אור ברסלב

אבני מילואים· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן יד

סימן יג

שאלה. דהא דקי"ל נשבע שלא יאכל נבילות דאינו חל אלא ע"י כולל אבל על נבילות לחודי' לא חייל, אם נשבע שלא יאכל נבילה חצי שיעור אי חייל, ותו הא דע"י כולל מיהא חייל אם דוקא כשהשבועה היא לקיים את המצוה אבל לעבור על המצוה לא חייל, או ע"י כולל חייל נמי לבטל המצות.

תשובה. גרסינן בשבועות פ"ב (דף כ"ד), שבועה שלא אוכל כו', הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה כו' פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות כו' חייב מ"ש רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב, ל"ק רישא בסתם סיפא במפרש, מפרש נמי גופי' תקשי מושבע ועומד מה"ס הוא, רב ושמואל ור"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן ואי בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש, בשלמא רבי (יונתן) [יוחנן] לא אמר כר"ל דמוקים למתני' כד"ה אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י, אמר לך ר"ל כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן, בשלמא לר"ל משו"ה קא פטר ר"ש דתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות אלא לריו"ח מ"ט דר"ש דפטר, מידי הוא טעמא אלא משום איסור כולל ר"ש לטעמי' דלית ליה איסור כולל כו' בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה, אלא כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור, ופירש"י אלא כדרבא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם ואוכלין שאינן ראויין לאכיל' דרישא דפטור כדרבא מפרש לה כגון עפר אבל נבילות ראויין לאכילה וארי' הוא דרביע עליה ותו לק"מ לר"י דמשכחת לה בלאו והן אף בשיעור שלם דהא לא אוכל סתמא קאמר אם אכל נבילה חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרין עם דברים האסורים ומתסרי אסורין ע"י כולל והן משכחת לה דהא אוכל סתמא קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל חייב עכ"ל וע"ש. ובתוס' שם ד"ה דמוקי לה כד"ה הקשו דנימא דמש"ה ר"י לא אמר כר"ל משום דר"י ס"ל [חצי שיעור] אסור מן התורה, והעלו מזה דחצי שיעור דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד ע"ש, והרשב"א בחי' שם כתב דלר"י אין שבועה חלה על חצי שיעור כיון דאסור מן התורה, והוכיח מהא דאמרו פרק יוה"כ [עד, א] לריש לקיש דס"ל חצי שיעור אסור מדרבנן היכי אמר התם במפרש חצי שיעור דא"ה לא נחייב עלי' קרבן ומשני כיון דמותר מן התורה שבועה חיילא עלי', משמע דלר"י דאסור מן התורה פשיטא דאין חל, והא דמשני הכא דמוקי לה כד"ה היינו לרב ושמואל דלא שמעינן מינייהו דס"ל ח"ש אסור מה"ת ע"ש, ועיין בס' כפות תמרים ר"פ יוה"כ שהק' ג"כ דמוכח דלר"י אין שבועה חלה על ח"ש ע"ש וכבר קדמו הרשב"א ז"ל, ולענ"ד לק"מ דהא טעמא דתוספות דשבועה חיילא על ח"ש לר"י היינו משום שאינו מפורש בתורה, וכמ"ש הר"ן [בחי'] פ"ג דשבועות [כג, ב] גבי נשבע להרע לעצמו ע"ש. והתם ר"פ יוה"כ בהא דפריך אדר"ל דמודה דח"ש אסור מדרבנן א"ה לא ליחייב עלי' קרבן פירש"י כיון דאסרו מדרבנן א"כ ה"ל בכלל לא תסור ע"ש, וא"כ לר"ל דהוי מדרבנן הוי בכלל לא תסור והרי הוא מפורש בתורה משא"כ לר"י דלא הוי בכלל לאתסור דהא אינו מדבריהם, ומדאורייתא אע"ג דאיכא איסורא כיון דאינו מפורש שפיר חיילא עלי' שבועה, ומסיק הש"ס דאפי' לר"ל אע"ג דהוי בכלל לא תסור שפיר חיילא עלי' שבועה וכמו שיתבאר לפנינו וזה נראה בהא דאמר בש"ס ר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה כד"ה ולמה לא אמרו רב ושמואל ור"י לא אמרו כר"ל, משום דרו"ש אפשר דס"ל חצי שיעור אסור מדרבנן דהא לא שמעינן מינייהו היכי ס"ל בח"ש כמ"ש הרשב"א, ומש"ה לא אמרי כר"ל משום דס"ל כקושית הש"ס ר"פ יוה"כ כיון דאסור מדרבנן הוי בכלל לא תסור והוי מפורש בתורה כפירש"י התם ולא חיילא עלי' שבועה, אבל ר"י ס"ל ח"ש אסור מן התורה וא"כ אינו בכלל לא תסור ואינו מפורש בתורה וחיילא עלי' שבועה א"כ מ"ט לא אמר כר"ל לזה אמרו משום דמוקי לה כד"ה.

והנה דעת הרמב"ם בס' המצות שורש א' כל דבר שהוא מדרבנן כו' כבר צוה משה רבינו ע"ה בסיני שיצונו לעשותו והוא אמרו ע"פ התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו ית' מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואומר לא תסור וגו' עכ"ל, ובזהר הרקיע כתב שיש לתמוה מסברת הרב שסובר כי העובר על מצות דרבנן עובר על לאו דלא תסור (שמה) [שזה] הוא הפך ממה שהעלו פ"ג משבועות (דף כ"א) וביומא פ' בתרא (דף ע"ג) ששם אמרו מי שנשבע שלא לאכול נבילות וטריפות חייב והקשו והא מושבע ועומד מה"ס הוא פירוש ואין שבועה חלה על שבועה והשיבו בחצי שיעור שע"ז אינו מושבע מה"ס וכך היא המסקנא בגמ' שמאחר שחצי שיעור אינו אלא מדרבנן לאו מושבע ועומד מה"ס הוא וחייל עלי' שבועה, וא"כ איך יאמר הרב שמצות דרבנן הן בכלל לא תסור והלא יהי' מושבע ועומד גם על מצותיהם שהרי מושבעים על כל מה שבתורה ובה כתוב לא תסור כו', ובשלישי משבועות (דף כ') ובשני מנדרים (דף י"ג) מוכח שהמתפיס באיסור תורה אינו נדר ובאיסור דרבנן הוי נדר דלאו דבר האסור חשיב לי' פי' דקי"ל שצריך שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור ואילו היו איסורים דרבנן בכלל לא תסור לא היו אומרים שלא יחשבו איסורי דרבנן דבר האסור ע"כ וע"ש, ובס' מגילת אסתר כתב דאינו ראי' שלא יהיו מצותיהם בכלל לא תסור כו' כי מאחר שלא נאמרו בבירור בסיני לא נאמר עליהם מושבע ועומד מה"ס כו' ומה שאמר כי המתפיס באיסורי דרבנן הוי נדר אני לא מצאתי בגמ' ענין זה דהמתפיס באיסורי דרבנן רק המתפיס באיסור תורה והוא בספ"ב נדרים (דף י"ד) דתנן ואלו מותרים כו' וגם אם ישנו אין ראיה משם דמצות דרבנן לא יהיו בכלל לא תסור שמה שאמרו דבאיסורי דרבנן הוי התפסה הוא משום שחשבו איסוריהם כדבר הנדור שהוא יותר מדבר האסור עכ"ל, והנה מ"ש בס' מג"א ליישב דמש"ה לא הוי מושבע ועומד אע"ג דהוא בכלל לאו דלא תסור משום שלא נאמרו בבירור בסיני לא נאמר עליהם מושבע ועומד מה"ס, נראין דבריו נכונים, אך מ"ש על דברי זהר הרקיע ז"ל אני לא מצאתי ענין זה בגמרא כו' רק המתפיס באיסור תורה והוא ספ"ב דנדרים (דף י"ד). תמה אני הלא דברי הזהר הרקיע פשוטים בש"ס שבועות (דף כ') בהא דתניא איזה איסור האמור בתורה אמר הריני שלא אוכל בשר ולא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו יום, ופריך פשיטא ומשני ביום שנהרג בו גדלי' ב"א איצטריך ליה מ"ד כיון דאפילו לא נדר אסור מדרבנן כי נדר נמי לא חייל נדרא ולא מתפיס בנדר קמ"ל, ופירש"י שם דאי היה איסור דאוריתא לא היה הנדר חל ולא הוי מתפיס בנדר אלא כיון דיום שנהרג בו גדליה ב"א הוא מדרבנן מש"ה כי נדר בו הוי מתפיס בדבר הנדוד ע"ש, וא"כ מוכח דדבר האסור מן התורה כגון יוה"כ אף על גב שנדר להתענות בו הוי דבר האסור שאין הנדר חל בו ואין כאן אלא איסור של תורה, ודוקא צום גדליה כיון דהוא דרבנן וכי נדר להתענות בו חייל בי' נדרא ויכול להתפיס בו, ומש"ה קשי' לי' לזהר הרקיע כיון דאיסורי דרבנן בכלל לא תסור וה"ל כמו איסור תורה א"כ מ"ש איסור תור' או איסו' דרבנן, זה פשוט בכונת בעל זהר הרקיע, ומ"ש בזה"ר מנדרים פ"ב צ"ל פ"ק דנדרים (דף י"ב) שם הובא הך דשמואל והוא שנדר ובא מאותו יום, וא"כ מוכח דבצום גדליה כיון דהוא רבנן חייל נדרא ויכול להתפיס בו דבאיסור תורה כמו יה"כ אפי' נדר להתענות בו אין הנדר חל על האיסורין ותו ליכא התפסה.

ומ"ש במגילת אסתר דמתפיס באיסורי דרבנן ה"ל כמו דבר הנדור שהוא יותר מדבר האסור, נפלאתי דמעולם לא מצינו שהמתפיס באיסור דרבנן יהיה כמו בדבר הנדור והרי ביום שנהרג בו גדליה דהוא דרבנן אמר שמואל והוא שנדור ובא באותו יום, ואס"ד דאיסור דרבנן הוי דבר הנדור א"כ יום שנהרג בו גדלי' הוי בעצמו דבר הנדוד ולמה ליה להיות נדור ובא באותו יום א"ו פשוט דגוף האיסור בין של תורה בין של דבריהם הוי דבר האסור ממש, אלא שאם הוסיף להיות נודר על האיסור יש חילוק בין ש"ת לשל דבריהם דבשל תורה אין הנדר חל ואין כאן אלא דבר האוסר ולא מתפיס בי' ובשל דבריהם הנדר חל ויש כאן דבר הנדוד ומתפיס בי', והיינו דקשי' לי' לזה"ר כיון דבדרבנן איכא לא תסור הוי איסור תורה ולא חייל עליה נדרא ולא מתפיס בי', מיהו לפמ"ש במג"א דאע"ג דאיסורי דרבנן בכלל לא תסור אפ"ה לא חשיב מושבע ועומד כיון שאינו בבירור בהר סיני, וא"כ מה"ט הנודר על איסורי דרבנן הנדר חל כיון דשבועה חיילא כ"ש נדר וה"ל דבר הנדור.

ושבועה על איסורין בחצי שיעור דעת תוס' הובא לעיל דשבועה חייל ולא הוי חשיב מושבע ועומד אבל דעת הרשב"א בחידושיו דאין שבועה חלה על ח"ש כיון דאסור מן התורה הוי מושבע ועומד וכ"כ עוד בתשובה סימן תרי"ו ע"ש, ובטור יו"ד סימן רל"ח כתב שבועה שלא אוכל ככר זה חייב על כל כזית וכזית שיאכל ממנה ואסור אפי' בכל שהו, שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכל שהו, וכתב עוד שבועה שלא אוכלנה ואח"כ אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שני' ג"כ חלה שמתחלה לא נשבע אלא על כולה ע"ש וכדאמרי' בשבועות (דף כ"ז) וע"ש ואי נימא דשבועה לא חיילא על ח"ש וכדעת הרשב"א, א"כ באומר שלא אוכלנה נמי אסור בחצי שיעור ואמאי חיילה עלה שבועה שני' א"ו דס"ל להטור דשבועה חיילא על ח"ש, וראיתי במש"ל פ"ד משבועות [ה"א ד"ה ויש] שכתב דאפי' לדעת הר"ן דגבי שבועה שלא אוכל אסור מה"ת בכל שהו היינו דוקא באומר סתם אכילה ולא פירש אף דסתם אכילה בכזית מ"מ כיון דאיכא למימר נמי כ"ש אמרי' דכל שהו נמי אסור משום דחזי לאיצטרופי אבל במפרש אין לנו אלא מה שאמר ולפי צד זה אם נשבע שלא יאכל כזית מותר בפחות מכשיעור כיון שפירש דבריו ואמר בכזי' ע"ש, וכ"כ בש"ך יו"ד סימן רל"ח סקי"ב ע"ש ועיין במש"ל שם פלפול נחמד אם סתם אכילה שבתורה הוא בכזית אלא דגזה"כ הוא מהא דכתיב כל חלב לרבות ח"ש, או נימא דסתם אכילה בכל שהו וכמ"ש (הרא"ש) [הרא"ם] אלא דאתא הלכתא ואפקתי' לקרא ממשמעותי' ואוקמה אכזית לעונשין, ולדעת הרא"ם דאכילה סתם במשהו, הא דשבועה שלא אוכל אינו חייב אלא בכזית, היינו משום דס"ל לרבנן שדעתו של זה הנשבע שלא יאכל היא כסתם אכילה שבתורה דאיכא עונש בכזית ואיסור במשהו, וכך היא דעתו של זה הנשבע ליענש על כזית וליאסר בכל שהו כשאר איסורי תורה וע"ש.

והנה נראה מדברי הש"ך ובעל מש"ל הא דאסור בכל שהו באומר שבועה שלא אוכל היינו משום דדעת הנשבע כן הי' ליאסר בכל שהו ושלא ליענש אלא בכשיעור, וזה חידש הש"ך באומר בפירוש שבועה שלא אוכל כזית דמותר מן התורה בכל שהו כיון דדעת הנשבע דוקא על שיעור כזית וע"ש, ולענ"ד נראה דהך מלתא אינו תלוי בדעת הנשבע, דהא טעמא דהר"ן פ"ג משבועות שהסכים לדעת הרמב"ם דבשבועה שלא אוכל אסור בכל שהו מדאמרינן ביומא טעמא דר"י דח"ש אסור מה"ת משום דחזיא לאצטרופי ובשבועה נמי אע"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם, ה"מ לקרבן ולמלקות אבל איסורא מיהא איכא בכל שהו כיון דחזי לאצטרופי לשיעור שלם, ואע"ג דהתם ביומא מריבוי דכל חלב מייתינן ח"ש הא ודאי האי רבוי לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיניה לכל אסורין משום דפשיטא לן דלא אסרה רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי ולמה לא יהיה דין שבועות כדין שאר איסורין עכ"ל, מבואר מזה דדין שבועה כדין שאר איסורין דעיקר איסורו בכזית וממילא רמי' תורה עלי' איסור בכ"ש משום דחזי לאצטרופי, וע"כ אין זה משום דעת הנשבע דאם איתא דמכח דעת הנשבע אתינן עלה כדעת הש"ך ומש"ל היכי מדמה ליה הר"ן שבועה לשאר איסורין למילף מאיסור חלב והל"ל להר"ן דכך היא דעתו של הנשבע, ולענ"ד אין דבר זה באפשרי שאם הי' דעת הנשבע שיאסר בכל שהו רק שלא יתחייב קרבן ומלקות אלא בכשיעור, לא היה מועיל לו ליפטר, שהרי אם ישבע אדם שלא יאכל משהו ע"מ שלא יתחייב מלקות וקרבן ודאי דלא מהני דה"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וה"נ אם דעתו ליאסר במשהו הרי נשבע על משהו וכל שנשבע חייב מלקות וקרבן אע"ג דאתני עלי' שלא ילקה ושלא יהי' רק כמו שאר איסורי תורה זה לא מהני דהוי מתנה עמש"ב, אע"כ כמ"ש דדעת הנשבע הוא דק על כשיעור, אלא דממילא רמי רחמנא עליה איסור בכ"ש משום דכל דמיחייב על כזית אסרה תורה במשהו משום דחזי לאצטרופי. ואם כן אפילו נשבע שלא יאכל כזית נמי אסור בכל שהו. וזה ברור:

ובזה יתישב מאי דקשיא לן בהא דכתב הרמב"ם דאם נשבע שלא לאכול אסור בכל שהוא. מהא דאמרינן בשבועות דף כ"ז אמר רבא נשבע על בשר ואכלה אם נשתייר הימנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אינו נשאל עליה ופריך ה"ד אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדי' לאיסורא כו' אי בעית אימא שלא אוכל מגו דמהני לי' שאלה אכזית בתרא אהני נמי אכזית קמא ע"ש. ומשמע דאם לא שייר ממנה כזית אינו נשאל עלי' ואמאי לא חייל שאלה אחצי כזית כיון דחצי שיעור אסור מה"ת ודאי מקרי חל הנדר עדיין שיהיה ראוי לשאלה אע"ג דליכא קרבן ומלקות. וראיה מהא דכתב הר"ן בחש"ו סימן נ"א בנודר לזמן דאין נשאלין על הנדר עד שיגיע הזמן ויחול הנדר ובין השמשות של יום הנדר העלה שם לדעת הרמב"ם בכל הספיקות מה"ת מותרים. א"כ בה"ש המוהיתר גמור מה"ת ומקרי לא חל הנדר עדיין ואין נשאלין עליו. אבל לדעת החולקים דס"ל דכל ספקות אסורים מה"ת ה"ל חל הנדר בין השמשות ונשאלין עליו ע"ש. ומבואר מזה דכל שיש איסור בדבר אע"ג דליכא מלקות וקרבן אפ"ה מקרי חל הנדר. דהא גבי איסור ספק אע"ג דמה"ת אסור מ"מ לא מיחייב במלקות וקרבן ואפ"ה מקרי חל הנדר וא"כ ה"ה אם נשאר חצי זית כיון דאסור מה"ת עדיין מקרי חל הנדר ואמאי נקט רבא דאשתייר מיניה כזית. דהא בכ"ש סגי וכמ"ש. אכן לפמ"ש דהא דאסור בכ"ש אינו מצד הנודר שהרי הוא לא נדר אלא על שעור שלם. אלא דממילא רמיא רחמנא עליה איסור משהו משום דחזי לאצטרופי לכך אינו בשאלה עד שיהא נשאר ממנו כזית דהוא איסור נדרו ואז ממילא הותר גם במשהו כיון דליכא איסורא בכשיעור אבל אם נשאר פחות מכזית אינו יכול להשאל שהרי אין כאן איסור מצד נדרו להתירו. אלא איסור הבא ממילא על ח"ש וליתי' בשאלה. ודו"ק:

עוד אפשר לומר כיון דחצי שיעור אינו אסור אלא משום דחזי לאצטרופי עם עוד ח"ש אחר לכזית שלם. א"כ זה שנשבע שלא יאכל ככר זה ואכלו ולא נשאר ממנו רק חצי זית תו לית ליה צירוף לאותו חצי שיעור. אלא דלבי מהסס בזה דא"כ ביוה"כ סוף היום היכא דליכא שעות אלא לפחות מכשיעור יהי' מותר מן התורה כיון דלא חזי תו לאצטרופי. אלא מחוורתא כדכתיבנא משום דח"ש אינו בתורת נדר אלא איסור הבא ממילא וכמ"ש. ובטור לא הביא שבועה שתחול על נבילות וטריפות אלא ע"י כולל עם דברים המותרים. וכתב הב"י הא דלא הביא הטור שבועה שאוכל פחות מכשיעור דהשבועה חלה משום דהטור אזיל בשיטת תוס' ופליג הרמב"ם וס"ל דאין שבועה חלה על ח"ש. ותוס' ס"ל דהא לא משכחת בח"ש וכיון דליתי' בלאו והן לאו שבועה היא וע"ש. ובמשנה למלך פ"ד כתב עלה וז"ל כד נים ושכיב אמר להא מלתא שלא נאמר כלל זה אלא לקרבן דוקא וכמבואר בדברי רש"י פ"ג משבועות דף כ"ד וכן מבואר מדברי הרז"ה פ"ג דשבועות גבי נשבע לקיים המצוה. אך קשה לי ממ"ש תוס' פ"ג דמכות דף כ"ב ד"ה א"ל בגין דאמר שלא אחרוש וצ"ע. ומבואר הוא בדף כ"ה דאף למ"ד דבעי' דאיתי' בלהבא הוא דוקא לקרבן כדאיתא שם לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות וא"כ לדידן נמי שיהיה לאו והן דוקא לקרבן אבל למלקות לעולם איכא וא"כ חזרה הקושיא למקומה דאמאי לא הביא הטור דין זה דשבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות. וא"כ ליכא למשמע מדברי הטור דפליג על רבינו. עכ"ל וע"ש. והנה מ"ש במש"ל להוכיח דבמלקות לא בעינן לאו והן מדאמרינן לא הנחתי למלקות לא אכלתי לקרבן והיינו דאמרינן בסוגיא דשבועות דף כ"ה דסובר שמואל מלתא דאיתא בלהבא מיחייב לשעבר מידי דליתי' בלהבא לא. ופריך מהא דתניא לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום בשלמא לא אכלתי כו' אלא לא הנחתי מי איתי' בלא אניח ומשני לא אכלתי לקרבן ולא הנחתי למלקות ע"ש. מוכח מזה דמאן דבעי להבא היינו דוקא לקרבן ה"ה מאן דבעי לאו והן נמי דוקא לקרבן דהא הוי ס"ד דש"ס לאוקמי פלוגתא דרב ושמואל בדר' יהודא בן בתירא ורבנן דפליגי בלאו והן ע"ש. ונראה ליישב דמהכא ליכא למידק דהנה הר"ן הק' שם דהא משכחת לה בלא אניח שום דבר על ראשי דחייל ע"י כולל כו' דלעיל אמרינן דשאוכל סתמא מקרי הן לגבי מפרש שלא אוכל נבילות ושחוטות ובודאי טפי אית לן למיבעי שיהי' הן דומה ללאו דכתיבי בהדי הדדי דהיינו להרע או להיטיב מלהבא ולשעבר דלא אתי אלא הרבוייא דקראי. והרמב"ן ז"ל תירץ דאע"ג דאיסור שבועות חייל ע"י כולל אעפ"כ אם עבר ועשה אינו חייב קרבן דכי כתיבי קראי בדבר הרשות כתיבי הלכך לענין קרבן ליתי' בלא אניח אבל מ"מ אסור הוא להניח עכ"ל. ולפ"ז ניחא לא הנחתי למלקות דהיינו לענין מלקות איתי' בלהבא ר"ל שלא אניח שום דבר על ראשי דחייל ע"י כולל דדוקא לענין קרבן לא מהני כולל וכמ"ש הרמב"ן דקראי דכתיבי גבי קרבן בדבר הרשות כתיבי. ולעולם דגם למלקות בעי' לשעבר ולהבא וה"ה לאו והן. ודו"ק:

ובתוס' שבועות דף כ"ד ד"ה אלא הן היכי משכחת לה דאפילו ע"י כולל נמי לא אמרינן דתחול השבועה לבטל המצוה. וקשה לריצב"א דתני בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב אלמא דבאיסור כולל חיילא שבועה לבטל מצוה ותירץ דהכא דוקא לא חיישא משום שהזכיר נבילה כו' אבל התם דלא מדכר פסח חיילא שבועה. ור"י מפרש דודאי שב ואל תעשה כדאיירי הכא לא חיישא דקאמר שבועה שאוכל ולא אכל. אבל התם בנשבע שלא לאכול ואכל דהוי בקום ועשה ודאי חייל עכ"ל וע"ש. ובעה"מ דחה דברי הירושלמי הנ"ל מהלכה דס"ל דש"ס דילן פליג עליה מדפריך אלא הן היכי משכחת לה ע"כ ס"ל דלא מהני כולל לבטל מצוה ע"ש. והרמב"ן בספר המלחמות מתרץ נמי כדברי ר"י בתוס' דבקום ועשה הוא דאינו חל ע"ש. ולכאורה קשה כיון דהרמב"ן ס"ל דלקרבן לא מהני כולל ומשום דקראי אינו אלא בדבר הרשות וכו'. א"כ מצינא לפרושי הא דפריך הן היכי משכחת לה היינו לקרבן דבזה לא מהני כולל. אלא דא"כ לאו גופי' נמי לא משכחת לה דהא לא מהני כולל לענין קרבן אליבא דהרמב"ן. אע"כ למלקות איירי ומש"ה קשיא ליה להרמב"ן מהירושלמי עד שהוכרח לתרץ כדברי ר"י ולחלק בין שב ואל תעשה ובין קום ועשה. וא"כ זכינו לדין דהרמב"ן ס"ל דגם לענין מלקות בעינן לאו והן וכדעת התוס' במכות כ"ב ד"ה א"ל כגון דאמר שלא אחרוש ע"ש. כיון דלדידי' כולה סוגי' למלקות מיירי.

אלא דמדברי תוספות שבועות כ"ד ד"ה אלא כדרבא מבואר שם דס"ל דלמלקות לא בעי לאו והן ע"ש בדבריהם שכתבו וליכא למימר דלמלקות איירי דלא בעי לאו והן כו' ע"ש. וצ"ע. ולפי שטת התוס' ע"כ הא דפריך אלא הן היכי משכחת לה משום דמתני' משמע להו לקרבן ומדקא קשי' להו לתוס' מהא דירושלמי ולא מתרצי דלקרבן לא מהני כולל ע"כ ס"ל דלקרבן נמי מהני כולל ודלא כהרמב"ן. והדרא קושית הר"ן לדוכתה מאי פריך לא הנחתי תפילין מי איתי' בלא אניח והא שפיר איתי' בלא אניח שום דבר על ראשי וכנ"ל. ונראה דלשטת התוס' לק"מ דאינהו ס"ל דצריך שיהיה ההן דומה לגמרי ללאו כדמוכח שם באותו ד"ה כדרבא ע"ש. וכיון דבלאו לא הזכי' אלא תפילין צריך שלא יזכיר בהן ג"כ אלא תפילין. וה"ה לענין עבר ולהבא כיון דלשעבר לא הזכיר אלא תפילין צריך שלא יזכיר להבא ג"כ רק תפילין בלי שום כולל. וגם הר"ן תירץ כן בתחלה. אלא שחזר והקשה לנפשי' לפ"מ שפירש הוא ז"ל הסוגי' דשבועות כ"ד דהלאו הי' במפרש נבילות ושחוטות דאי לא הזכיר נבילות ה"ל דברים שאין ראויין לאכילה ולא חייל עלייהו ואפ"ה אמרינן דאיתי' בהן שישבע שאוכל סתם דכה"ג חייל אפי' על דברי' שאין ראויין וכדרבא דאמר שבועה שאוכל סתם ואכל עפר פטור ע"ש ולפ"ז מוכח דלא בעי' הן דומיא דלאו ממש כ"ש להבא ולשעבר דלא בעי' דומי' ממש ע"ש בר"ן. אבל לתוס' שפיר מצינן למימר דבעי' הן דומה ממש ללאו וכן להבא דומה ממש לשעבר וצריך שישבע שלא אניח תפילין לחודי' וא"כ שפיר מצינו למימר דס"ל לתוס' דאפי' לקרבן מהני כולל ודלא כהרמב"ן:

ולפענ"ד נראה ליישב קושי' הר"ן שהקשה דהא משכחת לה בכולל שלא אניח שום דבר על ראשי. לפמ"ש הרשב"א בחי' לנדרים דף י"ב בהא דנדרים חלין על דבר מצוה ובקונם סוכה ולולב נאסרו עליו הסוכה והלולב שהקשה נימא דאתי עשה דסוכה ולולב ודחי ל"ת דבל יחל. ומתרץ דנדרים הוי ל"ת ועשה. ל"ת דבל יחל ועשה דכל היוצא מפיו יעשה ע"ש. ובתוס' חולין דף קמ"א ד"ה לא צריכא כתבו דכל היכא דאיכא ל"ת ועשה נגד עשה אם עבר על הלאו אינו לוקה דהלאו כבר דחי לה העשה אלא דלא דחי עשה וא"כ הלאו כבר נדחה וליתי' אלא עשה ע"ש ובתוס' פסחים דף מ"ז. א"כ בנשבע בכולל לבטל מצות תפילין דנהי דשבועה חלה ע"י כולל מ"מ אם עבר והניח תפילין לא לקי אבל יחל דדחי לה ללאו העשה דתפילין ולא נשאר אלא עשה דכל היוצא מפיו יעשה אבל מלקות דבל יחל ליכא. וכיון דליכא מלקות דבל יחל תו ליכא קרבן שבועה דקרבן שבועה אינו אלא במקום לאו וכמ"ש תוס' שבועות דף כ"א ד"ה ולא אמרו כזית אלא לקרבן ע"ש. ומש"ה הוכרח לומר לא הנחתי למלקות דלא בעי' להבא דלקרבן דבעי' להבא לא אפשר אפי' ע"י כולל כיון דאדחי לי' לאו דבל יחל וקרבן שבועה ליתי' אלא במקום לאו. ודו"ק:

ולפ"ז הנשבע שלא לאכול מצה סתם דחייל ע"י כולל אם עבר ואכל מצה של מצוה אינו לוקה דהלאו נדחה מפני העשה של מצה ולא נשאר רק עשה דככל היוצא מפיו. ובתוס' דמייתי לשון הירושלמי דתני שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב שלא בדקדוק הוא ואין זה לשון ירושלמי דליתא התם דתני אלא ז"ל הירושלמי. על דעתי' דר' יוחנן דאמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח. שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה ע"ש. ולא אמרו שם חייב אלא אסור ע"ש. ועיין בחי' מהרש"א שהבין מלשון תוס' דהיא ברייתא בירושלמי ומקשי לריש לקיש דלית לי' כולל היכי מפרש להך ברייתא ע"ש דדחיק לתרוצי, ובאמת אין זה ברייתא ואדרבה להדיא קאמר בירושלמי דעל דעתי' דר"י הוי הכין ממילא משמע דלר"ל ליתי' להאי דינא כלל. ולפמ"ש דנשבע לבטל המצוה אם עבר וקיים המצוה לא לקי אלאו דבל יחל א"כ הא דמשני לא הנחתי למלקות צ"ל דלמלקות לא בעי' דאיתי' בלהבא וכמו שהבין במש"ל וה"ה דלא בעי' לאו והן. ולשיטת הרמב"ן שכתבנו לעיל דלמלקות בעי נמי לאו והן וכן הוא ג"כ שיטת תוס' במכות. וה"ה דבעי' דאיתי' בלהבא וכמש"ל. וצ"ל דכונת הש"ס הוא דלמלקות איתי' בלהבא דדוקא לקרבן לא מהני כולל דקראי דקרבן בדבר הרשות כתיבי משא"כ למלקות איתי' בלהבא ע"י כולל וכמ"ש לעיל. ולפי מה שבארנו כאן אפי' בכולל ליכא מלקות דדחי לי' עשה דתפילין ללאו דבל יחל. וצ"ל דתוספו' דמכות והרמב"ן ס"ל כמ"ש תוס' בעירובין דף ק' גבי מתן ב' שנתערב במתן ד' שכתבו ז"ל וא"ת וליתי עשה ולדחי ל"ת דבל תוסיף. וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל וע"ש. ואם כן בנדרים ושבועות ע"י פשיעתו הוא בא שנדר או נשבע לבטל המצוה ולא אתי עשה ודחי לי' ללאו דבל יחל ולוקה עליו והרשב"א בחי' לנדרים שהקשה דליתי עשה דמצוה ולידחי לאו דבל יחל לא ס"ל הך סברא דתוס' דעירובין. והנה בעה"מ ס"ל דלא מהני כולל לבטל את המצוה ודחי לי' להירושלמי מפני הגמ' שלנו דפריך אלא הן היכי משכחת לה. וכבר הזכרנו דעת תוס' והרמב"ן דש"ס דילן אינו סותר לירושלמי דיש חילוק בין כולל מפורש' לכולל סתם א"נ בין קום ועשה לשב וא"ת. ולענ"ד נראה לענות גם חלקי בזה דכבר כתבנו דשיטת תוס' דלמלקות לא בעי' לאו והן. וע"כ סוגית הש"ס לענין קרבן מיירי והכי משמע לי' לישנא דמתניתין דקתני חייב דקאי אקרבן. ולקמן דף כ"ו איתא שם בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על ככר כו' אלא מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי א"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ופירש"י מצטער ברעב וא"נ לא נעלמה ממנו היה אוכלה ובתוס' פירשו שמצטער על שאינו שוכח שהי' רצונו שישכח כדי שיאכל אבל במזיד לא היה אוכלה ופשוט דלאו היינו שב מידיעתו כיון שברצונו היה שוכח כדי שיאכל' וע"ש. ועיין ברמב"ם פ"ג משבועות שפסק ג"כ דמצטער אינו מביא קרבן כיון שלא היה שב מידיעתו והנשבע ע"י כולל שיאכל נבילות ושחוטות אע"ג דשבועה חיילא ע"י כולל מ"מ אסור לו לאכול דאפי' נשבע על שמנו של גיד דאינו אלא מדרבנן ופשיטא דחיילא שבועה עלי' מ"מ אסור לאכול. א"כ ודאי ליתי' בקרבן אם לא אכל נבילות אף שנשבע עליהן בכולל דממ"נ אם ידע השבועה ואפ"ה לא אכל א"כ ה"ל מזיד וליכא קרבן. ואם שכח השבועה נמי ליתי' בקרבן דהא אי נמי לא הוי שכח לא היה אוכל דהא אסור לו לאכול נבילות אף שנשבע לאכול וכנ"ל. וא"כ אינו שב מידיעתו. ולא משכחת לה הן לענין קרבן. וזה נכון וברש"י שם ד"ה אלא כדרבא כתב וז"ל אבל נבילות וטריפות ראויין לאכיל' הן אלא ארי' הוא דרביע עליהו כו' דהא לא אוכל סתמא קאמר אם אכל נבילות חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרי' עם דברים האסורים ומתסרי איסורי' ע"י כולל והן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל חייב עכ"ל. ובתוס' ד"ה אלא כדרבא הקשו עליו במאי דמשמע מדבריו דבדברים האסורים לא מקיים שבועתו דבתוספת' תני שבועה שאוכל ואכל אוכלין האסורין כגון פיגול נותר וטמא פטור ור"ש מחייב מוכח דאפי' בדברים האסורים נמי יוצא ידי שבועתו כשנשבע שיאכל סתם וע"ש. ולפמ"ש לק"מ דאין ה"נ דיוצא ידי שבועתו בדברים האסורים אם אכלן. אלא שאם לא אכלן אינו חייב קרבן דהוי לא שב מידיעתו ואינו חייב קרבן אלא על שלא אכל דברים המותרים וכיון דעיקר קושי' הש"ס אלא הן היכי משכחת לה היינו דליכא קרבן בהן כיון דאינו שב מידיעתו שהרי מ"מ אסור לו לאכול הנבילות אף שנשבע עליהן וע"ז מתרץ דמשכחת לה כדרבא בסתם והיינו שיתחייב קרבן אם לא יאכל כלל על שלא אכל דברים המותרים שעליהם אינו שב מידיעתו מה שאין כן בדברים האסורים אף על גב שאם אכלן קיים שבועתו מכל מקום אם לא אכלן אין כאן קרבן וכנ"ל:

ונראה דה"ה הנשבע לאכול נבילות חצי שיעור דחיילא שבועה לדעת הרמב"ם וכמ"ש פ"ה משבועות ע"ש נמי אינו אלא לחיוב שבועה אבל לא לקרבן דכיון דאסור לו לאכול מקרי אינו שב מידיעתו ואפי' באיסור דרבנן כגון שומנו של גיד או סתם יינם דהשבועה חיילא מ"מ אסור לאכול ולשתות וכמ"ש הרמב"ם בתשו' סימן ק"ע הנשבע שיאכל שומנו של גיד או שישתה סתם יינם ולא שתה חייב משום שבועת ביטוי אלא שאומרים לו שב ואל תעשה כדרך שהעמידו דבריהם במקום כרת עכ"ל. אך קשה לפ"ז הא דאמרי' בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן דהא לפמ"ש דהכא מיירי לענין קרבן ומשום דכיון דאסור לו לכתחלה לאכול מיקרי אינו שב מידיעתו א"כ לר"ל נמי תקשי דהא אפי' באיסור דרבנן אומרים לו שב וא"ת. ובח"ש איכא עכ"פ איסור דרבנן גם לריש לקיש. ונראה לפמ"ש הריב"ש בתשו' סימן שצ"ח ז"ל דברים האסורין מדרבנן לא מקרי אוכלין שאין ראויין ואע"פ שאין דרך לאוכלן מ"מ ראויין הן. ומתני' דשבועות שלא אוכל ואכל נבילות לריש לקיש אליבא דר' עקיבא פשוט הוא בסתם שלא פירש לא חצי שיעור ולא נבילות וטריפות דהא כיון דבחצי שיעור מוקי למתני' לא קשיא כלל האי דאוכלין שאין ראויין דח"ש לר"ל מותר מן התורה ואוכלין ראויין מקרי עכ"ל. וכיון דלר"ל מיירי בסתם שאינו מפרש נבילות ודאי משכחת לה הן דומיא דלאו דהיינו שאוכל סתם ויכול לקיים בדברים המותרים. אבל לר' יוחנן דמיירי בשיעור שלם א"כ ע"כ מיירי במפרש נבילות וטריפות דאי בסתם ה"ל אוכלין שאין ראויין וכיון דמפרש ליתי' בהן דהא ליכא קרבן בדבריהם האסורים עד דמשני לי' כדרבא וכפירש"י דדוקא עפר מקרי שאין ראויין אבל נב"וט ה"ל אוכלין ראויין אלא ארי' דרביע עלי'. משא"כ לריש לקיש אפי' למאי דהוי ס"ד מעיקרא דנב"וט ה"ל שאין ראויין מ"מ לענין חצי שיעור אי לר"ע בסתם ואי לרבנן במפרש ר"ל שפירש חצי כזית אפי' נבו"ט הוי בכלל אוכלין ראויין דאינו אלא מדרבנן. ותו לא הוי צריך לפרושי נב"וט ושפיר משכחת לן בהן ג"כ בסתם שיאכל. ובמשנה למלך פ"ד מהל' מלוה כתב בשם הרדב"ז שהבין מדברי הריטב"א דהנשבע שיעבור על דברי סופרים בקום ועשה לא חיילא שבועה כלל. והקשה מהא דאמרו בש"ס בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן ע"ש וכן הבין מוהרלנ"ח סימן ק"ג מדברי הר"ן דבדברי סופרי' לא חיילא שבועה כלל לעבור עליהן ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דלר"ל שפיר מיירי בסתם ומקרי אוכלין ראויין כיון דח"ש אינו אלא מדרבנן ומשכחת לה בהן באומר שבועה שאוכל סתם וכמ"ש. ודו"ק:

אלא דבעיקר הדין כבר כתבנו דעל איסור דרבנן שפיר חיילא שבועת ביטוי אלא שאומרים לו שב וא"ת כדרך שהעמידו דבריהם במקום כרת וכמ"ש הרמב"ם בתשו' הובא לעיל. ובתשו' הרא"ש כלל ח' סימן ט"ז כתב על מי שנשבע לתת ביום ז' דניסן מעות ולא משכון שאעפ"כ לא נפטר מהשבועה כיון דבשע' שנשבע לא ידע כי ביום ז' בניסן יהי' שבת אין זה כנשבע לבטל את המצוה ע"ש. ובמשנה למלך פ"ה מהל' שבועות כתב עלה וז"ל ודברים תמוהים הם דהתם דוקא שהוא בשב וא"ת מש"ה חיילא שבועתו אבל לאכול נבילות ושחוטות ודאי לא חל על הנבילות שהוא בקום ועשה ואפי' למאן דפירש ההוא דשבוע' שלא אוכל מצה דלאו מטעם כולל הוא משום דהזכיר ליל פסח הכא כיון דהזכיר ז' בניסן כאילו הזכיר ליל פסח ומה לנו בידיעתו הא אין ידיעתו מכרעת עכ"ל. ואמנם מצאתי בתשו' הרשב"ץ דנשבע לבטל את המצוה תלי' בידיעה ואם לא ידע שיש איסור בדבר חלה שבועה עליו ע"ש ח"א סימן ק' וז"ל. והראי' מדאמרי' פ' השולח ורבנן התם מי חיילא שבועה עלייהו כלל כו' וכתבו שם דמהא שמעי' דהא דאמרי' בשבועות דאין שבועה חלה על ביטול מצוה ה"מ כשנודע ביטול המצוה בשעת השבועה אבל אם לא נודע בשעת השבועה אע"ג דמגליא מלתא בתר הכי דבשעת שבועה הוא ביטול מצוה חיילא שבועה עלייהו דאלת"ה ה"ל למימר ורבנן מי חל עלייהו שבועה והא נשבע לבטל המצוה הוא ומדלא אמרי הכי ש"מ כדאמרן עכ"ל. ומבואר דתליא בידיעה. אלא דבתוס' פ' השולח שם דף מ"ו ד"ה כיון דאמרו מארץ רחוקה הקשו ז"ל וא"ת בלא"ה מי חיילא והא הוי נשבע לבטל את המצוה כו' ותירצו דבאין רוצה להשלים כתיב לא תחיה כו' ע"ש. וכן הוא בחי' הרשב"א שם ולא כתבו משום דלא נודע בשעת שבועה דביטול מצוה הוא משמע מדבריהם דאפי' היכא דלא ידע שיש איסור בדבר נמי לא חיילא שבועה. ולפמ"ש הרשב"ץ דהך שבועה לגבעוני' הוי נשבע לבטל את המצוה אלא משום דלא ידעו בשע' שבועה לא הוי שבועה לבטל המצוה. יש לעיין לפמ"ש בתרומת הדשן בכתביו שם ז"ל. ובלא"ה בטורח יש לנו ראי' מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסור על המשלח שיתקשר המשלח באותה שבועה ע"י השליח כו' אלא שכבר דקדקתי הך סברא מפ' השולח גבי הא דמייתי ר' יהודא ראיה מהא דנשבע להם נשיאי העדה דאינהו נמי הוו שלוחין ואפטרופסין של העיר עכ"ל. וכיון דהך דנשבעו להם נשיאי העדה מתורת שליחות אתינן עלה הא אין שליח לד"ע ואפי' לא ידע השליח נמי דעת הנמוקי יוסף פ' מרובה דאין שליח לד"ע ע"ש. אלא דלפמ"ש בס' קצ"הח סימן קכ"ג סק"ד דהך דנשיאי עדה לאו מתורת שליחות אלא משום דטובי העיר יש להם כח דשבועתן שבועה ואפי' בע"כ של בני העיר ע"ש. ניחא. וראיתי בש"ות שאגת אריה סימן ס"א שהוכיח כדעת בע"המ דלא ס"ל לש"ס דילן כירושלמי אלא ס"ל דכולל לא מהני לבטל המצוה מהא דאמרו פ"ק דנזיר דף ג' בהא דתניא התם ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיזיר מכולן ורבנן אמרי אפי' לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר מ"ט דרבנן א"ק מיין ושכר יזיר. ור"ש הא מיבעי' לי' לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מה"ס אלא כי הא דא"ר שבוע' שאשת' יין וחזר ואמר הריני נזיר אתי נזירות וחיילא אשבועה ורבנן האי מנ"ל לאסור יין מצוה כיין רשות א"כ לימא קרא מיין מאי ושכר ש"מ תרתי ע"ש. ופי' בתוס' קידושא ואבדלתא מושבע ועומד הוי בלשון בתמיה וכי מושבע ועומד הוא והא קידוש והבדלה אינו אלא מדרבנן ומשני באומר שבועה שאשתה והשתא ה"ל למימר דרבנן לא בעי קרא להכי דס"ל דשבועה חל ע"י כולל לבטל המצוה כדעת הירושלמי שכולל יין הרשות עם יין מצוה דבשלמא לר"ש צריך קרא דלית ליה כולל אלא לרבנן לא צריך קרא דהא אית להו כולל ופשיטא דחייל אלא ע"כ דאפי' מאן דאית ליה כולל בנשבע לקיים המצוה שלא לאכול ושלא לשתות דבר האסור אפ"ה בנשבע לבטל את המצוה כגון נשבע לשתות כוס זה של יין וחזר ונשבע שלא לשתות יין כלל דומיא דנזיר לא חיילא שבועה שניה על דבר מצוה דכוס זה שנשבע לשתות והיינו דלא כהירושלמי וע"ש. גם בס' כפות תמרים ראיתי שהקשה קושיא זו ונראה מדברי שאגת אריה דמפרש לההוא דנשבע לשתות יין היינו שנשבע על כוס זה דאל"כ וכי נשבע לשתות יין כל היום וכל הלילה ולכך קשיא לי' דה"ל כולל דבר הרשות עם דבר מצוה ועיין בש"ות חות יאיר סימן י"ב.

ומיהו בש"ס אינו מוזכר כוס זה. ונראה דשבועה שאשתה היינו סתם דמפרשינן שיעור שתיה דהיינו רביעית יין תוך שלשים יום ואח"כ נדר בנזירות וקמ"ל קרא דחיילא נזירות על השבועה. ומאי דקשיא להו דהא חיילא נזירות בכולל דיין הרשות כל כה"ג לאו כולל הוא ולמדנוהו מדברי הריב"ש בתשו' סימן קנ"ט שכתב בנשבע שלא לחלוץ ושלא לייבם דלכאורה ה"ל כולל דשלא לחלוץ לא הוי נשבע לבטל המצוה כיון דמצי לייבם א"כ ה"ל כולל דבר הרשות עם דבר מצוה ע"ש שהעלה הריב"ש דכה"ג לאו כולל הוא דחליצה ויבום אינו אלא חלקי המצוה דיוצא בחליצה או ביבום וכמו הנשבע שלא לקדש לא ביין ולא בפת דה"ל מבטל המצוה דחלקי המצוה הן יין או פת והנשבע לבטל חלקי המצוה לגמרי ה"ל נשבע לבטל המצוה ולא הוי כולל וע"ש. וא"כ ה"נ באומר שבועה שאשתה שיעור רביעית יין תוך ל' יום א"כ כל רביעית ורביעית הוא חלק מחלקי המצוה לקיים שבועתו או ברביעית זה או בזה ואח"כ כשנדר בנזיר שלא לשתות יין כלל הרי הוא כנשבע לבטל כל חלקי המצוה שלא ישת' לא היום ולא מחר שום רביעית יין וכל כה"ג לאו כולל הוא ומש"ה גם לרבנן צריך קרא שיחול נזירות על כל השבועה ודו"ק:

מיהו העיקר נראה דהכא בלא"ה צריך קרא לאסור יין מצוה כיין הרשות. והוא מבואר בספרי מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כו' שהיה בדין הואיל ואונן אסור בשתיית יין ונזיר אסור בשתיית יין אם למדת לאונן שלא עשה בו יין מצוה כרשות אף נזיר כן וק"ו ומה אונן כו' ר"י הגלילי אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר כו' או אף ביין מצוה כו' אבא חנן אומר משום ר"א למה נאמר מיין ושכר יזיר שהיה בדין הואיל ואסור בטומאה ואסור ביין אם למדת בטומאה שלא עשה בו מת מצוה כרשות אף יין לא עשה בו יין מצוה כיין רשות ת"ל מיין ושכר יזיר ע"ש כו'. ומבואר מכל הני תנאי דאי לאו קרא ה"א דנזיר לא נאסר ביין מצוה כלל כמו שלא נאסר אונן ביין מצוה וכמו שלא נאסר במת מצוה. ואין מקום לקושית בעל כפות תמרים ובעל ש"א דתיפוק ליה משום כולל דכיון שהיה בדין לומר שאין כאן איסור כלל מהנך טעמי דתני בספרי. ובש"ס דילן מבואר שתפסו עיקר לטעמא דאבא חנן שאמר משום ר"א ע"ש בנזיר דף מ"ד דאמרינן ויין יותר מכללו ק"ו מטומאה ומה טומאה שסותרת הותרה מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות. ופירשו שם רש"י ותוס' ויין יותר מכללו כשנשבע לשתות ע"ש. הרי דצריך קרא לגופי' דאיסורא וז"ב:

תוכן העניינים

אבני מילואים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה