אור ברסלב

אבני מילואים· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן ב

סימן א

שאלה במקומות שמוכרי בשר הם נכרים ומוכרים בשר כשר למולים ולערלים, אם שוחטין להם ביו"ט כיון דצורך ישראל נמי הוא או לא:

תשובה בשו"ת שב יעקב חלק א"ח העלה דבר זה לאיסו' והביא ראי' מהך דפ"ב דביצה דף כ"א בעא מיני' רב אויא סבא מרב הונא בהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מהו לשחטה בי"ט א"ל מותר א"ל וכי מה בין זה לנדרי' ונדבות כו' וטעמא מאי בהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מותר לשחט' בי"ט דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אסור לשחטן בי"ט דכהנים כי קא זכו משלחן גבו' קא זכו ופירש"י כהני' כי קא זכו בחזה ושוק וה"ה בעלים בשאר בשר כעבד הנוטל פרס מרבו נמצאת כל השחיטה לשום גבוה. והשתא שזכינו לדין השתא התם דודאי הכהנים אוכלים חזה ושוק שהוא מצוה לאכול קדשים ואפ"ה הואיל ולא זכו עדיין בשעת שחיטה אסור לשחו' כו' כ"ש הכא דיוכל להיו' שאינו מוכר אח"כ לישראל כלל דיכול להיות שיזדמנו לו כו' ואף אם הבטיח לישראל בבטחון למכור לו מ"מ לא עדיף מכהנים ובעלים דאוכלים ג"כ ודאי מ"מ הואיל ואינם זוכי' אלא לאחר שחיטה משלחן גבו' אסור לשחוט ה"ה הכא אף שמוכר להם ודאי אין קונין עד אחר שחיטה ובשעת שחיטה לא זכו אסור לשחוט מטעם לכם ולא לנכרי' כמו בנדרי' ונדבות דאסור מטעם לכם ולא לגבו' עכ"ל השב יעקב וע"ש שהאריך:

ובשו"ת נודע ביהודא בחלק א"ח סימן כ"ט נשאל ג"כ בדין זה ע"ש שכתב השואל להתיר מהא דאמרי' שם בש"ס ההוא קמחא דבני חילא דרמי אבני בגא שהתיר להם רב הונא לאפות כיון דלא קפדי אי יהבי מיני' לינוקא. ע"ש:

וגם הגאון בעל נ"ב הסכים עם הרב השואל להתיר ע"ש שכתב ז"ל ואני תמה מאד על הש"י דמחלק בין של ישראל לשל נכרים ואטו הדרש לכם ולא לנכרים אתי למעוטי אם האוכל נפש הוא של נכרים דא"כ כך ה"ל לרז"ל למימר לכם משלכם ולא משל נכרים ואז הי' החילוק אם הוא של ישראל או של נכרי אבל אז הי' מותר אם הוא של ישראל אפי' עושה לצורך נכרי אבל באמת לא כן הוא דקרא כתיב יעשה לכם שהעשי' תהי' לכם ולא שהדבר יהי' משלכם והדרשא היא לכם בשבילכם תהי' העשי' ולא לנכרי' שלא תהי' העשי' בשביל הנכרי' ואין חילוק אם הדבר ההוא המתבשל או הנשחט הוא של ישראל או של נכרי ואין שום סברא לחלק בהא כו' וע"ש שהאריך סוף דבריו ז"ל ובנדרים ונדבות יפה כתב מעלתו ששם עיקר השחיטה לשם גבוה וכמו שפירש"י אבל בישראל השוחט בהמת נכרי לפי שרוצה לקנות ממנו בשר עיקר השחיטה היא בשביל ישראל עכ"ל:

ולענ"ד נראין דברי השב יעקב. ומ"ש בנ"ב בטעם נדרים ונדבות משום דהתם עיקר השחיטה בשביל גבו' אבל בישראל השוחט בהמת נכרי' לפי שרוצה לקנות ממנו בשר הוי עיקר השחיטה בשביל ישראל:

לענ"ד נראה מבואר דעת ר"י בתוס' פ"ב דשבת דף כ"ד שלא כדבריו אלא כדעת בעל ש"י דכיון דהוא של גבו' אסור לשחוט דז"ל תוס' שם ד"ה לפי שאין שורפין קדשים בי"ט. וא"ת היכא ילפינן מקדשים לתרומה דקדשים דין הוא שאין שריפתו דוחה י"ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה ולא אמרי' מתוך שהותרה כו' אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר מ"ש משמן חולין שמותר לשרפו ולהדליקו להנאתו דאטו תרומ' לפי שיש מצוה בשריפתו מגרע גרע ואומר ריב"ח דודאי גרע כיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשום מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה ולהכי לא דחי י"ט מדי דהוי אנדרי' ונדבות דאין קרבין בי"ט למ"ד משלחן גבו' קא זכו וכן שתי לחם לדידי' אין אפייתן דוחה י"ט אע"פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבו' ולמ"ד קריבין בי"ט היינו משום דקסבר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה ודאי לשום מצות ביעור ולא לשום הנאה הלכך אסור בי"ט כשאר קדשי'. ולר"י נראה דלא שייך בשריפת קדשי' לומר משלחן גבו' קא זכו ולא דמי לשתי הלחם שהאפי' היא לצורך גבו' שהרי אחר האפי' צריך לעשות בהם תנופה וכן אחר שחיטת נדרים ונדבות עושין מהן לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושין מהן לגבוה כלום וליכא למימר בהו משלחן גבוה קא זכו והכי מפרש ר"י לפי שאין שורפין קדשי' בי"ט פי' גזרו תרומה אטו קדשי'. עכ"ל:

ונראה מדברי הר"י דס"ל דאין הטעם בנדרים ונדבות משו' דעיקרו לגבו' דא"כ ודאי הוי מודה ר"י לדברי ריב"א דגם בתרומה טמאה עיקרו למצותו מצות שריפה אלא ע"כ דס"ל לר"י דאין הטעם בנדונ"ד משום דעיקרו לגבו' אלא משו' דמשלחן גבוה קא זכי ומש"ה ס"ל גבי תרומה טמאה דלא שייך האי טעמא דמשלחן גבוה קא זכי לפי שאין בהם לגבוה כלום מש"ה מותר מן התורה שריפת תרומה טמאה אלא מדרבנן הוא דגזרו אטו קדשים. וכיון דטעמא דנדונ"ד הוא משום דמשלחן גבוה קא זכו ולא משום דעיקרו לגבוה א"כ ממילא מבואר כדברי שב יעקב דה"ה הכא כיון דבשעת שחיטה לנכרי קא שחיט אלא דאח"כ כשיזכה הישראל משלחן הנכרי קא זכי ואסור. ונסתר בזה מ"ש בנ"ב דבנדונ"ד עיקר השחיטה בשביל גבוה שהרי כבר נתברר מדברי ר"י דאין הטעם כן אלא משום דמשלחן גבוה קא זכו וכמ"ש:

אלא דאכתי אפשר לחלק דבנדרי' ונדבו' כי קא זכו משלחן גבוה גם אח"כ אין להם זכי' בגוף הבשר אלא דאכלי משלחן גבוה ואין להם אלא מה שנותנין לתוך פיהם דאינו אלא כעבד הנוטל פרס מרבו וכמ"ש רש"י שם. אבל השוחט בהמת נכרי כי קא קני מיניה ישראל וזכה מיניה ממונא דישראל הוא לגמרי. ואין ה"נ אם היה רוצה הנכרי לשחוט בהמתו בכדי להזמין את ישראל על שלחנו דכה"ג היה כעבד הנוטל פרס מרבו היה אסור דמה שהיה אוכל משל נכרי הוא אוכל אבל הכא דמה שזוכה הישראל מהנכרי דרך מקח או דרך מתנה ממונא דידי' הוי ויש לומר דמותר לשחוט כה"ג כיון דבשביל ישראל הוא:

אמנם מדברי התוס' שם מבואר דאפי' היכא דזכו לגמרי משלחן גבוה נמי אסור ע"ש בד"ה אבל נדונ"ד כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו וז"ל כהנים בחזה ושוק והישראל בבשר משלחן גבוה כעבד הנוטל פרס מרבו כן פירש"י ואפי' לר' יוסי הגלילי דאמר קדשי' קלים ממון בעלים הוא בב"ק דף י"ב ואפי' לאחר זריקה קאמר ממון בעלים הם רק במתנות כהונה מ"מ אותו ממון משלחן גבוה קא זכו דהא עיקר קרבן בשביל גבוה והלכך נהי דהוי ממון לקדש בו אשה מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים. עכ"ל:

ומבואר דאע"ג דבעלים אית להו זכי' גמורה אפי' לקדש בהן אשה מ"מ כיון דאותה זכי' קא זכי משלחן גבוה חשיבא שחיטה לשם גבוה ומ"ש התוס' דכל העבודות לצורך גבוה הם עושים היינו דמזה מוכח לה דמשלחן גבוה קא זכו כיון דחזינן דכל העבודות נעשו לצורך גבוה וכמ"ש ר"י שם בתוס' פ"ב דשבת הנז' דמזה ראיה דמשלחן גבוה קא זכו. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דעיקר הבהמה של נכרי הוא וישראל הקונה אח"כ משלחן נכרי הוא דקא קני א"כ לא הוי שחיטה אלא בשביל נכרי שהוא העיקר כיון דמיני' הוא דקא זכו אח"כ ודו"ק:

ואיכא למידק לפירש"י שכתב כהנים משלחן גבוה קא זכו וה"ה בעלים בשאר בשר מהא דכתב רש"י פרק מרובה דף ע"ו ד"ה בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי כו' לישנא אחרינא בטביחה מש"ה לא מיחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמר בפ"ק דכי אמר ר' יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר טביחה לא אלא משלחן גבוה קא זכו. ולא נהירא לי דבכיי האי שחיטה לא אמר ר"י הגלילי דמשלחן גבוה קא זכי אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהוי התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הן עכ"ל. וכיון דלר"י הגלילי קדשים קלים ממון בעלים הן עד אחר ד' עבודות והיינו עד אחר הקטרת האימורים וכמ"ש רש"י שחיטה וזריקה והקטרת חלבים. ובי"ט דאסור להקטיר האימורים והא דאכלי בעלים בשר בי"ט אינו אלא משום דה"ל כאילו נטמאו או נאבדו האימורין וכמ"ש תוס' ביצה דף כ' ד"ה מאי בינייהו ע"ש:

וא"כ היכי אמרינן בנדונ"ד משלחן גבוה קא זכו כיון דקודם הקטרת האימורין ממון בעלי' הן ואנן קי"ל כר"י הגלילי. מיהו אפשר כיון דטעמא דר"י הגלילי דמחיים הוי ממון בעלי' אבל לאחר שחיטה לא פירש"י פ"ק דב"ק דף י"ב משום דמחיים אחריותו עליו ע"ש:

וכיון דביו"ט מתאכל בשר בלא הקטרה ומשום דה"ל כאילו נטמאו אימורין או נאבדו וא"כ הוי כאילו כבר נקטרו האימורין ותו לא הוי ממון בעלים אפי' קודם הקטרה. ורש"י שכתב והקטרת חלבים היינו בחול דאיתנהו בהקטרה:

מיהו אכתי קשה אפי' בחול היכי כתב רש"י ז"ל והקטרת חלבי' דהא לפי מ"ש רש"י פ"ק דף י"ב טעמא דמחיים הוי ממון בעלי' משום דאחריותו עליו ע"ש. ולאחר עבודות הזריקה תו אין אחריותו עליו ואע"ג דעדיין לא הוקטרו האימורין כיון דאם נאבדו האימורין מתאכל הבשר בלא הקטרה וא"כ אין הקטרת האימורין באחריותו וצ"ע כעת:

ובפ"ק דפסחי' דף ה' אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם בעי"ט או אינו אלא בי"ט עצמו כו' ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכ' וכתיב לא תעשו כל מלאכה ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. וכתבו תוס' ז"ל אע"ג דלכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כדאמר פ' כ"ש כו' אור"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' אינו צריך לגחלתו. אי נמי כיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיהי' לו הנאה אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות שאין קריבין ביו"ט למ"ד בביצה דף כ' אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף ומאן דשרי שרי מלה'. עכ"ל:

ונראה לענ"ד מבואר מזה ג"כ כדעת שב יעקב דכל שאינו יכול ליהנות בשעת המלאכה אע"ג דיהי' לו הנאה אח"כ אסור. וכששוחט בהמת נכרי נמי בשעת שחיטה אין ישראל יכול ליהנות ממנה דשל נכרי היא. אלא אח"כ כשיקנה הבשר וזה לא מהני:

ועיין במגן אברהם סימן תק"ז סק"ג שכתב ז"ל מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן אע"ג דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל הכא כיון שאינו נהנה ממנו עד אחר שנשרפו אופה בהן פתו ומותר. אבל אסור להתחמם בהן בשעת ביעורן או ליהנות לאורן כו' וצ"ע דהתוס' כתבו בפסחי' דף ה' דכל דבר שאינו יכול ליהנות מהן בתחילת ביעורן אינו יכול לשרוף ביו"ט עכ"ל:

והנה נראה דהגאון בעל מג"א הבין מדברי תוס' אלו דכל מלאכה שאינו יכול ליהנות ממנה בשעת מלאכה אף על גב שיכול ליהנות ממנה אח"כ אסור ביו"ט. וקשה דהא בתוס' פ' אלו עוברין מבואר להדיא ההיפך ע"ש דף מ"ז בהא דפליגי רבה ורב חסדא בצורכי שבת אם נעשין ביו"ט ומותיב רבי מרי שתי הלחם נאכלין לא פחות משנים ולא יותר על שלשה כו' לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את היו"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשי' ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעיא ומשני שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה ופירש"י דלרבה ניחא דאינו נעשה ביו"ט אלא הראוי לו באותה שעה וגבי שתי הלחם הביא טעמא לא חזי עד שישחטו עליהם ויזרק דמן ע"כ וכתבו התוס' ז"ל וקשה לר"י לפירושו כו' וכי בשביל שלא יהי' עכשיו ראוי אע"פ שיהי' ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה עיסה לאורחים אינה ראוי' עד שתאפה כו' ושוחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראוי' אלא כיון שמותר לאחר זמן לבו ביום אין זה חסרון וא"כ תקשי נמי לרבה ומיהו י"ל לפי' הקונט' דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופן עכ"ל:

הרי לפנינו דמה שאינו ראוי מיד ומחוסר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא. וא"כ גבי חמץ למה יהי' אסור לשורפו בי"ט ואע"ג דאינו ראוי בתחלה וכמ"ש תוס':

ולכן נראה לפענ"ד בדברי תוס' לפמ"ש הריטב"א בחידושיו לקידושין ספ"ב בהא דתנן המקדש בערלה ובכלאי כרם אינה מקודשת והקשו בתוס' דהא אפרן מותר ותהי' מקודש' בהנאת אפרן. וכתב עלה הריטב"א ז"ל ומורי נ"ר תירץ דאפי' יש באפרן ש"פ כיון דהשתא לית בה דין ממון אינה מקודשת דכי שריף לה לבערן לאו דידי' נינהו וכל הקודם זכה באפרן עכ"ל:

והנה כל מלאכת אוכל נפש הנעשי' ביו"ט אף על גב דלא חזי בשעת מלאכה כמו שחיטה ולישה וכיוצא כיון דחזי מיהת לאחר מיכן הוי צורך אוכל נפש כיון דשל ישראל הוא וצורך מלאכתו הוא. אבל בנדונ"ד כיון דבשעת שחיטה של גבוה נינהו ואינו כלל לצורך ישראל אלא במה שיזכה בו אח"כ משלחן גבוה וזה אינו מצורכי ישראל כלל בשעת המלאכה כיון דלאו דידי' עכשיו אלא שיזכה בו אח"כ משלחן גבוה כה"ג אסור. והיינו נמי טעמ' דשריפת חמץ דאסו' ביו"ט אע"ג דיכול ליהנות מאפרן כיון דהחמץ אינו של ישראל דהפקר הוא שהרי אסור בהנאה וכיון דאינו עכשיו של ישראל בשעת מלאכת הביעור אלא מה שיזכה בו אח"כ מן ההפקר וכמ"ש הריטב"א וא"כ בשעת מלאכה לאו צורך ישראל ולאו דידי' הוא ואוכל נפש לא הותר אלא לישר' במה שהוא דידי' ומצרכיו והכא לאו דידי' ולאו צרכיו נינהו משא"כ שאר מלאכות בשלו כגון שחיטה ואפי' אע"ג דלא חזי בשעת מלאכה מ"מ כיון שהוא של ישראל ומלאכתו הוא ויהי' ראוי בו ביום לאחר מיכן נמי מותר. אבל מה דלאו דידי' הוא אלא שיזכה בו אח"כ כיון דבשעת מלאכה אינו שלו ולא חזי' לי' השתא אינו צרכיו:

ובא"ח סימן תק"ז מיירי בעצי דקל שנשרו ונפלו לתוך התנור אע"ג דבשעת ביעורן אסור ליהנות מהם אלא שאח"כ לכשיכלו העצים מותר ליהנות כיון דאינו הפקר דאיסור מוקצה לא הוי הפקר בשבת ושל בעלי' נינהו. א"כ מותר לעשות מלאכתו בשלו בכדי שיהי' ראוי לו אח"כ כמו שחיטה ואפי' וכיוצא ודו"ק:

ומזה נראה דאסור לעשות מלאכה בדבר הפקר אע"ג שיכול לזכות בו אחר כך אם בשעת מלאכה מתכוין שלא לזכות בו ה"ל שלא לצורכו כיון דעדיין לא זכה בו וכשיזכה בו אח"כ ה"ל פנים חדשות שבאו לו מכח ההפקר ואינו רשאי לעשות מלאכתו אלא לצורך לכם הוא דמותר וכל זמן דלאו דידי' הוא לאו לכם מקרי. ודו"ק:

ומוכח מזה נמי האי נדון דכל שאינו של ישראל בשעת שחיט' תו לא הוי מלאכת ישראל וצורכו:

ובדברי רש"י ז"ל שכתב כהנים משלחן גבוה קא זכו וה"ה דבעלי' בשאר בשר קשה דהא במרובה דף ע"ו כתב רש"י דלא אמר ר"י הגלילי קדשי' קלי' לאחר שחיטה ממון גבוה אלא לאחר עבודת זריקה והקטרת אימורי' ע"ש. וא"כ אפי' לפמ"ש לעיל דביו"ט לא בעי' הקטרה דהוי כמו שנאבדו אבל קודם זריקה ודאי ממון בעלי' הוא וא"כ בשעת שחיטה בהיתר נעשה כיון דבשעת השחיטה ממון בעלים הוא:

אמנם נראה דאע"ג דבשעת שחיטה דבעלים הוא ושל ישראל הוא מ"מ של ישראל נמי אם אין לו צורך בו ודאי אסור וכיון דלישראל לא יהי' צורך בו אלא לאחר זריקה ואז שוב לא יהי' ממון בעלי' אלא ממון גבוה ואינו רשאי לעשות מלאכה בשביל גבוה דמה שיזכו בו הכהנים והבעלים באכילתן משלחן גבוה יזכו וכבר אמרנו דכל שההדיוט צריך לעשות משלחן גבוה אין זה צורך ישראל וא"כ אע"ג דבשעת שחיטה דבעלים נינהו כיון דאינו ראוי לו עד אחר העבודות ואז יהי' ממון גבוה והבעלי' משלחן גבוה דקא זכו לאו צורך הדיוט מקרי ודו"ק:

והנה בתוס' פסחים דף ה' שכתבו ז"ל אור"י דסברא היא כו' א"נ כיון דמתחלת הביעור כו' כמו נדונ"ד אע"פ שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף ומאן דשרי שרי מלד' ע"כ:

ובתוס' שבת שם דף כ"ה כתבו בשם ריב"א ז"ל מידי דהוי אנדרי' ונדבות שאין קרבין ביו"ט למ"ד משלחן גבוה קא זכו כו' ולמ"ד קרבין ביו"ט היינו משום דקסבר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם ע"כ ולכאורה תקשי מ"ט לא מפרשי גם בפסחים דמאן דשרי משום דס"ל עיקרן לצורך אדם:

ונראה ביאור דבריהם דכבר כתבנו דלשיטת ריב"א טעמא דנדונ"ד אין קרבין ביו"ט משום דעיקרן לגבוה ומה"ט ס"ל דשריפת תרומה טמאה אסורה מדאורייתא משום דעיקרה למצות ביעור ור"י סובר טעמא דנדונ"ד משום דמשלחן גבוה קא זכו ובתרומה טמאה דלא שייך משלחן גבוה קא זכו מותר מן התורה ואינו אלא מדרבנן גזירה אטו קדשים ומש"ה לריב"א דס"ל טעמא דנדונ"ד אין קרבין משום דמשלחן גבוה קא זכו ולאו של ישראל הוא וכל דלאו דידיה אינו בכלל צורכי ומה"ט נמי כתבו בפסחים דף מ"ו דאע"ג דיכול ליהנות אח"כ כו' כמו נדונ"ד כו' והיינו כיון דבשעת מלאכתו של גבוה הוא אסור דמה שיזכה בו ההדיוט אח"כ פנים חדשות הוא אבל בשעת מלאכתו של גבוה הוא וה"ה בשריפת חמץ נהי דיהנה בה אחר כך מ"מ בשעת ביעורו מלאכת הפקר היא ואינו מצורכו כלל כיון דאיסורי הנאה הפקר נינהו וכמ"ש הריטב"א וא"כ תו ליכא למימר מאן דשרי סבר עיקרן לאדם דאפי' אם יהיה עיקרן לאדם לא מהני כיון שהוא אינו של ישראל אלא של גבוה ואח"כ הוא דזוכה משלחן גבוה. לזה כתבו שם מאן דשרי שרי מלה' דהתורה ריבתה בהדיא להיתירא וזו היא שיטת הר"י שם וכמ"ש ודו"ק:

ולפ"ז ממילא נסתלקה טענת הגאון נ"ב דלא דרשינן מלכם שלכם אלא לצורככם:

דהא מוכח לה מנדונ"ד לפי שיטת ר"י דאינו אלא משום דזכו משלחן גבוה ולא משום דעיקרן לגבוה וכמ"ש ומשום דלא מקרי צורך הדיוט אלא במה שהוא שלו אבל דבר שאינו שלו אינו לצורכו וה"ה בבהמת נכרי כיון דבשעת מלאכה אינו של ישראל אינו בכלל צורכי ישראל ואע"ג דזוכין בבשר אח"כ אז כשזוכה רשאי לעשות מלאכתו אבל כל זמן שאינו שלו צורכי נכרי הוא:

אלא דאפשר דתליא בפלוגת' דהריב"א והר"י דלפי' ריב"א דטעמא דנדונ"ד הוא משום דעיקרן לגבוה א"כ בהך דבהמת עכו"ם דעיקר שחיטתן לצורך ישראל שקונין ממנו אח"כ מותר לשחוט. אבל לפיר"י עיקר הטעם דנדונ"ד משום דממון גבוה הוא ומשלחן גבוה קא זכו וא"כ ה"ה הכא דאסור ואפילו למ"ד נדונ"ד קרבין הוא משום דכתיב לה' ובפירוש ריבתה תורה וכמ"ש תוס' בפסחים ולא משום דעיקרן לאדם וכמ"ש לעיל דלפיר"י אפי' היה עיקרן לאדם כל דמלאכת גבוה הוא והישראל לא יזכה בו אלא אח"כ אסור וא"כ בנדון דידן דליכא רבוי דקרא ודאי דאסור כיון דשל נכרי הוא אפי' עיקרו לישראל:

ובשו"ת נ"ב האריך והביא ראיה לדבריו מדברי תוס' ביצה דף כ"א שהקשו תימה דבפ' המצניע אמרי' הרודה חלות דבש בי"ט לוקה ארבעים ואמאי לוקה נימא הואיל ואי מקלעי אורחי' חזי ליה. ומאי קושיא דלמא מיירי בדבש של נכרים אלא ודאי אפי' של נכרים אם יזדמנו לו אורחים אח"כ ויקנה מהנכרי לא עשה איסור למפרע וחזי לי' לקנותו אח"כ ומוכח דלא כשב יעקב. ואין לומר דעיקר כונת תוס' איך לוק' כיון שאין האיסור אלא בשביל הנכרים ה"ל לאו הבא מכלל עשה לכם ולא לנכרים וכמ"ה תוס' דף י"ב ד"ה השוחט לענין נדונ"ד כו' והרי דוקא לב"ה כתבו תוס' כן דאית להו מתוך אבל לב"ש הרי אמרו שם בהדיא דגם שוחט עולת נדבה לוקה ומאן שמעת ליה הרודה חלת דבש לוקה ר' אליעזר ור' אליעזר היינו ב"ש וע"ש:

ואינו ראיה לענ"ד דמ"ש דאפי' של נכרים אם יזדמנו לו אורחים אח"כ ויקנה מנכרי לא עשה איסור למפרע וחזי לי' לקנותו לא שמענו הואיל כזה דבהדיא כתבו תוספות בפסחים דף מ"ו ד"ה הואיל ואי בעי מתשיל עליה וז"ל הואיל ואי בעי פריק נמי לא אמרינן דא"כ היה קונה אותו דאטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני לי' עכ"ל. הרי לפנינו דבנכרי לא שייך הואיל ואי בעי קני ליה. ומ"ש דלא הוי עשה אלא לב"ה אבל לב"ש דלית להו מתוך הוא בלאו ור' אליעזר מתלמידי בית שמאי הוא. אינו קושי' לפמ"ש תוס' פ"ק דף י"ב דלב"ה אינו לוקה בשוחט עולת נדבה דאתי מלכם ולאו הבא מכלל עשה עשה וז"ל וא"ת כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא דהא אמרי' גבי גוזז פסולי המוקדשין דלוקה אע"ג דלא ידעינן איסור גיזה רק מדכתיב תזבח ולא גיזה כו' וי"ל שאני גיזה שלא הותרה בפסולי המוקדשין כלל בהדיא וא"כ הואיל ואשתכח בהו סמך לאיסורא מוקמינן לי' באיסורא קמא. אבל גבי י"ט דאוכל נפש הותר דכתיב אשר יאכל וה"ה בנדו"נד מתוך שהותרה וא"כ אשכחן דהותרה בהדיא לא אמרי' דאהדרי' לאיסורא קמא אלא למאי דאהדרי' אהדרי' ולמאי דלא אהדרי' לא אהדרי' וקאי דוקא בעשה עכ"ל. ומש"ה גבי לגבוה דוקא לב"ה דס"ל מתוך ואפי' אין כאן אוכל נפש כלל כבר הותר מכח מתוך אלא משום לכם לא לגבוה הוא שנאסר לכך אינו אלא עשה אבל לב"ש דלית להו מתוך לוקה משום לא תעשה כל מלאכה. אבל לגבי נכרי' אשכחן נמי היתירא בהדיא דכתיב אשר יאכל לכל נפש ואפי' נפש נכרי בכלל וכדכתיב נפש אדם אלא משום דכתיב לכם ולא לנכרי' וא"כ למאי דאהדרי' אהדרי' ואינו אלא בעשה אפי' לב"ש:

ועוד דב"ש נהי דלית להו מתוך. אבל בהואיל לא פליגי. ומבשל לצורך נכרי נמי אינו לוקה ומשום הואיל דאי מקלעי' לי' אורחי' וכ"כ הרמב"ם פ"א מה"ל יו"ט דמבשל לצורך עכו"ם אינו לוקה משום הואיל ואי מקלעי לי' אורחי' וא"כ אם נאמר כדעת נ"ב דבשל עכו"ם נמי שייך הואיל ואי בעי קני ליה וכנ"ל ג"כ לק"מ דשפיר מקשי תוס' אמאי לוקה ברודה חלות דבש הא שייך הואיל. ומ"מ שפיר כתב שב יעקב דאסור לשחוט של עכו"ם דטעמא דהואיל לא מהני אלא לפוטרו ממלקות אבל איסורא איכא וכמ"ש תוס' פסחי' דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל ע"ש:

אבל האמת יורה דרכו דדוקא במבשל של ישראל לצורך נכרי הוא דאמרי' הואיל אבל במבשל של נכרי לא שייך הואיל ואי בעי קני לי' וכמ"ש דכה"ג לא אמרי' הואיל וכמ"ש תוס' פסחי' דף מ"ו וכנ"ל. וכן מוכח בתוס' ביצה דף כ"א בהא דעיסה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל אסור לאפותה ביו"ט משום דאפשר למפלגי' בלישה והקשו בתוס' דהא א"ר שמעון בן אלעזר ממלאה אשה כל התנור פת אפי' אינה צריכה אלא חלה אחת מפני שהפת נאפה יפה ותרצו דדוקא התם דכל הפת שלם כו' ועוד אי מקלעי אורחי' כו' ע"ש. ומבואר דבשל נכרי לא שייך לומר דאי מקלעי אורחי' ומשום דאי בעי קני לי' לאו הואיל הוא וכמ"ש תוס' דפסחי':

אלא דמ"מ אינו לוקה אפי' במבשל של נכרים משום דכבר הותר לנכרים בהדיא מדכתיב אשר יאכל לכל נפש אפי' עכו"ם במשמע ואינו אסור אלא משום לכם דאפקי' איסורא ואינו אלא לאו הבא מכלל עשה וכמ"ש:

והא דכתב הרמב"ם במבשל לנכרים אינו לוקה משום הואיל. ותיפוק לי' כיון דכתיב אשר יאכל לכל נפש. וא"כ אינו אלא לאו הבא מכלל עשה. יש לומר דאי לאו משום הואיל הי' עכ"פ איסור תורה דעשה דלכם ומשום הואיל אפי' עשה ליכא:

עוד כתב שם נ"ב וז"ל ותדע דאי ס"ד כדעת השב יעקב שמה שהוא של נכרי' אפי' הוא עושה לצורך ישראל נמי אסור והיינו מן התורה שהרי זה אצל השב יעקב טעמא דנד"ונד שאסור אף שיאכלו הבעלי' ממנו משום שעדיין אינו שלהם א"כ ק' הא דאמרו שם בתוס' מעשה בשמעון התימני כו' ושחטנו להם עגל והאכלנום כו' ומסיק עגל טריפה הוי ולכך יצא שכרם בהפסד' שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים וכתבו תוס' ד"ה חזינן כו' ואומר ר"י כו' אבל הכא מיירי שהי' הקמח לבני חילא כו' הלכך לא היו יכולין ליקח כלל מן הקמח קודם האפיי' לאפותו לתינוק אבל לאחר שאפו אז לא קפדו וכן בעגל בסמוך לא שייך אפשר למפלגי' שנותנים משלהם ומש"ה אם היו לוקחי' היו מקפידים אם לא ע"י טורח הבישול כדרך המבשלים שטועמים מעט מן הבישול עכ"ל. הרי שעגל זה לא הי' של ישראל ובשעת שחיטה עדיין לא זכו ישראל בשום חלק ממנו כו' אם לא ע"י טורח הבישול כו' ואפ"ה אי לאו דעגל טריפה הוי לא הי' בזה שום איסור ולדעת שב יעקב הרי השחיטה באיסור היתה דאז היתה של נכרי' לגמרי אלא ודאי גם של נכרים אם עתיד ישראל לאכול ממנו כזית מותר עכ"ל והמעיין שם בתשו' נ"ב יראה מדבריו דאם היו יכולין ליקח ממנו קודם הבישול אחר שחיטה הוי ניחא לי' מדכתב שם להוכיח שלא זכו אחר שחיטה עד אחר בישול דאם היו יכולין ליקח שלא בהקפדה אחר השחיטה א"כ איך הוי שרי אח"כ הבישול הא אפשר למפלגי' אחר שחיטה אלא ודאי שלא היו יכולין ליקח עד אחר הבישול וא"כ בשעת שחיטה עדיין לא הי' לישראל שום חלק ממנו ע"ש. ובאמת לדברי השב יעקב אפי' היו יכולין ליקח ממנו קודם הבישול כיון דבשעת שחיטה של נכרי' הוא ואח"כ תיכף אחר השחיטה קנאו הישראל ממנו נמי אסור. ולפ"ז קושית הנ"ב תהי' נמי על מימרא דרב הונא שם בהני בני באגי דרמי עליהו קמחא דבני חילא דחזינן אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא שרי ואי לאו אסור. ולדעת הש"י אמאי שרי והא בשעת אפיי' של נכרי' הוא ואין רשאין ליקח עד אחר האפיי' והיא היתה ראיית השואל שם בתשו' נ"ב להתיר דלא כש"י ע"ש:

אמנם נראה דמדרב הונא לאו ראי' הוא. כיון דהרי"ף והרא"ש והטור ס"ל דלא קי"ל כרב הונא משום דאתמר עלה שם בגמרא ופליגא דר' יהושע בן לוי דא"ר יב"ל מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין את הנכרי בי"ט. ועיין הרי"ף ורא"ש וכיון דלא ס"ל כרב הונא ובאמת אסור הני דבני חילא. א"כ בשוחט בהמת נכרי נמי אסור ומטעמא דש"י שכתב מהך דאמרו בנדו"ד דאין קרבין ביו"ט משום דמשלחן גבו' קא זכו וה"ה בשוחט בהמת נכרי חשיב עושה בשביל הנכרי דהוא העיקר כיון דאח"כ ישראל משלחן נכרי קא זכי. ולרב הונא ע"כ טעמא אחרינא אית לי' בנדו"נד דאין קרבין ביו"ט. ואפשר דס"ל טעמא משום דעיקר זביחה לגבוה וכמ"ש ריב"א לענין תרומה טמאה כמבואר בתוס' שבת דף כ"ה ע"ש. ומה שאמרו בש"ס טעמא דנדונ"ד משום דמשלחן גבוה קא זכו לאו רב הונא קאמר לה אלא סוגית הש"ס וכמו שפירש"י שם בסוגיין ע"ש. אבל אנן ס"ל כסוגית הש"ס טעמא דנד"ונד משום דמשלחן גבוה קא זכו. וכבר כתבתי לעיל דמלשון הש"ס משמע כשיטת ר"י בשבת שם דעיקר טעמא הוא דממון גבוה הוא ע"ש. וא"כ במאכל נכרי אסור לעשות מלאכה אע"ג דיש לישראל צורך בה כיון דישראל מיני' קא זכי ולא קי"ל כרב הונא בקמחא דבני חילא וכמ"ש הרי"ף והרא"ש והטור. ומש"ה פריך שפיר לרב הונא ממעשה דשמעון התימני כו' ואמאי הא חזי למיכל מיני' ומשום דלא גרע מקמחא דבני חילא דאע"ג דבמעשה העגל לא זכו עד אחר הבישול אין חילוק דעכ"פ יש לישראל צורך בה אחר הבישול אע"כ דכיון דמיני' דנכרי קא זכי אסור וא"כ ה"ה בעובדא דרב הונא בקמחא דבני חילא כיון דבשעת אפי' הי' של נכרי ומיני' הוא דזכי אסור. ורב יוסף דמשני עגל טרפה הוי אליבא דרב הונא הוא דצריך לשנויי הכי אבל לדידן דלא ס"ל כר"ה אלא כסתמא דש"ס דטעמא דנד"ונד הוא משום דמשלחן גבוה קא זכי אפי' בעגל כשר נמי אסור שם וכו':

ועוד נראה לפרש טעמא דהך מלתא דאסור כל שהוא של נכרי אע"ג דיש לישראל צורך בה. כיון דישראל מיני' דנכרי קא זכי ועיקרו של נכרי משום דה"ל כעבד הנוטל פרס מרבו וכפירש"י בהא דמשלחן גבוה קא זכי ע"ש. וא"כ אפילו יש להדיוט צורך בה כיון דבשעת שחיטה הוא של גבוה אסור דהא באמת ס"ל לב"ה דאפי' שלא לצורך מותר מן התורה משום מתוך שהותרה לצורך. ואילו לגבוה אסור דגזירת הכתוב הוא דאסור לעשות מלאכה לגבו' וכמבואר בתוס' ביצה דף י"ב ובשט' מקובצת שם שכתב ז"ל וא"ת א"כ מאן דאית לי' מתוך אע"פ שאין בו צורך כלל לכם ולא לנכרים היכי משכחת לה כו' אין צריך לתת טעם בדבר הואיל וגלי בי' קרא וגזירת הכתוב הוא ומן הטעם הזה אסור למאן דאית ליה הואיל ואין צריך לדחוק ולומר דבדברי' האסורים דליכא בהו הואיל מיירי כמו שפי' הרשב"א עכ"ל ומש"ה כל ששוחט או עושה מלאכה לגבוה או בשביל נכרי אע"ג דיש לישראל צורך בו כיון דבשעת מלאכה הוא לגבוה או לנכרי אסור דגזירת הכתוב הוא שלא לעשות מלאכ' לגבוה או לנכרי. וכל שהישראל אין לו חלק בשעת המלאכה אלא שזוכה בו אח"כ הרי בשעת מלאכה הי' של נכרי לגמרי משא"כ בהמה חצי' של נכרי דמותר לשחוט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לכך אמרי' דבשל ישראל קא עסיק אבל כשאין לישראל חלק בשעת מלאכה אלא שזוכה אח"כ א"כ בשעת שחיטה של נכרי לבדו היה וגזירת הכתוב הוא שלא לעשות מלאכה לנכרי כי היכי דלא אמרי' ביה הואיל ומתוך כו' משום שכן אסרה התורה לנכרי ודו"ק כי נכון הוא:

תוכן העניינים

אבני מילואים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה