אינו אוכל בתרומ' אע"ג דקני לי' לקנין איסור שבו מדמותר בשפחה כיון שאינו קנין עולמית שיוצא בשש וביובל אין זה קה"ג משא"כ אשה לבעלה קנוי' קנין עולמית כמו עבד כנעני שעובד לעולם. ודו"ק:
וניחא בהא ברייתא דת"כ שהביא בכ"מ הובא בריש הסימן דצריך למעט ע"ע מתרומה אע"ג דבהדיא כתיב תושב ושכיר לא יאכל ותושב הוא נרצע שקנוי קנין עולמית יותר מע"ע. וגם יתישבו דברי הרמב"ם שכת' דע"ע הוא כתושב ושכיר והקשה עליו בכ"מ דהא תושב ושכיר היינו ע"ע וכמש"ל. דלפמ"ש הא דעבד כנעני ואשתו אוכלים בתרומה הוא מפני קנין איסור שבהן וכדברירנא וקנין כספו האמור בתרומה היינו שנקנה בכסף. לכך אי הוי כתיב תושב ושכיר בלחוד אמרי' תושב דהיינו נרצע אינו אוכל בתרומה דלא מקרי קנין כספו שאין הנרצע נקנה אלא ברציעה ומה"ט אינו יוצא בגרעון כסף כמ"ש הר"ר ישעיה הביאו הריטב"א פ"ק דקידושין ע"ש. דהא ביאה לא הוי מאכיל בארוסה אי לאו משום דאתקיש הויות אהדדי כמבואר לעיל וא"כ דין הוא דנרצע אינו אוכל. ושכיר איכא למימר דמיירי במוכר עצמו דאסור בשפחה וא"כ לית ליה לרבו קנין איסור עלי' וה"נ דין הוא שלא יאכל בתרומה אבל מכרוהו ב"ד שהוא קנין כספו שהרי נקנה בכסף וגם מותר בשפחה ויש לרבו בו קנין איסור ס"ד שיהא אוכל בתרומה דלא גרע מארוסה דאוכלת מפני קנין איסור שבה ונקראת קנין כספו שנקנית בכסף. ה"נ ע"ע שמכרוהו ב"ד נקנה בכסף ויש בו קנין איסור יאכל בתרומה. מש"ה אצטריך קרא אחרינא בת"כ למעוטי ע"ע שמכרוהו ב"ד ומשום דאינו קנוי קנין עולם וכמ"ש למעלה דלא הוי קה"ג אלא קנין פירות ואתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב דע"ע הרי הוא כתושב ושכיר כונתו ע"ע שמכרוהו ב"ד הרי הוא כנרצע ומוכר עצמו דאית בהו חד לגריעותא דנרצע לא הוי קנין כסף ומוכר עצמו אסור בשפחה ופשיטא דלא יאכלו. ומכרוהו ב"ד אע"ג דתרווייהו איתנהו ביה אפ"ה לא יאכל שאינו קנוי לעולם. ודו"ק: